עמיר פירני, מטפל בהתמכרויות

בחגים הוא הגיע אלי לייעוץ,  גיל שמע שאני מטפל שנים ארוכות במצבי טראומה והתעללות, יצא לי לעיין בשניים מספריך, הוא מספר לי. ידידה של אשתי הייתה ממליצת היושר שלך הוא אמר לי. הרגשתי כבר שגיל חקר ודש בי עוד טרם היכרותנו.  הוא בן 40, שמנמן, חיוור, מקריח, האדם האחרון שהייתי מדמיין כאדם פולימרי החי את חיי המפגשים המיניים הפתוחים וחגיגות האורגיות במרכז הארץ. הוא דתי, אב לשלושה ילדים צעירים. התבוננתי בפניו של גיל, מבט עיניו נראה מפוחד, סובל, מיואש. יכולתי לחוש שמשא כבד יושב על כתפיו. 

"אף פעם לא הייתי בטיפול ", הוא אמר לי, "אני  גם לא כל כך יודע מה לספר  לך או לשתף אותך ", הוא המשיך. הצגתי  את עצמי בפני גיל, שיתפתי אותו בניסיוני המקצועי המצטבר, שמחתי שראיתי על פניו אבחה ראשונה של הקלה. "אתה רוצה כוס מים, תה, קפה? חשוב לי שתדע שאתה תמיד יכול להכין לעצמך שתיה בחדר ההמתנה. נמצאת שם פינת קפה קטנה, עם כיבוד קל, עיתוני חדשות מהבוקר.

הרהרתי לעצמי במקביל להסברי לגיל, "כיצד מערכת קריאה זאת, המערכת שאיננה רלוונטית לדור הסמארטפון והמחשבים הניידים. נותרה ההרגל התרבותי שלנו. לאורכן של שנים ארוכות.  צריכת תרבות הפנאי בקליניקה. וכן זה נכון טרם הבשלנו להיפרד ממנה לשלום.  

"מה הביא אותך אלי, גיל? ספר לי את האירוע, אחר כך כבר נלך יד ביד למסע של הכרות והחלמה, המשכתי. גיל מהורהר, עצור לרגע, דמעה מבצבצת בעינו הימנית. גיל ממהר ליבשה, ממשיך להסתתר מאחור דמותו הגברית. "אשתי רוצה להתגרש ממני", הוא אומר לי, "אתה חבל ההצלה שיכול להציל את נישואי, הוא אומר לי". 

בפגישותינו גיל סיפר לי איך לאורך חמש השנים האחרונות בגד באשתו, יה לו לגיל אתר פיקטיבי להיכרויות מיניות. שם בדוי ,לדמות בדויה. "חיפשתי את האקסטרים שבמין", הוא אומר לי, "החיים יבשים לי מדי, אני מרגיש חי מת כזה, לכן חיפשתי את הריגושים המיניים.

לא, לא יכולתי לשתף את אשתי במאוויי, היא לא אישה פתוחה, היא לא הייתה מבינה אותי. ואיתה? לא איתה לא יכולתי לברוח למחוזות הללו. עם אשתי לא נמשכתי לאלימות במין, למצבי הקיצון. בכלל אתה יודע", גיל אומר, "כזוג נשוי כמעט שלא דברנו על מיניותנו".

עם חלוף השבועות, למדתי להכיר את גיל יותר ויותר, הבנתי שגיל הנו מהנדס חפירות העובד בנת"ע, נתיבי התעבורה הנחפרים במרכז העיר תל אביב. איש מקצוע מוצלח ומוערך. "שעות ארוכות הייתי בעבודה", הוא מספר לי, "עבודתי מתחת לאדמה אפשרה לי להעלם מהרדאר הפלאפוני. ואת האמת, אשתי גם לא חיפשה אותי אף פעם, לא הייתה לה סיבה לדאגה, היא לא כזאת". 

"מעבודתי הייתי יוצא לשעתיים שלוש למפגשים אינטימיים בוטים, הייתי מתאם את כל הסידורים הנדרשים בעוד מועד . את הבחורה שתזרום עם מאוויי הסוטים, שתרצה גם היא מין אלים. את הצימר או החדר למקום המפגש. את סיפורי הכיסוי. חייתי בשני עולמות. בחיי המשפחה עם אשתי ובאורגיות פרועות של מין פתוח, מהצד השני". 

