אין הכלות חינם

תמר קיכלי בורוכובסקי, ביבליותרפיסטית, מדריכה, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

לו היה יצחק מאיר מקים מקדש למתיו, היה נחוץ לו יותר מחדרו הקטן במעון לניצולי שואה פגועי נפש, אותו חלק עם עוד דייר. הוא נולד למשפחת רבנים מרובת דודים, אחיינים וילדים אך בהגיעו לגיל שמונים ושלוש, בלכתו מן העולם, ליצחק מאיר לא היה שריד משפחה חי. "זה לא סיפור של יחידים, זה סיפור של דור", היה מעיר לי כשניסיתי להבין מה חווה אדם שלפני שידע בגרות מהי והכיר יותר נפשות מתות מאנשים חיים. 

טיפלתי ביצחק מאיר משך למעלה מעשור והייתי ידידת רגשותיו. מסיפוריו הכרתי את משפחתו, מלידה ועד מיתה משונה, עד אחרון הקרובים הרחוקים שנספו. שמעתי על מנהגיהם כך שיכולתי ללוותו כאילו הייתי אתו בשמחות, בעצב ובחיי הקהילה. כשהלך בלי השאר עקבות הותיר אותי לשאת את כל אלה בליבי ובמחשבתי.

הבטן הענקית של יצחק מאיר היתה מוצקה ויציבה. היא עמדה שם בלב הגוף הזקוף הבריא כמו בטן חמודה של הריון, תינוק או בודהה, סימן בריאות שיש להתגאות בו. גובהו היה מעל מטר ותשעים. אפו הנשרי היה נוכח בפניו ועיניו מעליו כעמוד טוטם. לחייו סמוקות תמידית וכולו אמר זקנה דשנה בצעד איטי ובוטח. 

כשמנהל המעון היה מתקשר אלי בשישי לא רציתי לענות וכל שמות ידידי השעה עברו מול עיניי כרגע לפני המוות. מחשבתי הראשונה היתה שמא זה יצחק מאיר. פגשתיו לאחרונה לפני כמה ימים, והוא נפרד ממני בחיבוק פתאומי שלא הייתי מוכנה לו ולא התרחש לא לפני או אחרי אותו פרץ. פוצנר? חשבתי לעצמי. אולי קלרה? כך עברו מולי תמונות של כל אחד מהם כפי שראיתיו –  שבוע, שנה. עשור. 'את יושבת', אהוד שאל. הוא ידע שאני קשורה ליצחק מאיר יותר משידעתי אני. 'ואם אני אשב הוא יקום', עניתי. ערב שישי אצל חברים ואני בוכה. מטופל נפטר, לא סבא, מי יבין. כששכב על האלונקה בבית הקברות מבעד לדמעות ראיתי את הבטן האהובה שלו, חשבתי שיכולתי לזהות את הגופה בלי לראות את הפנים. אפילו יחד עם הנשים לא היה מניין. רציתי לגשת ולחבק, על גבול העולם יחסי מטפלת מטופל נמתחים כמו רחם. 

קראתי לו יצחק-מאיר לצורך תיאור טיפול זה, שם בדוי שמתכתב עם שמו, ואספתי משמותיהם של סביי: יצחק בר אבא ומאיר בורוכובסקי. נדמה לי שהבחירה לצרף אותו לשמות אבותיי תוסבר בהמשך. כביכול מטעמי סודיות אינני יכולה לכתוב את שמו האמתי של יצחק מאיר. אך האמת היא שאינני יכולה לכתוב את שמו כי אינני יכולה לשאת את העובדה שאכתוב את שמו ואיש קרוב לא יזהה אותו.  סיפור של דור שנמחו ממנו יחידים, שמות ומשפחות מבלי שנותר מהם זוכר או זכר.

