משהו קרה

עידית פסן, פסיכולוגית קלינית

אני חוצה את דלת הזכוכית העבה, ובעיניי מכה באחת אור השמש העז. עומדת בחוץ מבולבלת, בוהה אל הכביש. גל הלחות של סוף יולי עוטף אותי. לא ציפיתי לו, כשיצאתי מתחנת המשטרה. הטיפות מתחילות להיקוות בצווארי. אני לא זוכרת איפה השארתי את האוטו, בחניון שורות שורות של רכבים בהירים. 

לפני רגעים ספורים נפרדתי, במילים מנומסות, מחוקר וחוקרת איתם ישבתי שעה. מה צפוי כעת? שאלתי לפני שיצאתי. איזה סיכוי יש להגשת כתב אישום, אם בכלל? את נוי, החוקרת הדקיקה בתספורת הקארה המוקפדת, זיהיתי מיד. מתוך התדהמה התקשיתי להבין, בשניות הראשונות, שהיא זו שתגבה ממני עדות. לרגע עמדתי לומר משהו, אך תיכף ידעתי שאיני יכולה לחשוף אותה בפני החוקר הנוסף בחדר. כמה אירוני, חשבתי לעצמי, ששמונה שנים קודם לכן, נוי הייתה זו שהשיבה לשאלותיי. איני חוקרת, אני פסיכולוגית, וכשטיפלתי בנוי, למעשה, הייתי בעיקר עדה.  

נוי שתקה מרבית השעה. לו יכולתי, הייתי שותקת גם אני. אך לא, נקראתי לתת עדות בנוגע למטופלת נוכחית שלי, נערה חרדית, ובסימנים שאני מבחינה, לפגיעה המינית שעשה בה דודה, רב ידוע. 

***

נוי הגיעה אליי לטיפול, בעקבות התקף חרדה, אחרי תחקיר ביטחוני. את התחקיר, שכלל בדיקה במכונת אמת, עברה לצורך קידום בתפקידה במשטרה, משוטרת לחוקרת. במהלכו, חשפה נוי, לאחר שתיקה של שש עשרה שנים, את היותה אם לבן, אותו מסרה לאימוץ. החשיפה טלטלה אותה. תוך פחות משנתיים, עמד בנה להגיע לגיל בו יוכל לפתוח את תיק האימוץ. היא פחדה מפגישה אפשרית איתו, ונקרעה בין המשאלה לראותו, לבין הרצון להמשיך לשמרו בחשאי. אשמה כבדה רבצה על כתפיה. אימהות שמסרו את ילדיהן לאימוץ, בהן נתקלה בעיתונים ובטלוויזיה, היו בעיניה נוטשות ואגואיסטיות. רחוקות כל כך מהדימוי המסור, שלה ושל משפחתה, את עצמה. 

***

בחניון הצפוף אני מאתרת את האוטו, הלוהט מחום, פותחת את הדלת, וקורסת במושבי. אני נמנעת ממגע בהגה הרותח. מתניעה, פותחת חלונות ומפעילה מזגן. האוויר שיוצא חם. אני מנסה להיזכר, מה היו תוכניותיי להמשך היום. איש בגיל העמידה, עם זוג קבים של שחי ותחבושת בקרסול הימני, מדדה לפניי. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על נוי.  

***

סיפור חייה של נוי חוזר אליי, באותה עוצמה בה חדר לליבי שנים קודם לכן. סיפור, אותו סיפרה, כשישבה מולי, מצונפת בכורסה, ומבטה מושפל. כאב זיהיתי בקולה, רק כשתיארה בפניי את השנים האחרונות, בהן סעדה את אמה, שגססה ממחלה סופנית בבית חולים סיעודי. "הייתי הורגת את עצמי אם אמא שלי הייתה יודעת", אמרה בהתרגשות. לעומת זאת, את שנות התבגרותה שטחה בפניי במילים מועטות, יבשות, תלושות ומנותקות מרגש. 

