פרפרים הם חופשיים

דורית סגל, עו״ס, קרימינולוגית קלינית ומטפלת EMDR מוסמכת ומדריכה

היו היתה אישה, ליבה שבור, גופה חבול ונשמתה אבודה. בסדקים ובחרכים שנפערו בנפשה נחבאה ילדה. האישה שבויה בכוחה של הילדה. הילדה, כרוכה ללא בחירה לניהולה של אישה. האישה נכנעה לכעסיה ותסכוליה של הילדה, עד שפחדה, נרתעה, הלכה והתרחקה. עסקה האישה בעניניה, התעלמה מהילדה. הילדה היתה בודדה, כמהה לאהבה. 

כאובה מנטישתה של האישה היתה הילדה שוברת ומקלקלת את חייה של האישה. לעתים היתה שותה עד אבדן חושים, משתמשת בסמים או מתמסרת להפרעות אכילה. לפעמים היתה מתמכרת לספורט וללימודים או לעבודתה, מתרחקת אל עצמה. כך הן חיו במלחמה מתמדת, זאת בונה וזאת הורסת.

סבלה האישה מהילדה, ביקשה נפשה להשתחרר מהכאב. כאבה הילדה את הסתייגותה של האישה ממנה, טבעה בבדידותה.

רצתה האישה ללמוד לאהוב, את עצמה, את האחר, את העולם. ביקשה עזרה לגלות מי היא, לבחור את הדרך אל יעודה. לזנוח את הכאב ולבחור בחיים. רצתה האישה להעלים את הילדה.

צמאה לעזרה, נואשת, כאובה, נדחקת מאותה הילדה, שלא היתה קטנה כלל וכלל, פסעה בצעדים מהוססים אל הקליניקה, סקרנית וחרדה. בצעדה של האישה שביב קטן של תקוה ושפע ציפיות. הילדה נשרכת מאחוריה רוצה ולא רוצה, מוכנה להרוס ולהחריב את כל מי ומה שיסכן את מעמדה.

המטפלת, בקרבה אוצר, לב פתוח של אהבה וקליניקה כגולם של פרפר. איתנה ואטומה, מגנה ומבודדת. ביקשה הילדה לעבור לגור בחומו המגן של הגולם. פחדה האישה לשוב אל הרחם המפתחת, המכילה והמאפשרת. התמסרה הילדה לאהבתה של המטפלת ובין הספה לכורסה נרקם לו קשר מרפא. הילדה מתמסרת, המטפלת מאפשרת. האישה מתרחקת והמטפלת עוקבת אחריה מרחוק במבטה ובליבה. הילדה גדלה, המטפלת איתה, היא קטנה בחזרה ומתכווצת והמטפלת מחזיקה עבורה את התקוה. כך גדלו וקטנו ביחד, המטפלת לצד הילדה, המטפלת לצד האישה. 

המשיכו האישה והילדה להאבק בינהן, למשוך, להרוס להתחרות על ליבה של המטפלת. ניסתה הילדה להעלים את האישה, בכתה, צעקה, שברה, חתכה. ניסתה האישה להעלים את הילדה, שתתה, לקחה תרופות, סמים, נכנסה למערכות יחסים מפוקפקות. החלה האישה לדמות לילדה, החלה הילדה לדמות לאישה. לימדה אותן המטפלת לאהוב, לאהוב את עצמן ואחת את השניה.

עברו השנים, הילדה התפתחה וגדלה כעובר ברחם, כזחל בחשכת הגולם העוטף. במרחבים שנפרסו לצד הממחטות המשומשות, גילתה את עצמה ואת כוחותיה של האישה. למדה הילדה לאהוב את המטפלת, לחוש אהובה. למדה האישה לחוש אהובה ולאהוב את המטפלת. ניסו השתים לאהוב כל אחת את עצמה, כל אחת את השניה.

רצתה הילדה להשתחרר ולעוף, לגלות את כוחותיה בעולם. סגר עליה הגולם, סגרו קירות הקליניקה ובליבה כאב ופחד מפרידה. נצמדה הילדה אל הגולם, ברחה האישה מן הרחם. בכתה הילדה והושיטה ידיה אל המטפלת בבקשה לשחרור, לחילוץ מן המאבק. התחננה הילדה אל הלב שלפתע נדמה היה כי נאטם. 

במבט חומל, התבוננה המטפלת בילדה המתחלפת לאישה ושוב לילדה, הכילה את כאבה, קיבלה את מאבקה. שמרה המטפלת על אפלוליותו המגנה של הגולם, הגנה על רכותה המאפשרת של הרחם. 

הילדה לא ויתרה, רצתה לברוח, ללכת, ביקשה מן המטפלת שחרור. חייכה המטפלת ופרשה ידה אל הדלת הפתוחה, מזכירה לילדה, לאישה שהשיחרור בידה. התכנסה האישה, התכווצה הילדה. בבדידות המכנסת והמכווצת, היתה גם המטפלת. 

אכזבה ותקוה התערבלו יחדיו, הילדה והאישה לא בטוחות במקומן. 

