אור גדול

כתבה בעילום שם, פסיכולוגית קלינית מומחית

תקופה ראשונה: "יש לי כבר מספיק מטפלים" 

בפגישה הראשונה, נכנס לחדרי בחור צעיר, כבן 30, גבוה, גדול ממדים, עם עודף משקל קיצוני ועיניים כחולות. הגיע בלבוש ספורטיבי ונראה מסודר בהופעתו. מיד שיתף בדאגה שחש מגודל הכיסא. ברהיטות בקלילות ובקול רפה ונטול רגש,  החל לספר על הסיבות בגללן הגיע לטיפול. מהאופן והסדר שבו פירט, נראה היה כי הוא מאומן במסירת התיאור. הוא סיפר באופן כרונולוגי את מהלך התפתחות הפרעת האכילה שהחלה ,לדבריו, בשל בישוליה של אמו שהיוו פיתוי שלא ניתן לעמוד בפניו. הוא סיפר שלצד החום שסיפקו מאכליה, הם היוו גם מקור משמעותי לקונפליקטים עמה. הוא תיאר כיצד היה ניגש בלילות לסירים על הכיריים ולמחרת הואשם על ידי האם בכך שלאחים לא נותר מספיק אוכל בגללו. הוא תיאר את העלייה ההדרגתית במשקל וסיפר שבמקביל, סבל מבעיות שינה קשות שאובחנו בהמשך כמצב מורכב ומסכן חיים של "דום נשימה בשינה". 

בתום הפגישה הראשונה, חשתי את הפער בין הדאגה, העצב וחוסר האונים שסיפורו מעורר בי לבין האופן הקליל והאגבי שבו הוא מוסר אותו. 

בפגישות הבאות, מצאתי את עצמי לעתים מצטרפת ל"ריקוד הניתוק" של אור. בספרו על אירועי ילדותו, ועל הצלחות שלו בהווה, הרגשתי כיצד נעלמת מעייני דמותו גדולת הממדים, ובולטות רק עיניו הכחולות והנבונות. לעתים מצאתי את עצמי תוהה האם בריאות נפשית כזו נזקקת לטיפול, ונזקקתי להזכיר לעצמי את הפתולוגיה הקשה ממנה הוא סובל. חשבתי שיתכן ואור מפקיד בידי את החלקים הבריאים, שכן עם החלקים החולים עדיין קשה לו להיפגש. סברתי גם שיתכן ואור מרגיש שאינני חזקה די כדי להתמודד עם חוליו. תהיתי כעת בעצמי אם אני טובה מספיק להתמודדות עם בעיותיו. 

לאחר מספר פגישות החל אור לאחר ואף להיעדר מפגישות.  במקביל החל מספר על הצלחות שחווה בפגישות אצל קואוצ'רית, אליה הולך במקביל, "מדברת ת'כלס… ". נעלבתי מהביקורת העקיפה על ה"תזונה" שמקבל אצלי והתאמצתי להראות לו שאני טובה עבורו. במסגרת מאמץ זה תגובותיי נעשו קונקרטיות יותר ויותר ונותרתי עם תחושת חוסר מקצועיות  וחוסר מסוגלות. 

באחת הפגישות שמתי לב שהוא מרבה לקטוע את דברי, ולהתעלם מתוכנם. כשאני משקפת זאת הוא מתנצל אך חוזר לסורו במהרה. אני מרגישה שהוא נמצא בבולמוס, ומשתף אותי, נותן לי לטעום, מחוויית דחף האכילה הבלתי נשלט שהוא חווה ושמשתף אותי  בתחושה של להיות לא נראה,, נשמט. הוא מספר על שטף של עלבונות שחווה. על יציאה מהקולנוע כשהסתבר שהכיסא אינו מתאים, על נוסעים בטיסה שהתלוננו שגופו "גולש" מעבר למקום המיועד לו, ומספר שבגן הילדים של בנותיו, במסיבת חנוכה עם ההורים, ישב על כסא שנשבר תחתיו. בתיאור האירוע האחרון, דמעו עיניו. 

