ג'יימס מאן, העובד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון, פיתח טכניקת טיפול הנקראת "פסיכותרפיה מוגבלת זמן" (T-LP).
הטכניקה שלו דומה בסגנונה לתיאוריית יחסי האובייקט ולפסיכולוגית העצמי, יותר מאשר לאנליזה הקלאסית, וזאת בדרך בה הוא מסתכל על תהליכי ספרציה-אינדיבידואציה (היפרדות והשגת עצמאות), בעיות פרה-אדיפליות וקשר מטפל-מטופל. מאן עובד בדומה לשיטה האקסיסטנציאליסטית, כשעוזר למטופל לפתח הערכה עצמית ויכולת לסמוך על עצמו, חלקית דרך הגבלת זמן הטיפול הנקבעת מראש.
מאן מאמין כי בעיותיו של המטופל קשורות לבעיות בינלאומיות של פסיביות, תלות והערכה עצמית הנובעות מתקופת חיים בה הילד נדרש להיפרד מאמו. בכך הוא עובד על סיכום פרק זה בחייו של המטופל במשך הטיפול המוגדר מראש.
מאן מספר כי סוגים רבים יותר של מטופלים יכולים להיעזר בשיטה זו, מאשר חשב תחילה. יחד עם זאת, ישנם שני קריטריונים של התאמה לשיטת הטיפול: הראשון הוא מידה מספקת של חזקת האגו. השני הוא "יכולת להתערבות יעילה ומהירה והתנתקות מהירה דומה – ממד של היכולת לשאת אובדן". המטפל מעריך את היכולת של המטופל לשאת אובדן (פרידה מהמטפל) כבר במפגש הראשון, כאשר משוחחים על יכולתו של המטופל לשאת פרידות מניסיון העבר שלו. מאן כולל בקבוצת המטופלים המקובלים על שיטה זו, מטופלים עם תסביך אדיפאלי או פרה-אדיפאלי. קטגוריות של מטופלים אשר בהם לא יטפל בשיטה זו הינה אנשים הסובלים מסוגים שונים של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, סכיזופרניה, הפרעת מצב רוח בי-פולארית והפרעות אישיות כגון אישיות גבולית וכדומה.
מאן מגביל את הטיפולים לעד 12 פגישות. המיקוד הוא בבעיה העיקרית המשפיעה על ההערכה העצמית והקונפליקט החבוי של המטופל. הוא מסתכל על אמפטיה כמרכיב טיפולי חשוב, בדומה לקוהוט, ורואה את מרכיב הזמן בתרפיה שלו כמקביל להתפתחות לפי שלבי הספרציה-אינדיווידואציה. המיקוד העיקרי של מאן הוא בעיקר בבעיות יום יומיות יותר מאשר קונפליקט אינטרא-פסיכי (תוך נפשי), בשונה מרוב הטכניקות של טיפול קצר מועד.
מאן משתמש בטכניקות של שיקוף על ידי חזרה על מילותיו של המטופל. דבר זה עוזר ליצור קשר בינו לבין המטופל. הוא מתייחס להגנותיו של המטופל בזהירות רבה. הוא מבין ואמפטי מאוד להגנותיו של המטופל ולפונקציות אותן הן משרתות, ובו זמנית מסייע למטופל בעדינות ליצור הקשרים בין העבר להווה. בפגישה החמישית הוא מתחיל להפריד את עצמו מן המטופל על ידי אימות המטופל עם הצורך שלו לתלות במטפל. בנקודה זו, הוא מאמת את המטופל בצורך לרצות אותו ומעודד את המטופל להיות נאמן לעצמו ולצרכיו. יחד עם זאת, המטופל נעשה מודע לנפרדותו מהאחר ומרגיש את האובדן הקשור בשלב זה של הטיפול.
מאן מגדיר את שלב סיום הטיפול כשלב חשוב בטיפול בו מסייעים למטופל בתהליך הפרידה. נושאים של עצב, אבל וכעס צריכים להיחקר לשיטתו באופן אקטיבי. הסגנון של מאן מוכר כסגנון עדין כמו יחסה של אם לבנה, מאן משתמש בחקירה יותר מאשר בחינוך המטופל. המרכיב המרפא לפי מאן הוא תחושת שליטה בקשיים של פרידה.
מקור – http://masterpsicoterapia.com/wp-content/uploads/2014/04/Documento-8.pdf
