ענבר רז, פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית
המפעל נסגר באלפית השנייה בה יוסף עצם את עיניו ונשם את נשימתו האחרונה.
אלף עובדים עמדו רכוני ראש בשתי שורות , מפתח חדרו והלאה עד לשדות שמחוץ למושב, מלווים במבטם את גופו המצומק, מונח על אלונקה, מובל לתוך האמבולנס .
רק לפני שלושה שבועות גויסו למפעל. ועכשיו הם ממלמלים בפיהם קדיש אחרון כפי שיוסף לימדם ומתפזרים דוממים אל המקום ממנו באו.
ברגע בו נעלמו, נעלם גם המפעל הגדול, המפואר, "יוסף ובניו מיגון ופלדה" . המכונות, פסי הייצור, המחסנים, הכול נעלם כהרף עין ושקט עמוק נפל.
את סגירת המפעל תכנן יוסף לפרטי פרטים, עוד לפני שהניח את הלבנה הראשונה לבנייתו. המחשבה המפורטת על רגע מותו הרגיעה ונסכה בו שקט מהול בציפייה חסרת סבלנות. כל-כך רצה כבר להיות שם, בשקט הזה שאין בו לא כאב ולא צער, וקילל את גופו ורוחו שסירבו להיכנע לגרורות ולחדול. אותם כוחות שעמדו לצידו בסיביר במחנה הכפייה ובשנות האבל הארוכות על בנו שנפל היו לו עתה לרועץ והוא גידף אותם ברוסית שקטה .
את סוד בריחתה של הנפש מן הגוף הכבול גילה לראשונה במחנה הכפייה, כשהיה בן 17 וחצב בידיים מוכתמות כוויות קור בורות באדמה הקפואה. חווה ענקית לפיטום ושחיטת חזירים הוא ברא, ממוקמת בלב יבשת אפריקה. כפוף ומיוזע הוא עבד שם, ניהל וקנה ומכר ושחט, תחת השמש האפריקאית בערבות סיביר.
"מה אמרת אבא? " שואלת בתו. "כלום רוחי, הכול בסדר".
הוא רק מחכה שתלך. בימים האחרונים הוא שוכב מרבית היום במיטה, חלש מכדי לקום. אך הוא עסוק כפי שלא היה שנים. הוא עוצם את עיניו ועושה רשימות. גיוס עובדים, תכנון המכונות, תרשימי זרימה. יוסף יודע כי הזמן אינו פועל לטובתו ועליו להספיק ולייצר לפחות את האבטיפוס הראשון- מיגון מתקדם לטנקים. מאז שהחל בהקמת המפעל שוב מצא בכוחות ההישרדות הארורים שלו תכלית.
כשרוחי באה מדי כמה שעות לבדוק את שלומו הוא בקושי פותח את עיניו, מפחד לפספס ולשכוח את המקום בו עצר. הוא חושש להודות בפניה כי מזה מספר שבועות חמקה ממנו תחושת הרעב ולא שבה. כשרוחי מסובבת גבה ויוצאת הוא זורק את פרוסות הלחם שמביאה לו מתחת למיטה וממהר לחזור למפעל.
גבי, האחות מהחברה לשרותי הוספיס בית מבקרת אותו פעמיים בשבוע. הוא רואה את המבט בעיניה כשהיא בוחנת את גופו הקמל. פעם אחת, מבלי שתכנן, הוא גילה לה את סוד המפעל שלו. גבי גילתה ענין בשלבי הפיתוח והציעה לעשות לעובדים ביטוח בריאות.
לפני שהיא הולכת, גבי מיטיבה את השמיכה על גופו. "יוסף, על מה עוד אתה חושב בכל השעות האלו כשאתה כאן לבדך?". יוסף פותח בקושי עיניים מצהיבות, מבט קונדסי בעיניו. "גבי, איך אני יכול לעזוב את המפעל למקומות אחרים? אני הרי המנהל שלו" . גבי יכולה לדמיין את האיש שהיה לפני שהשתלטה המחלה על גופו. את הנוקשות. את ההומור הדק. את הבדידות.
גבי יוצאת ורוחי נכנסת שוב לחדר אביה. כעת הוא ישן. בזהירות שולחת רוחי אצבע מרפרפת על גב ידו הקמוטה. המגע בינם תמיד היה טפטוף נדיר ודוקרני. "תזיז את זה לאט. בעדינות" היא שומעת אותו ממלמל משנתו. "יופי. אין כמוך". היא מניחה ליד מיטתו מגש עם כוס מיץ תפוזים ופרוסת לחם ומפנה את המגש הריק. לפחות עוד יש לו תאבון.
בדרך היא חולפת על פני חדרו של עוזי. היא מציצה פנימה, רואה את גבו רכון על המחשב, שקוע בעולם המרצד על המסך שמולו. נראה לרוחי כי לו רק יכול, היה מוכן להישאב פנימה לבטן הכחלחלה של המחשב ולהמשיך משם את חייו.
רוחי מתאפרת בזריזות ויוצאת. בכניסה לחנייה כמעט כושלות רגליה על חתיכת מתכת שנראית כמו חלק משלדה ישנה של רכב. איך זה הגיע לכאן, היא חושבת. היא מרימה את השלד וזורקת אותו לכיוון השדה.
רוחי מתניעה את האוטו, מפעילה את הרדיו. ואז בלי שהיות הוא מגיע.