בתחילת פגישה הבאה מצהיר "חבל שאין בבית ספר מקצוע שמלמד איך מסתדרים בחיים. שירת ספרד, את מי זה מעניין, למה לא מלמדים משפטים, יזמות". חשבתי על כך שעדיין לא למד דברים בסיסיים: איך לאכול ולישון, ויתכן שכעת אור מתווה עבורנו את הדרך בה הוא רוצה שנצעד ביחד עד "ליזמות ולמשפטים".

תקופה שניה – רואים אותי, אני מתחיל לראות אחרים: 

באחת הפגישות, אור הקדים וראה מטופלת מפגישה קודמת יוצאת מחדרי. במהלך אותה פגישה, התחיל  להיות עסוק ואף מוטרד מהעובדה שיש לי מטופלים נוספים עמם אני נפגשת. נזכרתי  "בסיר האוכל" שלא הספיק ותהיתי אם גם כאן דואג ש"האוכל" לא יספיק לכולם. 

בפגישה הבאה אור השאיר הודעה שלא יוכל להגיע בשל מחלה ולאחריה, הגיע והצהיר  "כל המשפחה חולה כבר חודשיים עם אנטיביוטיקה. הגרון הפך סיוט – הייתי אצל ששה רופאים, שניים מתוכם 'אף אוזן גרון'". כשהבעתי פליאה על כמות הרופאים בהם נעזר, אמר "אני לא סומך על רופאים. אני לא בטוח שהם יודעים מה הם עושים…בסוף הפכתי בעצמי למומחה. אם מראים לי עכשיו גרון, אני יכול לזהות אם יש דלקת…יש עכשיו ערכות בבית מרקחת, כמו בדיקת היריון עם הפסים..".. ציינתי שאיכשהו בסוף, תמיד הוא יכול לסמוך רק על עצמו. אור הנהן והוסיף, "אבל אני לא יכול לרשום לעצמי אנטיביוטיקה". חשבתי שבכך מבטא אולי ניצנים ראשונים של  נזקקות. בסיום הפגישה שאל אם אפשר להשלים את הפגישה שפספס, על ידי הוספת פגישה שניה באותו שבוע. חשבתי על כך שאור מבקש את המנה ש"מגיעה לו", אחרי שלא רצה כלל, רוצה כעת לבלוע את כל כולי. למרות שחשתי צורך להיענות לנזקקותו. התלבטתי, אך נמנעתי מלהוסיף פגישה שניה. סברתי, שחשובה  שמירת מסגרת הטיפול הקבועה, באופן שה"מזון הטיפולי" יווסת במידה ובזמן.   

בתחילת הפגישה הבאה נכנס אור ואמר " עוד לא ראיתי אותך עם אדום, מחמיא לך". הוא מספר שקצת התאכזב שלא יוכל להשלים הפגישה שהחסיר ומספר על מכרה ש"מקבלת טיפול פעמיים בשבוע קבוע". חשבתי על כך שזו הפעם הראשונה שהעז להביע תרעומת. לקראת סוף הפגישה, סיפר שאת מרבית המשקל עלה לאחר החתונה "לפני כן הייתי אפילו סוג של חתיך". חשבתי על כך שיתכן ומרגיש שיכול אט אט להשיל את שכבות השומן. 

תקופה שלישית: מעברים  

באחת הפגישות או ניזכר שכינוי ה"חיבה" שקיבל מהוריו היה "העצלן",  כשלמעשה עבד קשה מאד כדי להצטיין.  שיתפתי באסוציאציה של בולדוזר שמתחפר בבוץ והעלתי האפשרות לעתים לדומם מעט מנועים זמנית, ואולי להיעזר. אור מאמץ את דימוי 'הבולדוזר המתחפר'. מציין למשל שאם היה לו אוכל בריא ומבושל, קבוע, יתכן והיה לו "סיכוי לצאת מהבוץ". סיפר שבישול עבורו הוא "סוג של עינוי, השיש בבית נמוך, אין סכין חדה..". בתשובה לפליאתי, ציין שחושש להשאיר את בתו הקטנה לבד עם סכין, "ואי אפשר לסמוך על אשתי שפעמיים ביום שוברת כוסות, שתשמור". חשבתי על אור כילד, במטבח שבו כלי הנשק החד והמסוכן, היה האוכל החם והריחני, ועל כך שלא היה מי שישמור, וגם היום אין. 

