מלכה

אווה סיני, פסיכולוגית קלינית וחינוכית

אני ניגשת לארונית שבמטבח. מביטה במדף העליון. שם מונח לו כלי חרסינה, כלי קיבול. דבר מה בין ספל לקערה. מבנה עמוק, כולל ידית. הנחתי אותו מעל שאר הספלים מפאת גודלו הכפול מגודלם. הוא שביר ותופס מקום נרחב. בולט בגודלו ובצבעיו העזים. שי עם המון נוכחות. בדיוק כמו מלכה, הנערה שהעניקה לי אותו בפגישת הסיום. אני תוהה מה קרה לאותה נערה שפגשתי מדי שבוע במשך שנתיים. כבר עברו לא מעט שנים מאז. האם נישאה? היכן היא מתגוררת? במה היא עוסקת?

באחת הפגישות האחרונות שלי עמה, כשהגיעה לגיל 18, בקשתי ממנה רשות לכתוב אודות הטיפול בה. ללא פרטים מזהים כמובן. התכוונתי לכתוב דבר מה אודות נערות בסיכון. היא הסכימה ללא היסוס, אף הפצירה בי שאכתוב. חלמה שזה יתפרסם. גנזתי את הכתיבה מסיבות שונות. נושאת עמי את הבקשה הזו שלה מאז, עם רגשות אשם שלא עשיתי עם כך דבר. הבטחתי לה במה כתובה לפני שנים. הנה, כעת הופיעה הזדמנות לקיים את ההבטחה שלי. 

המוגבלות שלה ניכרה עליה, אך היה לה חן גם בכך. למלכה הייתה נוכחות כל כך עוצמתית, גם במבטה התוהה והחושש כאשר נכנסה והשתהתה במפתן הדלת בפגישה הראשונה. היא עברה כל כך הרבה תלאות וקשיים מגיל כה צעיר. הוצאה מביתה בצו בית משפט לאחר שספגה פגיעות פיזיות, מיניות, התעללות נפשית מתמשכת. הייתי המטפלת השלישית שלה. הרבה חששות עלו בי כאשר קראתי את התיק שלה טרם פגשתיה. בסיכום האחרון, נכתב שחשוב להכין אותה לחיים הבוגרים בהתאם למגבלות שלה.

במקביל אליה, טיפלתי בעוד נערה בת גילה, זוהר. כל הזמן השוויתי אותן אחת לשנייה ואת תפקודי ומאפייניי כמטפלת מולן. גם לזהר היה סיפור קשה מנשוא. גם היא כעסה וחשדה בכל סובביה. גם איתה נפגשתי שנתיים. יופיה של זוהר בלט לעיני כל. שפתיים משורטטות, עיני שקד, גוף מושלם. חשתי שיופיה של זוהר הוא כוח בדיוק כמו העקשנות של מלכה. שתיהן הוצאו מביתן בגיל צעיר בנסיבות קשות מאוד, טראומטיות וטראגיות. מלכה הייתה צריכה להלחם כדי להתנהל בצורה עצמאית. מהלבוש ועד תרגול פעולות בסיסיות. על כתפיה של זוהר הוטלה אחריות שלא תואמת לגילה הצעיר,  משחר ילדותה. המוטיבציה והעקביות של זוהר גייסו אותי. הייתי נכונה להיות שם עבורה למרות התקפותיה והתנגדותיה כלפיי. שתיהן עם סיפור ורקע שונה, וודאי שאינן מכירות, אך יש בסיפורן לא מעט דמיון. יבוא יום, אני אכתוב גם על זוהר. אתן לה את כל המקום. לא נכון להשוות מטופלים או את עצמי כמטפלת מולן. אבל זה היה בלתי נמנע באותה עת. עבורי, הן היו צמד כזה בראשי. מעניין מה היה קורה אם היו מכירות אחת את השנייה. מה היו חושבות עליי כמטפלת. הן מייצגות את התקופה ההיא בעבודתי. אחרי תהליך שגם אני עברתי כמטפלת. תהליך משמעותי, מלמד. מעט לפני בחינת ההתמחות הקלינית. עברתי איתן מסע טעון אך מיטיב. כשעולות בי ספקות על תפקודי כמטפלת, נזכרת בעבודתי מולן.

