וגם אם זו הסיבה… אז מה ? *

נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית חינוכית מומחית

היא תמיד ישבה על קצה הכיסא. בסוג של דריכות ומעט תנועה. גם כששטף הדיבור קלח וגם כששתקה. בפגישתנו הראשונה עמדה כל הפגישה וגם אני עמדתי איתה. נהניתי מהמראה השונה של החדר, קיוויתי שתחוש כי אני מבינה את ההתרגשות העצומה שבפגישה ראשונה עם פסיכולוגית, את הרגע הזה שיוצאים אל הלא נודע כדי שמשהו יהיה טוב יותר, נעים יותר, לפעמים אפשרי יותר. בפגישה אחר כך התיישבה ומאז המשיכה לשבת, על הקצה, לאורך כל השנה בה נפגשנו. גבוהה, רזה, תלמידת תיכון ורקדנית, נערה בראשית צמיחתה ולבלובה, גופה עדיין מעט גמלוני ומחפש ללא הרף נוחות ומקום לחוש בו שקט. אולי גילה הוא הסיבה לישיבה על הקצה? אולי רוחש שם משבר? אולי זו שגרת חייה? אנחנו מתחילות להכיר. לאחר כמה פגישות היא מתארת שנוהגת לעלות ברגל אל הקליניקה שבקומה השנייה, ומספיקה רק המחשבה על עלייה במעלית בכדי לעורר בה פחד רב. אנחנו בודקות ממתי (מתמיד), מנסות לזהות מה יכול לעזור (הורים ובכלל אדם נוסף), וממשיכות וחוקרות את המעקפים המעשיים שהיא מוצאת בחיי היום-יום. היא מספרת על ביקורים בקניונים עם חברות וחיפוש אחר מדרגות כשרוצים לעלות לחנויות בקומה מעל, על בניינים ששוקלת אם להיכנס או לוותר, על פעמים שבהן אמא וכל המשפחה הולכים איתה דרך המדרגות. אני שומעת את העצב שבקולה, מתחילה להרגיש ולתפוס עד כמה חרדה היא מגבילה. אני מחליטה לנסות ולהוסיף ידע פסיכולוגי מקצועי, לצד ידע קונקרטי ומבוסס הקשור למעליות. מסבירה על חרדה המתנהגת כמו גל בים, על הימנעות שמגבירה את החרדה בפעם הבאה. מבין השיטות המוצעות, היא מוצאת עניין בעיקר בתרגילי דמיון מודרך. אנחנו "מטיילות" בדיזינגוף סנטר שבת"א, רואות חנויות ולאט לאט עולות קומה ב"מעלית". באחת הפגישות אנחנו נעזרות באתר אינטרנט של חברת מעליות כדי ללמוד עוד בדיקות תקינות, מצבי סכנה והיחלצות. כעבור זמן קצר היא מרגישה בשלה להתקרב אל המעלית. אנחנו סופרות צעדים בין החדר לבין המעלית. מידי פגישה מתקרבות יותר ויותר אל דלת המעלית עד לשלב שאנחנו לוחצות על הכפתור המזמין ויודעות שבשבוע לאחר מכן גם ניסע במעלית. "גרף האומץ" שבנינו ( עפ"י גישת CBT) מתקדם היטב. אני מתרשמת שאנחנו בדרך הנכונה לגבור על הפחד הזה, ובאותה נשימה מרגישה שהוא לא היחיד, שעוצמת התגובה שלה, שדפוס ההתמודדות רומזים על איזשהו עומק של פחדים שמחכה לנו. מקווה בכל ליבי שכמו שלמדתי, להצלחות יש עוצמה ותנופה שעוזרת לאנשים לבסס את האמונה ביכולותיהם ולהניע קדימה מעגל של שינוי. חושבת על כך שאי אפשר להבטיח 100% תוצאות, למרות שהייתי רוצה. ההתחייבות שלי היא ל 100% מאמץ. אני קוראת סיכומי פגישות לפני כל פגישה ובודקת את עצמי לבד ובהדרכה לגבי האחריות ולגבי ההחלטות לקצב ולשלבים. "באחת הפגישות דיברתי עם אביבית על הפחד שלי ממעליות (להיכנס למעלית ולרדת קומה ולצאת ממעלית ולעלות קומה). ולאחר מספר פגישות אני ואביבית ירדנו במעלית קומה אחת ועלינו קומה אחת, ובכך הצלחתי להתגבר על הפחד הזה". ההנאה מההצלחה גדולה ומשותפת, אני חשה את התקווה נכנסת לחדר בלי לדפוק. פשוט נמצאת. אנחנו הופכות נחושות להדביר את הפחדים בזירות נוספות ומתמקדות כעת בחרדת מבחנים. הרבה טכניקות נמצאות מועילות. תרגול נשימות משמח ומעודד באמצעות ניפוח בועות סבון גדולות המתפזרות בחדר ומעוררות חיוך, כתיבת משפטים חיוביים ושינונם, גיבוש דרכי התכוננות למבחנים ועוד. "במהלך הפגישות שלנו הרגשתי שהביטחון שלי עולה יותר ויותר, כול פעם קצת, בשל האווירה הנעימה והמקבלת ביני ובין אביבית". מתווספות הצלחות חברתיות שקודם היו חסומות, היא תופסת יותר ויותר מקום בכיתה ובמעגלים נוספים, ואט אט הטיפול מתקרב אל סופו. כמה פגישות לפני הסיום המתוכנן, היא מספרת על אירוע חרדה מטלטל שתקף אותה משום מקום בביתה ביום הפגישה. מתנצלת שזה קורה פעם בכמה זמן, ושחשבה שאם לא תספר זה יעבור מעצמו. אני מאזינה ורואה מול עיני את התיאור המדויק המופיע בספרות. התחושה המשתלטת, המציפה, שבכוחות אחרונים נאבקים לעצור אותה. יודעת שראיתי הרגע את החרדה מבפנים, על כל פרטיה, יודעת כעת להעריך טוב יותר, מדויק יותר, את עומק המצוקה והסבל. והעומק הוא רב. בסיום התיאור נשאלת השאלה אל חלל החדר "אני חולת נפש?" לא, אני עונה, לא. ברור לי כעת הצורך בטיפול תרופתי ואני מסבירה אותו. משתפת אותה בהסבר הביולוגי שבבסיס החרדה, בשכיחות התופעה ובצורך בהתייעצות עם רופא מהסוג שמבין בגוף ובנפש, פסיכיאטר. נדמה לי שהיא מניחה לרגע על הרצפה את משא ההתמודדות עם החרדה, אך גם נבהלת מההצעה. לא הכול בשליטתנו, לעבודתנו כאן ולעבודה שלה מחוץ לחדר יש גבול שסומן ע"י הביולוגיה, אני מסבירה ספק לה, ספק לעצמי. אני מנסחת מכתב הפנייה אך ההורים מתקשים להכיל את האפשרות. אני נזכרת איך במהלך לימודי הפסיכולוגיה לא הצלחתי להבין במה מועיל ה DSM. מה אומרת האבחנה הזו? עניין אותי מה קורה יום למחרת – איך חיים איתה? וגם אם אדע את הסיבה, האם זו תהיה נקודת פתיחה שהאדם הסובל יכול להתגייס אליה? האם ניתן להתאים חום ואקמול גם במצבים נפשיים או שכדאי להשקיע מאמץ בחיפוש באזורים נוספים? לצד השאלות והספקות, גם נמשכתי אל העולם הפסיכיאטרי ואל הידע שבו. רציתי להוסיף מידה של בהירות וסדר, לתמונות לא פשוטות של מצבים נפשיים המביאים איתם סבל וצער והמשכתי ללמוד ולשאול ולדעת. 

