כרם גור, פסיכותרפיסטית
נעה נכנסת לחדר ומתיישבת מולי. אני מבחינה בעיניה האדומות ומאזינה לה, היא מספרת על רגעיה האחרונים של אמה.
"הרופאים הציעו שנפרד ממנה ועזבו את החדר. התיישבתי בכיסא ליד מיטתה, גופי שעון לעברה. בתקופה האחרונה איבדה משקל רב מגופה ואת מרבית שיער ראשה. כעת נראתה כמו ילדה חיוורת, מקווצת לתוך עצמה, מונשמת ומחוסרת הכרה. אבא החל לאסוף מאחורי את חפציה, חותך את האוויר בתנועותיו, מפר את הדממה. רציתי שיחדל, חששתי שלפתע היא תפציע, תאמר דבר מה שלא אצליח לשמוע, ואז נשמע צפצוף המוניטור כפעמון המודיע על מותה. אחזתי בידה ויכולתי לחוש את חום גופה אוזל, הולך ונרפה".
נעה מקנחת את אפה ואני מדמיינת אותה באותם רגעים. אני מצליחה לחוש מבפנים את דבריה, עד כמה היא בודדה, אבודה וריקה מול האם המתה ומולי בתוך הפגישה. אני מבחינה כיצד היא מאבדת את חיוניותה ואת תחושת העצמי הברורה שלה.
נעה ממשיכה לתאר את האם המתה, עורה הכחוש, ורידיה הבולטים, שפתיה הכחולות. נעה ואני כעת בחדר קר וחשוך בבית החולים אך הדמות השכובה במיטה מתחלפת בראשי, כעת אין זו אמה של נעה אלא אמי. אצבעותיה רפויות וציפורניה צבועות ארגמן. גם כשהחמיר מצבה ואזל כוחה היא התעקשה להמשיך ולטפח עצמה, נהגה לבקש מאבי שיסיע אותה למספרה. משאזלו שיערות ראשה המשיכה להגיע ולצבוע ציפורניה ארגמן.
"עכשיו צריך לארגן הלוויה, יש לאבא במה להתעסק" אומרת נעה ואני נאלצת להניח לאמי ולשוב אליה.
"אבא ממשיך בחייו כאילו דבר לא קרה. הוא מתעקש לקיים את הארוחות המשפחתיות בשבת. באים, אוכלים, קמים, הולכים. לא מצליחה להבין איך כולם ממשיכים כאילו כלום לא קרה, יכול להיות שרק לי אמא חסרה?!"
אני רוצה לומר "לא רק לך נעה" ובמקום זאת מהדהדת דבריה, מאפשרת לכאב ולבדידות הקיומית לשקוע בחדר. אני חווה בתוכי את תחושת החסר, אובדן המשמעות, הרצון להחיות את אמי. שנים אחרי מותה נהגתי לנסות להחיות את הקשר עמה מול דמויות שהתארחו בחיי , בכל פעם מתאכזבת מחדש. אמי המשיכה להיות דוממת.
אני מגיחה חזרה אל השתיקה הממיתה את שתינו בחדר. עכשיו אני רוצה ליצור עבור נעה מרחב אחר מזה שהיה לי. מרחב חי, מתעניין, ערני למשמע דבריה.
אני חוששת לאכזב אותה ומודעת לקושי שאחווה, לכך שאאלץ לארח גם את אמי בחדר.
האם אכן אצליח לצמוח כאם חיה עבורה? לאפשר לה להמשיך את הקשר עם אמה המתה ? האם לא אשקע לתוך ריק מוחלט בדמות אמה של נעה, אמא שלי?!
במהלך השבוע לאחר הפגישה מגיחה נעה למחשבותיי ומבלי משים נמהל העצב שלה בשלי. מחשבותיי אינן צבועות בזיכרונות ילדותי או בגעגוע לשנים המעטות בהן זכיתי לחיות לצד אמי. הן מושכות אותי דווקא לרגעי המוות שלה, לנשימתה האחרונה והיעלמותה מחיי. לא נכחתי ברגעים אלו בשל גילי המוקדם ואת ימי השבעה העברתי על ברכי אבי, ממוללת באצבעותיי את זיפיי זקנו הקוצניים שהופיעו מבלי שאבין מדוע.
אחר כך הגיעו שנים ארוכות של רעש לבן. החיים המשיכו סביב אך משהו בפנים קפא.
נהגתי לשבת על רצפת חדרי מוקפת ספרים שרכשה אמי. היו אגדות האחים גרים, היתה דירה להשכיר, היו מקס ומוריס, היה הקלברי פין והיתה בילבי. שוב ושוב חזרתי לבילבי, מציצה מבעד לעמודים בחייה, מנסה ללמוד כיצד היא הופכת מציאות של יתמות לקרנבל ססגוני. שאלתי אותה כיצד היא עושה זאת והיא השיבה כי אין לה צורך שישמרו עליה, היא מסתדרת לבד. קנאתי בה על כך.
בהביטי כעת על אותה ילדה שהייתי עולה בי מחשבה על כך שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב ואולי זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים.
אבי, בדומה לאביה של נעה, עשה כל שביכולתו לשוב לשגרה, לחיים שהיו ואינם עוד. ואילו אני שדבר לא הוסבר לי, יכולתי לחוש בכובד ובצפיפות האוויר שהחל למלא את חדרי הבית וחדרי ליבי.
שנים ונשים חלפו בחייו של אבי עד שנישא בשנית וכתב עצמו מחדש. הזמן הפך נוזלי ואני הפכתי מילדה, לנערה ולאישה ללא אם. לאורך תקופה ארוכה נוהלתי על ידי תחושה שאבי הותיר אותי לשמור על גופתה הקרה של אמי ולא אפשר לי להבין, להרגיש, להיפרד ולקבור אותה. ניסיתי בכל מאודי להנכיח את העדרה דרכי, סללתי עבורה בתוכי דרכי עפר, כבישים, גשרים ומנהרות, הקמתי מגדלים וייבשתי נהרות, אך היא לא הגיעה.
שנים רבות עברו, זעם רב עבר בעורקי, אחריו כאב ואחריו השלמה. הקמטים שהחלו להופיע על פניו של אבי הביאו עמם תחושות של חמלה והבנה כלפיו.
רק אז יכולתי לקבור את אמי ולתפור תך אל תך את סיפור חיי.
לקראת מועד הפגישה השבועית עם נעה געתה וצפה בי הבנה- עלי לעזור לה לקבור את אמה.