"פתאום אשתי עלתה על עולמי השני, היא נכנסה להלם, אחר כך לכעס נוראי, כבר אספה את בגדי להעיפם מהבית. בדיוק כפי שאמי רצתה לעשות כשהייתי בן שתים עשרה". גיל מתחיל להתייפח, אני מרגיש שסיפורו מקביל לאירוע משמעותי מעברו. משהו מפגיש אותו עם אירוע חיים משמעותי.

ספר לי עוד על אותו אירוע בעברך, אני מבקש את גיל. מה היה שם ביום ההוא עם אמך? "  "עצום את עיניך, אם זה מסייע לך, התחבר לאותו יום. מה קרה שם שאמך רצתה לזרוק אותך מביתך?".

גיל מספר לי איך ביום מושלג  אחד אביו נעלם. "נאמר לנו שככל הנראה הוא נהרג בקרבות של הצבא הרוסי באפגניסטן, הייתי בן אחת עשרה", הוא אומר לי, "כל עולמי קרס עלי, הכה בי ומעך אותי. כל עולמי היציב והבטוח קרס והתמוטט ביום אחד. אתה יודע עמיר", הוא אומר לי, "הערצתי מאוד את אבי הגיבור, ואפילו לא הביאו אותו לקבורה, ימים ושנים דמיינתי איך הוא נזרק הרוג, שם, אי שם, בהרי אפגניסטן. נעלם, אתה קולט", הוא אומר לי, "אבי נעלם מחיי". 

"חודשים בכיתי עם אחותי ואמי, שם ברוסיה לא ידעו לסייע למשפחות שכולות, לאף אחד לא היה אכפת ממני וממשפחתנו. לאף אחד. סבתי מתה מצער בתוך שישה חודשים, ואני המשכתי ליפול, להתדרדר לבאר שחורה של כאב של יכולתי לצאת ממנה בכוחותיי עצמי". 

"אמי" גיל ממשיך, "אמי הבינה שהיא חייבת לשרוד והיא הכניסה גבר שיכור הביתה. הוא היה מכה אותנו ללא אבחנה, מתוך שכרותו או שלא, לא יכולתי לסבול יותר את הכאב וההשפלות מצדו. יום אחד שפכתי עליו כוס קפה שנותרה על השולחן, הוא האדים כסלק, כן בדיוק כפי שהיה נראה לפני  שהיה מכה אותי, ואמי זרקה אותי מהבית. אספה את בגדי בשקית ואמרה לי לעוף מביתנו". 

"זאת הייתה המכה ששברה אותי, מכת המחץ האחרונה". גיל מספר, "הרגשתי הכי כואב והכי מושפל בעולם. התגלגלתי ברחובות, ובכיכרות, ישנתי במדשאות ובפארקים. הפסקתי להרגיש. נחסמתי. כך שרדתי".

"כן, עכשיו בשיחה אני יכול להבין שזה הוא מה שקרה לי. מרגע זה לא חשתי יותר עצב או שמחה, התרגשות או געגוע, צפייה או פחד". שתיקה קשה הדהדה בחדר הטיפולי. נתתי לגיל את הזמן הנדרש לעכל את העלאת זיכרונותיו. 

"אתה חושב שאתה אשם במה שקרה?" שאלתי את גיל. "ככה הרגשת אולי?",

גיל התבונן בי מבעד למסך של דמעות, יכולתי לחוש שגיל מחובר מחדש לרגשותיו. נתתי לגיל לבכות את כל אותו סיפור כואב.

בהמשך נפגשנו גם עם אשתו של גיל, היא לא האמינה לשינוי הרגשי שחל בו. "אתה יודע עמיר", היא אמרה לי. "תמיד ראיתי משהוא טוב בעיניים של גיל, לכן התחתנתי אתו. אבל האטימות הרגשית שלו שיגעה אותי. חייתי עם רובוט. לא היה בו שמץ של רגש ולא רגישות. השינוי שהוא עובר בשיחות אתך עושה לנו טוב. מספיק טוב בשביל כך שלא אלחץ על גיל לספר לי. מספיק טוב בכדי שאבין שגיל צריך אותך. תודה על מה שאתה עושה למעננו. החזרת לנו את האינטימיות בזוגיות. גיל כבר לא צריך את האקסטרים. אני משוכנעת שסייעת לגיל למוצא את החיבור הרגשי לעולמו הפנימ".

עמיר פירני MSW, קב"ן במיל', יועץ מומחה של הסנגוריה הציבורית הארצית, מחבר הספר "טראומה התמכרות וטראומה", קליניקה בתל אביב פל' 0544946034

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן