דבנלו התחיל את עבודתו בשנת 1962 בבית החולים הכללי במונטריאול, קנדה. הוא כינה את הטכניקה שלו פסיכותרפיה דינאמית קצרת מועד (S-TDP).
כחלק מן ההערכה הראשונית אשר בתחילתו של הטיפול, מעביר דבנלו ראיון מדוייק מאוד בו מציע אינטרפרטציות על מנת לבדוק כיצד מגיב המטופל והאם הוא מתאים לסוג זה של טיפול. ההערכה במודל של דבנלו תופסת חלק ניכר מן הטיפול, כשלוש פגישות הערכה נפרדות, בנות שעה כל אחת. על מנת שהמטופל יתאים לטיפול בשיטה זו, נדרשים לו מאפיינים מסויימים, כגון: יכולת אינטורוספקטיבית, יכולת לחלוק מחשבות ורגשות, תגובה לאינטרפרטציות – אלמנט חשוב על מנת שדבנלו יוכל לראות כיצד המטופל מגיב לפרשנויות שלו, יכולת ליצירת קשר עם המטפל, יכולת להכיל רגשות חזקים – כחלק מהטכניקה דבנלו מציף רגשות חזקים וחשוב שלמטופל תהיה יכולת להכיל ולהתמודד עם זה, וכמו כן, הגנות מאורגנות וגמישות, ולא רק מהסוג הפרימיטיבי (השלכה, הכחשה ועוד).
למרות החיפוש אחר מאפיינים שכאלו אצל המטופלים בשיטה של דבנלו, דבנלו עבד בשנים האחרונות על היכולת להנגיש את השיטה להפרעות נוספות מלבד דיכאון עמיד ומאפיינים אישיותיים, אלא גם להפרעות תפקודיות יותר כגון הפרעות פסיכוסומטיות.
הטכניקה של דבנלו קרובה לטכניקה האנליטית הקלאסית, בה ההתמקדות היא בפירוש של הגנות הנובעות מדחפים. המטופל מקבל טיפול פסיכודינאמי מלא הכולל העברה, מערכות יחסים עכשיוויות ודמויות מן העבר. על מנת להאיץ את התהליך פיתח דבנלו טכניקה אקטיבית יותר, המפעילה לחץ על האגו על מנת לחשוף את הלא מודע. דבנלו מעריך את זמן הטיפול בין חמש ל-40 פגישות, כאשר מטופלים עם בעיות קשות יותר, כגון OCD או פוביה יטופלו בכ-15 עד 40 פגישות.
בתהליך הפתיחה (חמישה מפגשים ראשונים), ההתמקדות היא ברגשות והעברה כלפי המטפל. בשלב זה הטכניקה מערבת שאילת שאלות תכופה על מנת להבין מה מרגיש המטופל בו בזמן. סימני התנגדות מוצגים למטופל בעת שקורים, למשל תנועת עיניים, שינוי תנוחה וכדומה. ישנו אתגור של הגנות המטופל עד שהמטופל מסוגל להביע כעס באופן ישיר ללא עכבות. התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב עד שההתנגדות של המטופל נחלשת והחומר לעבודה מופיע סביב אמצע התהליך הטיפולי.
אמצע התהליך הטיפולי מערב מיקוד פחות על תהליכי ההעברה של המטופל והתמקדות מוגברת בחומרים שהוא מביא לטיפול. ישנם פרושים תחופים עד הפנמתו של המטופל אותם.
סוף הטיפול מגיע כשיש חידלון של הסמפטום שהוצג. הסיום הוא מהיר ושליטת המטופל בבעיה הראשונית נסקרת ונבדקת. במידה והבעיה עוסקת באובדן, יוקדשו לסיום כ 5-6 מפגשים, וזאת לעומת מצבים אחרים בהם יוקדש לרוב מפגש אחד לסיום.
לאחרונה דבנלו חידש את הטכניקה שלו וקרא לה "פיתחת הנעילה של הלא מודע".
טכניקה אינטנסיבית יותר משמשת ל"פתיחת" מטופלים מדוכאים ופסיכוסומאטיים, כאשר איתגור יתר של המטופלים הללו, יכול להעלות את רמות החרדה שלהם ובכך להגביר את הסמפטומים מהם הם סובלים. לכן, עם קבוצה זו, ראשית נבנים מנגנוני ההגנה מחדש, משמע מומרים למנגנוני הגנה סתגלתניים יותר, ורק לאחר מכן ניתן לאתגר אותם על ידי פתיחת הלא מודע.
טכניקה זו משמשת לקשים שבחולים, כולל הפרעות אישיות. לעומת זאת בחולים הסובלים מהפרעות בתפקוד, כגון מגירנות, מעי רגיז או דיכאון כרוני, טכניקה זו נדרשת להתאמה וזאת מכיוון שלעתים תכופות הם אינם מזהים את רגשותיהם או שאינם יודעים להבדיל ביניהם. הרגשות הללו לרוב מועברים ישירות לסימפטום. לכן יש ליצור מנגנוני הגנה סתגלתניים יותר טרם תחילת העבודה עמם. היחודיות של טכניקה זו בעבודה עם אוכלוסיה זו היא הפחתת הלחץ, להבדיל מאוכלוסיות אחרות בהן השימוש בלחץ ואיתגור הינם חלק מן הפרוטוקול הטיפולי.
בטכניקה של דבנלו נדרש מן המטפל להיות אובייקטיבי יותר מאשר בטכניקות אחרות, וכמו כן לשים לב לשינויים המתרחשים תוך כדי טיפול.
מקור – http://masterpsicoterapia.com/wp-content/uploads/2014/04/Documento-8.pdf