יצחק-מאיר לא ויתר על השעה המשותפת שלנו וגם אני לא ויתרתי. סיפורי מתיו מלאו את לילותיי אך הוא, לעומתי, יכל למחוק, וכך עשה כל פגישה. מילים מהירות ודחוסות על בבתי כנסת שרופים על יושביהם, בטן ילדים נפוחה, שדות תפוחי אדמה ירוקים… ואחרי כל הסיפורים האלה לפני שצעד בצעד כבד בגבו אלי הסתובב ולא ויתר על המשפט המסורתי, שנאמר בהילוך איטי, מילה לא פוגשת מילה: 'למה את שומעת זה לא חשוב, זה לא סיפור של יחידים. זה סיפור של דור'. 

דרך יצחק מאיר נודעה לי שואה ללא תקומה, שואה מסוג שאינו קשור אלי. חשבתי אז שאני מצליחה ביכולת אומניפוטנטית להכיל, כאקט של אלטרואיזם. לא ידעתי אז את משפחתי כפי שאני יודעת אותה היום…סלחו לי קוראיי על הפירוש השגוי, לו היה נותר לבדו לא היה תיאור מקרה זה ראוי לקריאה, תיאור מטפלת צעירה ותמה. אך יצחק מאיר לא נתן לי להישאר מוגנת, ממנו ובזכותו למדתי את השיעור שלי בנושא ההכלה – לא מודע מדבר ללא מודע ואין הכלות חינם. 

ההפרדה בתוכי אז היתה ברורה: השואה במשפחה שלי, היתה שואה עם תקומה. מגיל שש עשרה חקרתי והפכתי בכפייתיות של לוכד נחשים כל אבן בשדה מרחב השואה המשפחתי. אצלנו עושים, לא יושבים ובוכים. סבי הקים משפחה וחרף אשמת הניצולים חי חיים מלאים, וסבתי שהיתה ניצולת שואה בעצמה תפקדה רגשית טוב ממנו וממני ומרבים נטולי שואה שהכרתי. ילדיה היו בוכים בשלב בו סיפרה שלקחו את הוריה מהבית, אך אני הוספתי להקשיב לקול היריות שנשמע מתוך הבית, למבט שקפא למול שתי הגופות, לעבודה במפעל, לאח שנורה בגטו, לצעדת המוות – כל אלה היו ידועים לי. ועדיין, כשישבנו סבתי ואני, אחרי הפעם האחרונה שסחבתי אותה לראות את הים, היא הסתכלה בחדוות חיים בעץ התפוזים הנשקף מחלון המטבח בו בילתה את מירב ימיה, ואמרה: 'איך התפוזים יהפכו כתומים ואני לא אראה'. 

יצחק מאיר היה אומר תמיד ש "אריה שבע ישן. במדינת היהודים יש מספיק ילדים" ופעם הוסיף "ולא הייתי יכול". "רצית ילדים?", שאלתי. חשבתי, אני אתו בשואה ללא תקומה, בשחזור ללא תיקון. "ברחובות בפרדסים היא רצתה", הוא ענה, "אבל לפני שהספקנו הייתי מאושפז ומי שלא מפרנס – הילדים שלו רעבים. וילדים רעבים הכרתי. לא בשביל רעב צריך לעשות ילדים". הילדים הרעבים הגיעו ומילאו את החדר. שתי אחיות תינוקות שלא נשאר לאימא חלב. הן לא הפסיקו לצרוח, היה צריך להשתיק. הילד שראה מן היער מתגנב אל המרעה ושותה מן העטין. שני הריונות עברתי עם יצחק מאיר, עור דק הפריד בין התינוקות שלי ושלו.