מלכה נכנסה לחדר, דבר מה בדרך כניסתה מצא חן בעיני. היא אינה מסתירה את העזרים שעוזרים לה להתנהל עם המוגבלות שלה כשהיא מתיישבת מולי. עם זאת, ניכרים מאמציה להקפיד על הופעתה. היא אסטתית ובולטת. למרות מגבלות הלבוש במקום בו היא שוהה ובמוסד החינוכי בו היא היא לומדת. היא הפכה את המראה הצנוע והנכות למשהו יפה, עם חן, אפילו מושך בעיני. 

אני נחושה בלבי לסייע לה ככל יכולתי. למצוא את נקודות ההעצמה. להוכיח שיש לה יכולות, להביא לכך שהמשך חייה יהיה חיובי מזה שעברה עד כה. מהרהרת בלבי האם אני רואה את המציאות כפי שהיא ועד כמה אני חוטאת באומניפטנטיות ובפנטזיות הצלה. כמה כבר ניתן לסייע לנערה עם פגיעות פיזיות ונפשיות כה קשות? מביטה בה. חושבת על מה שנכתב אודותיה. עולים בי רגשות חמלה, אפילו רחמים. מגרשת אותם במהרה. היא לא רוצה שירחמו עליה. אעשה כל מה שביכולתי כדי להיות שם איתה, לעבור איתה "תהליך". מילה שכל סטודנט לתואר ראשון במקצועות טיפוליים לומד מתחילת לימודיו. עבור כל מי שנמצא במצב בלתי נסבל ומחפש פתרון מיידי, המילה הזו "תהליך", מתסכלת, מרגיזה, מפוקפקת לפעמים. חשיבות התהליך ניתן להבנה רק בדיעבד. 

היא עברה שני טיפולים פסיכולוגים קודמים ארוכים, עם פסיכולוגיות קליניות וותיקות ממני. הערכתי מאוד את שתיהן. ידעתי שעליי לקחת ברצינות את סיכום הטיפול שהאחרונה בהן כתבה בצורה כל כך מקצועית ומעמיקה. בפגישה הראשונה, כשבקשתי ממלכה לספר על עצמה היא "זרקה" לעברי באמירה מזלזלת "מה? לא קראת בתיק?". התעקשתי. אם הייתי במקומה, הייתי מתעצבנת גם אני. אבל בכל זאת, שומעת את עצמי אומרת "כן, אבל חשוב לי לשמוע את הרקע שלך ממך ולא מאחרים".  התעקשתי עוד קצת, היא מתחילה לספר. תחילה בריחוק, נוקשות, קרירות. אני לא מזיזה את העיניים ממנה. גם כשהיא משפילה מבט. חשוב לי להיות איתה. היא מתחילה לספר. פורצת בבכי. מתעשתת מהר וממשיכה לספר. חצי שעה עברה, היא מחייכת. לא זוכרת מה גם גרם לה לצחוק. ידעתי שהטיפול הזה התחיל. קבלתי מגש של רגשות אותנטיים. 