ולאחר כמה זמן והתקף נוסף, מתקבלת במשפחתה ההחלטה לפנות לפסיכיאטר שמאשר את האבחנה בנוגע לחרדה ולעוצמתה והטיפול התרופתי מתחיל. בסוף יום בקליניקה, כמה חודשים לאחר שהטיפול הסתיים, בסיומה של השעה שלה ששייכת כעת לאחר, קיבלתי טלפון. "אני כבר לא יושבת על הקצה!! את מבינה?!" והעדכונים זורמים ושוצפים, ועוד ועוד הצלחות נשזרות בשיחה ועוד הישגים, שבראשם שקט פנימי ואין רעש להילחם בו ואין צורך לשמור על המעטה שעלול בכל רגע להיפרץ וחרדה תישפך דרכו. נעלתי את דלת הקליניקה ופתאום הבנתי. הפשוט ולא הפשטני. פשוט ומעשי כמו לחם, שבערבוב אותיות הוא חמל, ומזכיר לי חמלה, הוא הדבר שאנחנו זקוקים לו ושמקל את קיומנו. דרכי מתבהרת לי, זו הדרך שחיפשתי. אני יוצאת להלחים רגעים נוספים של פסיכולוגיה ויום-יום שיהיו בהם חמלה והבנה, אחרים ואני, ותקווה.

*תיאור הטיפול משותף למטופלת ולי. בשיחת טלפון כחודש לאחר סיום הטיפול, ביקשה ממני להציג את הטיפול כדי שאחרים יידעו על טיפול פסיכולוגי ועל טיפול תרופתי ועל איכות חיים שמשתפרת ולא יפחדו. הצעתי לה להשתתף בכתיבה והיא בחרה לשלוח לי את חווייתה מהטיפול, אותה שילבתי כציטוטים מדויקים מכתיבתה בתוך תיאור הטיפול כפי שאני ראיתי אותו.