שחר דואק, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית
לא יודעת מה משך אותי לכאן. חשבתי לעצמי: את צריכה למצוא עבודה שבה עושים כמה שפחות ומרוויחים כמה שיותר, זה מה שסטודנטיות עושות, למה את עושה ההפך? מה הביא אותך להיות חונכת של מישהי שהשנים בהן היא מאושפזת במחלקה סגורה רבות יותר מהשנים שאת חיה?
המאבטח רכן לחלון והסביר שאני לא יכולה להיכנס עם רכב כי מי יודע מה אני כבר מביאה אתי. הגשם שטף והמים שצפו במורד הכביש וסחפו את מה שבדרכם. חניתי בצד ונכנסתי דרך המעבר להולכי רגל. הבוץ ינק את הסוליה בקול מחליא והגרביים נספגו מים. אי אפשר להגיע אליה ולהישאר יבשה. ניסיתי לפשוט מעצמי את החגורה, הפלאפון והמטבעות שבכיס וכמעט פרצתי בבכי כשגלאי המתכות בכל זאת צפצף בחדות כשעברתי. מהתא הקטן ביותר בתיק המאבטח שלף כפית. לא סכין, כפית. הוא אמר שאסור להכניס אותה לבית החולים ושהיא תחכה לי כאן. איך אפשר לפגוע בעצמך או באחרים באמצעות כפית?
הלכתי בין השדות והמדשאות וחשבתי שזה נראה כמו קיבוץ. בזווית העין ראיתי בית קברות קטן. אולי של אחד הישובים בסביבה, אם כי גם הם נמצאים כמה קילומטרים מכאן. אנחנו מעמידים פנים שאפשר לשמור את המוות, כמו את מחלות הנפש, רחוק. ניסיתי לחפש את הגדר ולבדוק אם יש קברים מחוצה לה ובתוכה, אם יש מצבות זוגיות או שכולן בודדות. נרעדתי מהמחשבה שזה בית קברות של בית החולים. אנשים שחיו ומתו כאן, ואף אחד לא הגיע אליהם, לפני או אחרי. הרוח שרקה במעבר בין שני בניינים והרגשתי את הקור של המצבות על הלחי.
הגעתי למחלקה. הגשם הכה בגגון שמעל דלת הכניסה. צלצלתי באינטרקום. תחבתי את כפות הידיים מתחת לבתי השחי כדי להתחמם. המשכתי לחכות, אולי גם הזמן קפא. צלצלתי שוב. מישהי שיצאה מהמחלקה, כנראה במקרה, פתחה בפני את הדלת. היא שאלה למי אני ועניתי שליעל, היא הנהנה. נמלים נכנסות בסדק בקיר, כל אחת מהן נושאת פירור ממשהו ואני מנסה לחוש בפה מה הוא היה, מרגישה רק את התנועה של המחושים. היא חוזרת, שואלת שוב למי אני, אני אומרת את שמה ומנסה להתרגל לאיך שהוא מתגלגל בפה. מתיישבת על כיסא כתר פלסטיק חורק ומתנדנד. החדר לבן וקטן, מכל צדדיו דלתות סגורות. העיניים מטיילות לאורך הסדק בקיר. בחוץ הדשא ירוק ויפה. אני חושבת שלאף אחת לא מגיע להיות בכזה מקום, מה חשבתי לעצמי כשנכנסתי לכאן ואיך עוד מעט גם יעל תצא משם.
דלת המחלקה נפתחת והלב מדלג על פעימה. יוצאת מישהי – זאת לא יעל. אני לא יודעת אם היא מאושפזת או עובדת פה, וכנראה שעם כל זה שבכולנו יש חולי ובריאות וכאב וצמיחה וגוונים ורבדים אני מרגישה שאני חייבת לדעת באיזה צד היא, איפה למקם אותה ואת מה שהיא אומרת. לפני שאני מספיקה לפצות פה הדלת ננעלת אחריה ואנחנו נותרות לבד. היא מתקרבת אליי כמו בלרינה, על קצות הבהונות. אני נבהלת, כנראה קראו לה לצאת בטעות. אמרתי שבאתי ליעל, אולי מאושפזת שם עוד יעל? מה היא תרגיש כשאומר שלא באתי בשבילה או אצלצל שיחזירו אותה כמו מוצר פגום?