***

קודם שמלאו לה שנתיים, יצאה נוי מביתה, כשאמה ישנה שנת צהריים. בחיתול מלא הידסה בשביל העפר, המוליך עד בית דודתה, המרוחק מביתם כמאתיים מטרים. כשהגיעה ליעדה, כבר ניכר המאמץ על עורה, שהפך צמיגי וסמוק. היא נכנסה בשער הברזל, פסעה אל הדלת וחבטה בה בתוקף באצבעותיה הזעירות. משלא נענתה, אספה חלוק אבן, והשליכה אותו לעבר חלון הסלון. דודתה הקיצה בבהלה ונחפזה לכיוון השאון. ספק מיתוס ספק זיכרון זה, ביסס את תדמיתה של נוי בעיני משפחתה כאישה עוצמתית, נחושה, ומלאת תושייה. 

***

אני ממתינה בפרוזדור קודם שנקראת לחדר החקירות. חוקר נמרץ, קצוץ שיער, עם פיקת גרון בולטת ומבע רציני, מורה לי לשבת על כסא פנוי מעבר למכתבה חומה. הוא מתיישב מולי, מסיט מלפניו תאריכון וכרית חותמות, ומניח בינינו את תיק החקירה. נוי נכנסת לחדר, בידה כוס מים. היא מושיטה לי ואומרת, "חם היום". אני מודה לה, תוהה לגבי תשומת הלב, ומגניבה אליה מבט: פניה משדרים את אותה עוצמה. ואותו ריחוק. היא מתיישבת מול מחשב שולחני ישן. החוקר מאמת את פרטיי הביוגרפיים, ושמי עולה בחדר. כעת היא חייבת לדעת מי אני. הוא מקריא מחומר החקירה, מכחכח בגרונו ואומר: "נסי לתאר במילים שלך את הידוע לך על המקרה". אני נושמת עמוק ומתחילה לדבר. 

***

שבתות של שיעבוד לניקיונות, בידוד חברתי, השפלות ומכות, מצד אמה, עברה נוי עד שנשברה וברחה מהבית. בגיל ארבע עשרה, עלתה לאוטובוס, עם בת דודתה, וירדו לאילת. שוטטו בחוף הים עד שנמצאו כעבור שבוע. "אני לא חוזרת הביתה", בכתה נוי בנוכחות השוטרת שנקראה למקום, ורק משהובטח לה שתישלח לפנימיה, נאותה לשוב לביתה. עם המעבר לפנימיה הוקל לה, היא יצרה חברויות והצטיינה בלימודים. 

שנה לאחר מכן, בלילה חורפי, הכירה בחור במועדון. אחרי הבילוי, הציע להסיעה לתחנת האוטובוס. בדרך, משהו קרה. לדבריה, "עשה מה שעשה, לא זוכרת אם זה היה בפארק או בטיילת, אני זוכרת שאחר כך הלכתי ברגל או בטרמפ עד הפנימיה". 

היא התעלמה מהשינויים שהתרחשו בגופה. את העלייה במשקלה ייחסה להתקפי זלילה בלילות, וטשטשה את כרסה בעזרת חולצות רחבות. בפתח החופש הגדול, כשחשה דקירות בבטנה, ניגשה להיבדק, והופתעה לגלות שהיא הרה, בסוף שישי. בעצתה של עובדת סוציאלית, ארזה תיק, והודיעה להוריה שהיא הולכת להתנדב בחופש הגדול בקיבוץ בערבה. עלתה על אוטובוס למרכז, למעון לנערות בהריון. כעבור חודשיים ליוותה אותה מנהלת המעון ללידה, ועם פתיחת שנת הלימודים חזרה נוי לבית סביה. את החוויה הטראומטית השאירה מאחוריה, סיימה לימודים עם בגרות מלאה והתגייסה לצבא. בשירות נכנסה להריון פעם נוספת מקשר אקראי, ועברה הפלה. מאז, ועד תום הטיפול, היתה לבד.  