מתברר שהתלהבתי מהר מדיי. בפגישות מלכה לא נותנת לי לדבר. היא רק מלינה על כל סביבתה. כמה טרוניות, כמה ביקורת, איזו ראייה שיפוטית ונוקשה יש לה. איש אינו מתנהל כשורה בעיניה. היא מספרת סיפורים קשים על עצמה. התנהגויות תוקפניות ואף דורסניות שלה כלפי נערות אחרות במצוקה ללא שביב של אמפטיה. היא לא רואה שום פגם בהתנהלותה שלה. מבחינתה, מגיע לאחרים לסבול. כולם אשמים. זה לא היה פשוט להקשיב ולהכיל זאת. טרם הוצאתי מילה מפי, אמירותיי היו שגויות בעיניה. הרגשתי מותקפת, בלתי נשמעת. הקשבתי וניסיתי להבין איתה לעומק כל סיטואציה, מה שהיא מרגישה, מה שהיא חושבת, מה היא חושבת שחושבים עליה. תהליך מתסכל ברמת הפירוט שלו. למדתי מהסיפורים שלה. באיזו שעה ההיא אמרה לה לסגור את הדלת ומה המחיר המדויק של המונית ממקום כזה או אחר. היא אהבה מספרים. אני לא. אני מעדיפה צבעים וצורות. אז התייחסתי למה שעזר לי להתרכז, לזכור, להתעניין. שאלתי שאלות בהתאם. היא עונה לי בביטול "מוניות תמיד לבנות, מה את רוצה?". באמת היו לי שאלות ואמירות מוזרות. חסרות תכלית והגיון. לא טיפולי בעליל. אבל בסוף שתינו חייכנו. שואלת את עצמי אם זה חיוך טיפולי או לא. "יאללה, מה זה משנה?" אומרת לעצמי בדיוק את מה שהיא אמרה על הצבע של המונית.

שמתי לב שאני מחזקת את העצמאות שלה ואת האמירות הברורות שלה לגבי ראיית העתיד שלה. חשבתי לעצמי שזו הייתה טעות. היא החלה להדאיג אותי. ברחה. הלכה שעות בשיא השמש היוקדת. גבר זר פנה אליה במקום מבודד והיא אמרה לו בדיוק מה דעתה על גברים שפונים לנערות שהם לא מכירים. בכל הסיטואציות הנ"ל, יצאה בשלום ממצבי סכנה, אבל דאגתי וחששתי לשלומה. האחראים עליה היו חסרי אונים מולה. כשסגרו אותה ברחה. כשנתנו לה חופש מצבה השתפר אך לא נרתעה מסכנות האורבות לה. מצאתי את עצמי מתייעצת אודותיה בהדרכות שלי על חשבון מטופלים אחרים. לא ידעתי מה לעשות במצב כזה. היא נערה בסיכון מכל כך הרבה בחינות. לבסוף, החלטתי להמליץ לאפשר לה יותר עצמאות ולעבוד על החלקים המעוררים דאגה בחדר הטיפול. עשיתי זאת עם הרבה מאוד חשש ודאגה בלבי. שתפתי אותה בכך. היא ענתה לי בביטול: "מה את דואגת? אני לא תמימה, אני ילדה גדולה, אני אסתדר". כשציינתי את הסכנות הגיבה "אם מישהו רק יעז להתקרב או לאיים עליי אני אראה לו מה זה". שתפתי אותה בדאגתי מהמקום שלי. אחרי מחשבות, החלטתי לשתף אותה בדילמות שלי לגביה. בכנות ובשקיפות. 

בהמשך, מלכה לא חדלה להתפתיע אותי, לחיוב. חשבתי שאינה קשובה לדבריי. לפתע, שמעתי אותה מצטטת אותי. פתאום, נחלצה לעזרתה של נערה אחרת במצוקה כשכל חברותיה התרעמו עליה. היא הרשימה את כל סביבתה בהישגיה. היא עברה תהליך של שינוי בסגנון, בחשיבה, בגישה. הצליחה להתקבל למקום בו חפצה. עדיין דאגתי לשלומה, לחלקים הנועזים שבה. החד משמעיים, המתריסים. בפגישת הפרידה, היא הגישה לי ברכה מרגשת שכתבה. גדולה, בולטת, מנוילנת, עם צבעים חדים. מלכה בלתי נשכחת עבורי. נמצאת אצלי במדף העליון ועד למגירה הכי עמוקה. קראתי לה מלכה כשם בדוי. אכן, כך היא בעיני. מלכה אמיתית.