הבגדים שלה ידעו ימים יפים יותר וכנראה שגם היא. היא אומרת שקוראים לה דפנה, שואלת מי אני בשביל יעל וזה נשמע לי הגיוני. רק שהיא לא מסתכלת עליי אלא לאיזו נקודה מעליי. כשאני משתכנעת שהיא לא מאושפזת אלא עובדת היא אומרת "סלחי לי, אני חייבת להשתין". נכנסת לאחת הדלתות הסגורות שמקיפות אותנו וצועקת לי כל מיני פרטים על יעל מתוך השירותים. היא מורידה את המים, לא שוטפת ידיים ונעמדת מולי. בטן עגולה נשפכת בין החולצה למכנסיים ואני חושבת באימה שהיא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ובהריון. היא מדברת במהירות: "יעל לא אוכלת כמעט. אבא שלה מביא לה פיתה, זה לא טוב, שיביא לה פירות, משהו שיפתח לה את התיאבון, הפיתה ממלאת. יש לנו ניסיון בדברים כאלה, היא כבר הרבה זמן אצלנו והיא צריכה ללמוד לאכול את האוכל פה." העיניים גולשות למעיל שלה, עליו מתנוסס סמל בית-החולים ואני שוב אומרת לעצמי שהיא עובדת פה. "שיביא פירות מיוחדים, אנונה, ענבים, אם עכשיו העונה, מה העונה עכשיו? יודעת כמה זמן לא הייתי בקניות?" כן, מזמן היא לא הייתה בקניות, היא מאושפזת. אולי תופסת על יעל בעלות, כמו חברות בבית-ספר יסודי שאחת מהן יותר מקובלת. "אם הוא בונה על האוכל שהוא מביא אז שיבוא לבקר לפחות פעמיים בשבוע… יעל נובלת פה, נשמה נדירה, מיוחדת", באמת אכפת לה, טוב שיש כאן עובדים כמוה. ואז היא שולפת מסרק פלסטיק מהכיס ומעבירה אותו בשיערה בתנועות איטיות ואני חושבת: יואו, משהו איתה לא בסדר. תוך כדי הסירוק היא אומרת "יעל לא נראית כל-כך טוב, רזה כבר אמרתי, והשיניים שלה… אל תיבהלי, כולה לב". מרגש אותי שבתוך שגרת העבודה היא רואה את יעל ואכפת לה ממנה. היא מעבירה את המסרק בין אצבעותיה, מחייכת לעצמה ובוהה דרכי. מאושפזת שם. "ואסור להביא מצית או סכין ודברים חדים, את יודעת, נכון?" עובדת פה. אני מהנהנת.
יש דרך לדעת. כשנסיים לדבר והיא תחזור למחלקה: אם יש לה מפתח לדלת – סימן שהיא עובדת ואם היא צריכה לצלצל שיפתחו לה – סימן שהיא מאושפזת. "ואל תגידי שאת אוכלת בשר, זה הפחד הכי גדול שלה, שמכניסים לה בשר לאוכל. גם בארוחת בוקר, שזה חלבי". זה בהחלט מידע שימושי ואני שוב נוטה לחשוב שהיא עובדת פה ואומרת לה "תודה". "אבא שלה קמצן מניאק, בא לפה בג'יפ, אפילו מעיל אין לו לתת לה, אשתו הזונה". מאושפזת. "תעבירי לו את זה, תגידי לו שהיא קופאת מקור." עובדת. "אני אעביר לו". טיפת גשם מתגנבת במורד הגב ומזדחלת ההבנה שאני באמת חייבת לומר לו את זה. מהדקת את הסוודר לגוף והוא כבד וספוג מים, מתחלחלת מלחשוב על חורף כזה בלי מעיל. קר לי. הגוף מתכווץ מהקלות בה הנחתי שאם היא מאושפזת אין צורך להקשיב למה שהיא אומרת. מנסה להיזכר במה שהיא ספרה על יעל אבל המילים חומקות ממני, זה כמו לשלוף דגים ממים בידיים. אני מישירה אליה מבט ושואלת "מי את?". היא עונה "דפנה, כבר אמרתי לך". זה נכון, היא כבר אמרה.
דלת המחלקה נפתחת. יעל יוצאת. חוזרת שוב ושוב על שמי בטון עולה ויורד ומספרת במהירות על הפסיכיאטר שבלילה מחדיר לפי הטבעת שלה קקי שלו, על-מנת שבבוקר, בשירותים, תרגיש שזה שלה כי זה יצא לה מהגוף. כשהוא עושה לה את זה היא ערה, אבל הוא ממשיך כי עיניה עצומות. בכי של חיה פצועה. כל החיים אני מנסה להפריד בין מה שלי ומה שלהם, נשמרת מלגעת בכאב בידיים חשופות. משתדלת ללכת מסביב לבורות, בלי ליפול, להגיד שיצאתי מזה מחוזקת לפני שנכנסתי. אולי ההפך מליפול הוא לא להחזיק, אך אם כך, מה הוא? יעל בוכה ואני נבוכה, כולאת את הדמעות בפנים, בשרירים טבעתיים. על פי רוב אני לא מרגישה כמה זה גוזל ממני. היא צונחת לתוך כסא כתר פלסטיק כמו לתוך פוף. ושוב אני כאן והיא שם, קווי מתאר שחורים וגסים מפרידים בינינו. בתוך הקווים נוברות נמלים, נושאות פירורים מאחת לאחרת, ממששות במחושיהן זו את זו.
יעל נראית מבוגרת מכפי שנותיה ושואלת, כמו ילדה שלא מצליחה להתאפק, "מה הבאת לי?" אני מוציאה מהתיק שקית עם בקבוק מיץ קריסטל זרחני שאבא שלה אמר שהיא אוהבת. הוא הזהיר שיעל קודם כל תשתה בלגימה אחת את כל הבקבוק ורק אחר-כך תשים לב אליי, אם בכלל. אבל היא מוזגת, בידיים רועדות, לי ולה. מרימה את הכוסות החד-פעמיות ומוודאת שהכמות בשתיהן שווה, כמו כימאית שבודקת נוזל במשורה. אני בוחנת אותה בוחנת את הכוסות וקופצת למשמע טריקת דלת. דפנה נכנסה למחלקה. לא יודעת אם היא הייתה צריכה לצלצל או שיש לה מפתח.
צילום: מאיה מלמד שתיל