***

אני עוקבת בעיניי אחר אצבעותיה בזמן שהיא מקלידה, מחפשת טבעת, או כל פריט שיסגיר שינוי בחייה מאז פרידתנו. אין לה טבעת, שרשרת עם תליון-נטיפה נושקת לבית החזה. השינוי היחיד הנראה לעין הוא גופני, שפתיה המשוחות אודם סגול, הפכו מעובות. 

"זה הגיוני שהיא תספר לו שהדוד שלה אנס אותה מגיל חמש?" קוטעת נוי את דבריי, בעודי מעידה שהמטופלת החרדית שיתפה את בעלה לעתיד בהתעללות המינית הממושכת שעברה. החוקר מביט בנוי כמי שאינו מוצא טעם בשאלתה, אולם אני, שהלך מחשבתה מוכר לי, איני מופתעת. "אי אפשר לחיות עם מישהו בלי לדבר איתו?" ביקשה לדעת בטיפול. אחרי שנים של הסתרה את האונס והלידה, בלתי נתפס בעיניה, שמישהי תבחר לשתף את ארוסה במה שהופך אותה פגומה. 

***

לאורך שנים, קבעה נוי פגישות עם בחורים בצמתים ותחנות דלק, והטריחה עצמה מחוץ למכונית רק במקרים בהם התרשמה שהדייט שלה משדר אמינות. או אז הסתערה עליו בשאלות, שלא היה בינן לבין חיפוש זוגיות דבר. כל כך השתוקקה להפוך לאם, אך ספורים היו קשריה הרומנטיים, ועל סקס לא היה מה לדבר – המחשבה על אהבה מינית עוררה בה חלחלה. "אהבה בעיני", אמרה לי, "זה כמו שאני אוהבת את אבא שלי". אלא שאביה, בדומה לאחרים, הושאר מחוץ לחייה הסודיים. 

***

"חיי נעצרו ברגע האונס" התוודתה נוי בטיפול. ואני חשבתי, איך החיים שעצרו בתוכה, ממשיכים ללוותה בסוג של מסע מדומיין שכופה עצמו על המציאות. "כולם חושבים שאני אישה שמחה וחזקה שאוהבת לחיות, אבל אין יום שעובר בלי שאני חושבת על אורי". את השם, נתנה לתינוק שלה, בדקות המעטות ששהו יחד בחדר הלידה, קודם שנלקח ממנה. מדי שנה, חגגה בגפה את תאריך הולדתו, עם כרטיס ברכה ועוגת שוקולד ועליה נרות וסוכריות צבעוניות. 

***

שנה וחצי לתוך הטיפול, וחצי שנה לפני הרגע האפשרי של פתיחת תיק האימוץ, הרגע ממנו חששה יותר מכל, בחרה נוי לסיים את המפגשים. כמו ביקשה לשוב, ולו לזמן הקצר שנותר, לאותה אלמוניות נפשית ומציאותית ממנה, בעל כורחה, הגיחה.  

במהלך דרכנו המשותפת, לימדה אותי נוי שיעור עמוק ועצוב על כוחה ומורכבותה של אימהות. נוכחתי לדעת, שגם אימהות החסרה ביטוי יומיומי קובעת מהלך חיים, אינה פחות עוצמתית, או פחות נוכחת. 

בדומה לאימה, שנפטרה בלי לדעת מה עבר על ביתה, איני יודעת מה אירע מסיום הטיפול ואילך. מפגש מפתיע, בתחנת משטרה, ושוב אני שואלת את עצמי, מה קרה? 

***

האוטו התקרר. אני מגששת בתיק הכתף שלי אחר היומן, ובודקת מה קבעתי להיום. עליי להיות בקליניקה בעוד שעה. אני יוצאת מהחנייה ברוורס, ותוך כך מבחינה, דרך המראה הפנימית, בנוי, הממהרת אליי. היא מקישה בזגוגית האחורית. איני יודעת אם זו היא או הזיה, אך בולמת. היא מתקרבת אליי, ודרך החלון הפתוח, מביטה בי בציפייה וחשש, ושואלת: את זוכרת אותי?  

מאת

איתן טמיר

איתן טמיר, בעל תואר שני בפסיכולוגיה ומנהל מכון טמיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן