ד"ר קובי שטיין
זה היה מוקדם יותר היום. אנו יושבים בפגישה הטיפולית, כבכל שבוע, מטופל ומטפל. אני מוצא את עצמי בראשיתה של הפגישה בעמדה עליה ממליץ ביוֹן, "no memory, no desire". כך אני יושב מול בן שיחי, ללא כל זיכרון של הפגישה הקודמת, לא של התחושות, הרגשות, המחשבות או התכנים שהיו בה ואשר מילאו את המרחב שבינינו; וכן ללא כל נושא מוגדר עליו הייתי רוצה לשוחח, או דבר מה אשר בוער בי לקדמו. זו לא עמדה שאימצתי מתוך בחירה מודעת, פשוט כך אני מוצא את עצמי מידי שבוע בקונסטלציה הייחודית של הטיפול הנוכחי. למעשה, אני מעט נבוך מכך שלהערכתי, האדם היושב מולי ככל הנראה זוכר יותר ממה שהיה בפגישותינו הקודמות ממני, וככל הנראה יודע יותר טוב ממני לאן פנינו מועדות ולאיזו מטרה הפגישות האלו מתקיימות. אני מהרהר בכך שהמצב אמור היה להיות הפוך. אני מהרהר באמביוולנטיות שלי לטיפול הזה, ותוהה האם גם האדם היושב בכורסא מולי חש אמביוולנטיות כזו. איפה שהוא בין הקורטקס הקדמי לאמיגדלה אני יודע שהמפגשים האלו מאוד חשובים, ובכל זאת, אני לא מצליח שלא לחשוב על כך שהייתי מעדיף לשבת בבית ולהמשיך בכתיבתו של המאמר בו אנו הוגה בשבועות האחרונים מאשר להגיע אל המפגש הזה. כך, בעודי מגחך לעצמי על האבסורד שבמצב, מחשבותיי נודדות למחוזות אחרים.
"זה לא שזה לא היה צפוי שכך יהיה", אני אומר לעצמי. הטיפול הזה נעדר כל מצוקה נראית לעין כבר מראשיתו. הוא מעולם לא היה מאופיין בסערת רגשות, או אפילו בשיח רגשי מעמיק במיוחד. למעשה, המפגשים בינינו מאוד אינטלקטואליים. בן שיחי אומר שזה מקום ממנו לשנינו מאוד נוח להתנהל, או שמא להיות מנוהלים. אני לא יכול שלא לחשוב על הפניה לטיפול בהקשר הזה. בפניה, אשר נעשתה דרך הדואר האלקטרוני, נכתב בפירוש שהסיבה לבחירת המטפל היא שישנה תחושה שאנחנו, מטפל ומטופל, חולקים תחומי עניין דומים. שנינו באים מרקע פסיכולוגי קליני, ושנינו מוצאים את עצמינו מגורים אינטלקטואלית כמו גם קלינית מכתיבתם של הוגים כניטשה, ויטגנשטיין, בוּבר ולוינס. יותר מכך, בפירוש אני זוכר שנאמר והודגש שאין מצוקה. אני זוכר שציינתי שאולי לא מתאים לקרוא למפגשים האלו "טיפול". שכן, במה בדיוק מטפלים? וכיצד ניתן לקרוא למפגש ללא מצוקה טיפול? ההצעה אותה הצעתי בזמנו הייתה, שכאלטרנטיבה לשם "פסיכותרפיה" נאמץ את השם "פסיכו-אינטראקציה" – שכן אלו מפגשי שיח סביב סוגיות פסיכולוגיות בממוקדות בצרכיו של הפונה, רק יתכן שלא ממש מתאים לקרוא לזה "טיפול" או "תרפיה".
מחשבותיי חוזרות אל ה"כאן ועכשיו" של האינטראקציה, של הטיפול. איכשהו תמיד בסופו של דבר יש על מה לדבר. תמיד איך שהוא צצות להן נקודות רגשיות שמחכות שעינינו תשזוף אותן, ששיחתנו תיגע בהן ותחשוף אותן במחשכי המאורות בהן הן שוכנות להן ללא מפריע במעין תרדמת בלתי חדירה. אנו מדברים על אותן רגשות, על כך שהעדר המצוקה עשוי לייצג מיסוך שנועד למנוע מאתנו לגעת באותם המקומות אשר מקפלים בחובם כאבים. אני מציין שלדעתי להעדר המגע עם הרגשות יש מחיר. אני משתף שהמחיר שאני חש בחוסר המגע עם הרגשות שלי הוא שאני לא מרגיש שאני יכול לבוא מספיק במגע עם הרגשות של האחר, עם המצוקות של האחר. אני משתף שזה חשש שמלווה אותי בשלב ההתפתחותי הנוכחי שלי כמטפל. כך מודה ומתוודה אני באזני בן שיחי שאני תוהה האם אני יכול להיות מטפל טוב כשאני מעריך הערכת חסר את יכולותיי האמפטיות, ולמעשה את יכולותיי באשר הם.
בן שיחי כמעט מתקומם. "אתה? נעדר אמפתיה? לא יכול להיות מטפל?" הוא אומר בפליאה. "הרי אתה כל הזמן מטפל. אתה מטפל באמא, באחיך, באשתך, בכולם." הוא כמובן צודק. תמיד מצאתי את עצמי במקום של המטפל, מעולם לא ממש היה לי נוח להיות במקום של זה שנזקק. הוא כמובן גם צודק כשהוא אומר שאינני נעדר יכולות אמפטיות. אני נזכר במדריכה שלי בפרקטיקום מוכיחה אותי באופן דומה. אני רואה אותה בעיניי רוחי מאלצת אותי לבחון את העמדות האלו, לראות מהיכן הן מגיעות, ומדוע זה שלמרות שהסביבה מוקירה אותי על יכולותיי הטיפוליות, וממשבת אותי לחיוב על האמפטיה שאני מפגין במפגשים הטיפוליים, אני נותר בשלי, מטיל ספק, אולי אפילו מטיל מום, בעצמי.
עכשיו הגיע התור של שותפי לשיח להציע פרשנות משלו. ככה זה, התפקידים מתחלפים להם בפסיכו-אינטראקציות בין שני פסיכולוגים. לפעמים הוא מקבל את הפרשנויות שלי, מתקף אותן ומרחיב את הראות של שנינו, לפעמים אני הוא זה אשר לוקח את מושכות הפרשן, כאילו שאני חוסך לו עבודה, ומציע אני את נקודת המבט הפנימית. הוא מציע לי את הפרשנות שלו. "אתה אולי מפחד," הוא אומר, "שאם תתקדם באפיק הטיפולי, אם תחליט שאתה עושה התמחות וממשיך להתפתח כמטפל, תאלץ להיות מטפל מקצועי. לא כמו שאתה מטפל היום." אני מהנהן באישור. אני מכיר היטב את הילד שבי שמפחד לגדול, שרוצה לשחק במגרש של הגדולים, אך מפחד לגלות שהוא עודנו קטן. אני מוסיף ואומר, "אני כבר לא בטוח איפה עובר הקו שבין המשיכה שלי למחקר וכתיבה מחקרית ממקום של אתגר אינטלקטואלי אשר באופן כמעט רציף ממלאים ומזינים אותי; ובין מצב של שכנוע יתר, בו אני שב וטוען בפני עצמי שזהו מקומי רק משום שאני משקשק מפחד מהיום בו אגלה שאני פשוט לא מקורץ מהחומר אשר ממנו עשויים מטפלים טובים. היום שבו אגלה שאני לא כמו ביון, למשל. אני גם שב אל ההכרה המתעוררת לפרקים שיתכן שיש בי ובעברי משהו שהוביל אותי להיות מטפל מטבעי, ממש כמו שישנם גורמים אשר שבים ומנכיחים בקרבי את הספקות העצמיים. אני מתבונן בחיי ובקשרים שיצרתי סביבי ומכיר בכך שאכן לא פעם אני מוצא את עצמי בפוזיציה זו של המטפל, אולי יותר מכל פוזיציה אחרת. שמצוקתו של האחר מחייבת אותי, כפי שאומר לוינס.
אני זוכר את הרגע ההוא במפגש בינינו, באינטראקציה, בטיפול, שבו אני גומר אומר להתחיל התמחות. תחושה חמימה ממלאת את חלל החזה, אני מוצא את עצמי מתיישב זקוף יותר. אני חש את המושב תחתי כבסיס אשר עליו אני נושא בגאון את העצמי המתחדש שלי. אני חש כמו ילד שפתאום מגלה כי הוא מסוגל לבצע משימה שעד כה נראתה בעיניו העורגות כיעד בלתי ניתן להשגה, יעד שכול כולו שייך לעולם של הגדולים והיכולים. "אני אהיה מטפל טוב," אני אומר לעצמי. "אני אגע בכאבים שלי, אני אמצא את הדרך לחדור מבעד מסך ההגנות אל תוככי נשמתי, ושם, אני מקווה, אמצא שאני יכול לשרוד. אולי חשוב מכך, אני אגלה שאחרים יכולים לשרוד בלעדיי. זוהי מחשבה משחררת ביותר. מחשבה גואלת ממש. הדרך בינה לבין מימושה עודנה ארוכה, אבל אני נכון לצעוד בה.
המפגש שלנו מגיע אל סיומו, ואני לא משתף את המטפל שלי בהחלטה אליה הגעתי, לפחות לא בשלב הזה. אני חש שבשביל זה עוד יש צורך בהבשלה. כרגיל, אני מקבל עוד כמה דקות של חסד מעבר לחמישים הדקות המקובלות, ומוקיר תודה עליהן. אני צועד אל עבר דלת הקליניקה, אומר תודה, ומוסיף "ניפגש בשבוע הבא, ככל הנראה שוב ללא זיכרון וללא רצון." הוא מצדו מחייך כאומר שהזיכרון והרצון יגיעו לכשיגיעו, בינתיים נמשיך לצעוד במשעולי האינטראקציה הטיפולית, או שמא הפסיכו-אינטראקציה. אני יודע שיש לו אמון בי, וזה משהו שאקח איתי גם לדרכי שלי, כשאגדל ואהיה מטפל טוב.
פרטי הכותב: ד"ר קובי שטיין, קבוצת יבנה, ד.נ. אבטח 7923300