לפגישה שאחרי, אור הגיע נרגש ואמר "אני מאד רוצה לדעת מה את חושבת שעלי לעשות". התלבטתי אם להיענות לנזקקות שסוף סוף היה מוכן להביע, או להניח לבנה נוספת בגבולות סביב הטיפול שסימנו גם את גבולות העצמי שלו ה"גולש". הרגשתי שזהו רגע משמעותי בטיפול. אמרתי "הייתי עושה שני דברים: 1. קובעת היום תור לד"ר ר' (הפסיכיאטר). 2. קובעת היום פגישה עם נ' (הדיאטנית). אור, שהתנגד נחרצות להיפגש עם שני אלו עד אותו היום, ביקש שאצטרף אליו לפגישה הראשונה עם כל אחד מהם, וכך נעשה. 

לאחר זמן, החל לעדכן אותי בתחילת כל פגישה, מהו משקלו המדויק. הוא ירד באיטיות רבה אך בעקביות במשקלו. 

במקביל החל להביא תכנים המפגישים את שנינו עם חרדות מוות. הוא סיפר שלפני כשנה בלעה בתו פקק של בקבוק קולה. " שתיתי בקבוק קולה ואשתי לקחה שלוק. הקטנה ישבה על אשתי. פתאום אשתי אומרת "הילדה נחנקת לי". ממש הכחילה. אשתי דחפה את היד לגרון שלה והוציאה את הפקק. הרופא אמר שהיא הצילה לילדה את החיים". אמרתי שאשתו אמנם שוברת כוסות אך מצילה חיים.  אור צחק והנהן. 

בהמשך סיפר על חתול עזוב שגר אצלם בחדר המדרגות, שכנראה הדביק את אשתו של אור ב"פטרייה של חתולים" כשליטפה אותו. "הרופא אמר שאסור לה עשרה חודשים להיכנס להיריון, ואם הילדות יידבקו ממנה הן יקריחו. אסור לה עכשיו לגעת בבנות!". שוחחנו על הקושי המישתחזר שבו דווקא חום, ליטוף של אם, שאמור לחזק ולרפא, יכול להזיק וכן על ההרגשה שמכל מקום (אפילו מחתול קטן ותמים), יכולות לבוא סכנות גדולות.

אור הקשיב וציין שאולי העיסוק בסכנה קשור להתלבטות שחש לגבי ניתוח קיצור הקיבה שהוצע לו בעקבות הירידה המשמעותית במשקל והשיפור בנשימה שבא בעקבותיה. סיפר על פחד למות בניתוח "הרי זה לא הרופאים של אובמה שינתחו אותי". 

בפגישתנו האחרונה סיפר אור על קורס נדל"ן שהחל. סיפר שהעסקאות הטובות שעשה בתחום והלקחים שהפיק מעסקאות פחות מוצלחות, מוערכים בקורס. ציינתי שאולי גם אנחנו בשלב סיכומי העסקאות שהיו לנו. הוא ניזכר שלפני כמה ימים נרדם בטעות על הספה בבית הוריו "ואמרו שאני בוכה מתוך שינה". ציינתי שיתכן שהוא חש שהכאבים שלו לעתים קשים מנשוא, ואולי רק בשינה, כשהוא לבד, הם יכולים לבוא לידי ביטוי. אור הנהן והוסיף שמרגיש שבפגישות שלנו הביא קצת "מזה", "הבאתי טעימות" צחק לפתע, ואני צחקתי איתו על האסוציאציה המשותפת שכבר לא נזקקה למלים. אור הוסיף "ופה לא הייתי לבד".