נתנה להן המטפלת מתנה, עלה ירוק ועליו ביצה, קטנה כמו נקודה בסוף משפט. נתנה, הנחתה וביקשה להגן ולשמור עליו מכל משמר, להזין, לאהוב ולהמתין עד שיהפוך לפרפר נהדר. הזהירה והנחתה לכשינסה הפרפר לצאת מן הגולם, לזכור את האהבה אליו ולא לעזור לו, לתת לו למצוא את דרכו. כעסה הילדה על המתנה, התאכזבה שלא פרסה את כנפיה שלה ועפה, הסתגרה עוד ועוד בתוך הרחם, בכאבה. שמחה האישה במתנה, העלה והביצה שעליו היה כאוצר של אהבה בידיה. שמרה עליו מכל משמר, הגנה עליו וטיפחה אותו. 

הביצה בקעה וממנה זחל קטנטן. לפעמים טיילו הילדה והאישה, יד ביד אל העצים הירוקים לקטוף עלים לזחל שלהן. לעתים היתה הילדה מחביאה את הזחל, או משחקת איתו, בימים אלה היתה האישה שומרת עליו מרחוק. בימים אחרים סרבה האישה למלא את תפקידה, התחפרה במיטתה וזנחה את הזחל וצרכיו. הילדה היתה אבודה, ניסתה להזין את הזחל בעצמה.

אהבתן של הילדה והאישה לזחל הלכה וגדלה וסימלה עבורן את אהבתה של המטפלת אליהן. הזחל הלך ותפח מאהבתן, מטיפולן עד שהגיע זמנו להעטף בגולם משל עצמו. הילדה התבוננה בגולם מידי יום, האישה התבוננה בילדה מידי יום. המטפלת התבוננה בשתיהן, ממתינות יחד, מתפתחות וגדלות יחד.

הבשיל הזחל והחל נאבק לבקע את הגולם ולעוף אל העולם. התרגשה האישה, שמחה הילדה. הפרפר נאבק, התייסר והתקשה. רצתה הילדה להוציאו, ניסתה האישה להניעה. דחפה הילדה את האישה הרחיקה אותה, ביקעה את הגולם ושחררה את הפרפר.

עמדה האישה, איתה הילדה, התבוננה בהשתאות ופליאה בפרפר שפרש את כנפיו המרהיבות, נפנף בהן, התרומם וניסה לעוף. עודדה הילדה את הפרפר, התפללה בליבה האישה. הפרפר, פרש את כנפיו, צנח לרצפה ומת.

כעסה הילדה והרחיקה את האישה, החייתה שוב ושוב את כאבה. התייסרה האישה שכשלה בתפקידה נעטפה בבושה ואשמה. המטפלת שמרה על האישה, שמרה על הילדה. האשימה הילדה את המטפלת כי מת הפרפר. הצטערה המטפלת והסבירה כי היה זקוק למאבק בכדי להשתחרר מהגולם, המאבק המחזק את שרירי הכנפים, זה המאפשר לו לעוף. הכעס כהה, הילדה נרגעה וברחם האטום נוצר מרחב לאישה. האישה למדה מהמטפלת לשמור על הילדה, להזין אותה, לשמור עליה, לשמוע את קולה ולחוש את כאבה. לאפשר לה אהבה בחמלה וקבלה. 

לב לצד לב עבדו יחד המטפלת והאישה, חבשו את פצעיה של הילדה, ניחמו את כאבה, עיבדו את אבדנה. למדה האישה להתקרב לילדה, למדה הילדה להתמסר לאישה, לבטוח בה כפי שבטחה במטפלת. גדלה האישה, גדלה הילדה. למדו לחיות יחדיו, חדלו להלחם ולהרוס. גדלו וגדלו עד שלא היה עוד מקום בגולם האפלולי, עד שקטנה הרחם מלהכיל. 

החלו הילדה והאישה למתוח את כנפיהן, להאבק לשחרורן. סגר עליהן הפחד, חנק אותן כאב הפרידה. עודדה אותן המטפלת אך לא ביקעה את הגולם עבורן. במאבק ממושך, בכאב במאמץ מלאים כוונה החלו האישה והילדה לצאת מן הגולם, להגיח מן הרחם. יחד הן התפתלו, התמתחו ושינו צורה. התמזגו ונפרדו והתמזגו שוב. בכל תנועה שהיא עושה, מתחזקות כנפיה ועוצמה פנימית משותפת הולכת ונבנית. בכוחות משותפים עזבה את הגולם. הכנפים המרהיבות נפרשו. כנפים חזקות, בנויות ממהות ומאהבה, בוטחות ובטוחות. בעזרתם עפה האישה, הילדה אל העולם.

האישה והילדה, אחזו ידים, לעתים האישה היתה נושאת את הילדה בחיקה. בימים אחרים הילדה היתה מושכת את האישה להשתובבויות. הן גדלו יחד וקטנו, התמזגו ונפרדו. יחד היא פרשה כנפים מרהיבות ועפה לחופשי.

התגעגעה הילדה אל הגולם. התגעגעה האישה למטפלת. 

היו היתה אישה, חמלה האישה על הילדה שבתוכה, פרשה את כנפיה המרהיבות מעליה ויצרה להן גולם משל עצמה.