הוא ראה שהעדות לדבריו הופכת אותי לילדה רעבה, וכדי לנחם החל לתבל את זיכרונותיו  במשפט 'טוב ורע בכל, יתרון וחיסרון בכל'. גם סבתא שלי רצתה לשמור עלי, ואמרה "רציתי לקה(ח)ת את זה (האונס שעברה) לקבר", כששאלתי אותה אם יש לה סוד שלא סיפרה לאיש, כי קראתי שסרטן מקבלים בגלל סודות והיה לה סרטן ברחם ובשחלות. רציתי להציל אותם ולא הצלחתי. שיתבייש פרנצי על תקוות השווא שנטע בליבי הפצוע, להצלה. "את לא תספרי", סבתא צוותה. "שבועת הצופה" אמרתי והיא חייכה, אבל אחרי שמתה, תסלח לי סבתי, סיפרתי. לא רציתי להיות כמוה, חולה בגלל סודות. אני זוכרת כמה מילים שהתפרקו לי מהמשפטים, הדברים שיש בהם בושה. "הוא בא בלילה". "הייתי ממש כמו (במלעיל)  אבן". "דם. בתולה". "אמרתי לו שלפחות יתחתן אבל הוא קבע – להפלה. טוב ככה אחרת לא הייתם. לא הייתי (מתפשרת על) דווקא סבא, הוא היה חצי מנה". ואז היא התחילה לבכות. שמעתי: טוב יש ברע.

יום האהבה, אמר יצחק מאיר כשנכנס, וריח פרחים מילא את מרחבי הקשר. את שאלת פעם אז הינה עכשיו אגיד לך בתשובה "עשרים שנה אחרי החתונה שבוטלה היתה אחת פה, אישה, מניה". הוא אמר. "מניה בורוכובסקי. חברה טובה. עשרים שנה עברו מאז הלכה ועדיין אני קורא לה כשהיא עוברת במסדרון חדרי בכותונת. שיער כמו שלך צהוב ומתולתל ואף כמו שלך ושלי, צרפתי. היינו יושבים יחד. היא היתה רוקמת ואני מסתכל על אצבעותיה ועל המחשבה שהיתה שמה בחוטים שהיא מחברת". הלא ידוע מכה בידוע ועוקף את ההיגיון. דילגתי על השם. צירוף מקרים הזוי. אולי הוזכר שמי מלפני החתונה ויצחק מאיר חיבר את שלא מתחבר. לאימא של אבי קראו מניה בורוכובסקי, היא מתה כשהיה בן חמש, כך סיפרו. 

חלפו כמה חודשים בהם הייתי חולה פעמיים, וכל הגעה למעון לוותה בעייפות ואי חשק בוטה ולא אופייני. בהדרכה אצל ברוקנר אמרתי שאני רוצה לעזוב, שנמאס לי מכל סיפורי השואה. ברוקנר חיברה את הנקודות ושלחה אותי להתקשר לאבא שלי שייתן לי צילום תעודת זהות וויתור סודיות לארכיון בית החולים. הוא אמר שלא כדאי לחפור. " זה יעלה לך רק שמונים ושלושה שקלים, לא נשאר הרבה, שלשה דפים והפנייה לניתוח, סיכום רפואי אחרי שחזרה,  ניתוח מקובל אז, לובוטומיה. הינה החתימה ברוסית של הבעל, מאיר בורוכובסקי זה מסמך חוקי אז אנחנו שומרים". 

יצאתי מהארכיון מסוחררת, חשבתי ששפיותי אבדה לי. אפילו האנליטיקאי שלי נראה מודאג. בפגישות עם יצחק מאיר לאחר שהלא ידוע נודע התאפקתי שלא לשאול והוא סיפר עליה שוב ושוב את אותם דברים מאז אותה פגישה ועד שהלך כעבור חודשים ספורים. אולי ראה בינה וביני איזה דמיון וחיכה שאהיה מוכנה לדעת? יצחק מאיר נתן לי הזדמנות לאחות את האונות לכדי תובנה בהירה. למדתי שאין הכלות חינם, רק נקודות ציון שאבדו ואין דרך אחרת מלבד לגלותן. 

הסיפור מוקדש לזכר אם אבי וסבתי, מניה, שלא הכרתי, אך עוולות חייה חלחלו בילדותי