היה להם הסכם סודי. עפעוף קטן בעין ימין או הטיה קטנה של הראש לכיוון השמש. זה לא כל כך משנה מה הסימן ואולי זה בדיוק העניין, היכולת שלו לקלוט את האות למרות שכל פעם הייתה משנה אותה למה שבאותו רגע היה השיקוף המדויק ביותר של נפשה.
מאיפה היא מוצאת אליו זמן זה בכלל לא ברור, אבל אולי זה גם המזל שלה כי כך אף אחד לא חושד. גם היא עצמה לפעמים מתקשה להאמין.
הוא הגיע לראשונה בדיוק באיזה יום מזופת שהיה לה כשהנפש שלה עמדה להישמט לתהום אך למזלה נתקעה ברגע האחרון ברווח הקטן שבין מכונת הכביסה למייבש. וכשהרימה את עיניה וניסתה להזכיר לעצמה את שמה הוא היה שם.
היא פתחה את החלון וצעקה לו. לרגע לא ידעה אם באמת צעקה או שהצעקה נשארה בתוכה אבל הוא כנראה שמע ועצר.
בערב בו מת אביה, בחדרו הקטן המלא בריח של עובש וגסיסה, היא ליכסנה לרגע מבט אל התקרה, והוא כמובן הבין ובא מיד.
החדר הקטן היה דחוס אנשים. ד"ר שאול וגבי האחות מצוות ההוספיס, בעלה, ילדיה. כולם מתבוננים באביה, מרוכזים במאמצי נשימותיו האחרונות. נדמה לה לרגע כי עוזי מלכסן אליה מבט אך עתה גם הוא בוהה בסבו. ידו מתקרבת והוא כמעט נוגע בידו המצהיבה של סבו , אך מהסס ונסוג. גבי מצידה השני של המיטה, ראשה סמוך לראש אביה, מלטפת אותו, לוחשת באוזנו. "יוסף זה נגמר. אתה יכול לתת להם ללכת".
רוחי עוצמת עיניה לרגע וחומקת מהחדר. הוא מחכה לה על השביל, נשען על האופנוע שלו. בחושך נדמה לה לרגע כי רואה המוני צללים עומדים משני צידי השביל ונבהלה. אך הוא סימן לה לעלות וכרגיל כשהריחה את עורו החם שכחה הכול.
היא התעוררה במקום שלא הכירה. כנראה נרדמה וישנה כאן שעות ארוכות, ועתה כבר בוקר. רוחי התרוממה על רגליה. עכשיו היא מזהה כי נמצאת בשדה שבקצה המושב, מקום אליו נהגה לקחת את ילדיה כשהיו קטנים, מראה להם כיצד בקצה השדה האדמה מזהיבה. נדמה לה כי כמעט יכולה לשמוע את קולו הצפצפני של עוזי אומר "אז השדה הזה מפורסם כי כאן מתחיל המדבר של מדינת ישראל". ואת צחוקה. ואת המית ליבו, ליבה, כשחיבקה אותו בזרועותיה.
רוחי התחילה ללכת. עוד כמה דקות, כשהשמש תהיה בדיוק במרכז השמים , ייקבר אביה. להקת עגורים קטנה עפה מעליה. עגור בודד אימץ את השדה הזה ועתה התקבצה כאן להקת עגורים אשר הפכה את השדה לבית קבע והפסיקה את נדודיה . אני חייבת לספר על זה לעוזי , היא חושבת. ונזכרת כיצד כשהיה קטן לימדה עצמה להתבונן על העולם דרך עיניו שבכל דבר ראו פלא, מנסה לזכור ולספר לו. כי רק כך, דרך הלעיסה הזו של העולם במקורה והעברתו אל מקורו הפעור אליה יכלה להרגיש שהיא סוף סוף אוחזת במשהו. וקצת מבינה.
חלי מאיצה צעדיה. השמש מעל ראשה והיא חייבת להספיק. מרחוק היא רואה במעלה הגבעה שיירת אנשים נעה באיטיות אחרי טנדר פתוח. היא מפנה את גבה ורצה, הלאה משם, עד שהיא נעצרת חסרת נשימה בפתח חדרו הקטן של אביה.
מאות זוגות נעליים, אולי אלף, עומדים לצידי השביל המוביל אל הבית. רוחי מתבוננת, מנסה לתת גם במראה זה סמנים שיעזרו לה לזכור. לזכור ולספר לעוזי שלה. מראות היום כחוליות שרשרת ארוכה וחזקה מספיק בה תמשוך אותו חזרה אליה.
היא נכנסת לחדר. חלונותיו פתוחים ורוח נעימה נושבת בו. מיטת אביה הוצעה מחדש וגבי שוכבת בה ולידה עוזי, ראשו נח על זרועה. הם ישנים. רוחי מתיישבת לצידה של גבי, רוכנת ושואפת מבגדיה את ריחו של אביה הנודף מהם. לפתע רעב גדול תוקף אותה . הריח המעופש שעמד בחדר בשבועות האחרונים נדמה כעת כמעט מתוק ומגרה עוד יותר את תחושת הרעב.
רוחי משתרעת על בטנה, זוחלת מתחת למיטת אביה ומוציאה משם פרוסות לחם שפרחי עובש כחולים פשו בהם. עוד ועוד פרוסות לחם מוציאה משם רוחי ומניחה אותן על המיטה המתכסה במעטה אפרפר.
גבי ועוזי שהתעוררו התיישבו בין פיסות הלחם, מתבוננים במעשיה. "בתאבון" אומרת גבי, ושלושתם אוכלים את הלחם, ממלאים את בטנם בבצק מעופש, מתענגים על הטעם כניצולים שלא אכלו דבר ימים רבים כל כך.
