נכתב בעילום שם, על ידי ביבליותרפיסטית ועובדת סוציאלית
"איזה שבוע היה לי!", מכריזה מונה אחרי שצונחת, היא ושמלת הפרחים שעוטפת את גופה, על הספה שמולי. בחצי השנה האחרונה, מאז שמונה בטיפול, כך מתחילות הפגישות שלנו. מונה נכנסת ומביאה איתה משב של בושם מתקתק שממלא את החדר ומפזרת אל החלל ערימת קונפטי צבעונית של חיים. כמו ילד שמבקש שאציץ איתו ביחד בתוך ארגז צעצועים נוצץ ומלא בכל טוב, מונה מספרת לי על שיעור הסמבה שבו כיכבה השבוע, על כד החרס שיצרה בחוג לפיסול, על הגמישות שלה בקורס היוגה, על ההצגה המרהיבה שראתה אתמול במשכן ועל מפגש הנשים שהובילה בהתנדבות בעירייה.
מאז שלילי, ביתה הבכורה, נהרגה בתאונה לפני יותר משנה, מונה לא מפסיקה לעשות. ברגעים הנדירים שבהם היא נוגעת בו, במוות של לילי, היא חוזרת אל הבוקר שלמחרת הלוויה, אז עמדה מול הראי ואמרה לעצמה בקול רם: "תבחרי אם את רוצה לחיות או למות. אם את לא קמה עכשיו מהמיטה ויוצאת מהבית, עדיף שתמותי". שם, מול הראי, מונה החליטה חיים ומאז היא לא עוצרת. בכל בוקר מזנקת מן המיטה, משתחלת לאחת השמלות הפרחוניות שהפיחו חיים בארון שלה בשנה האחרונה, מורחת על פניה שכבה נדיבה של פודרה ועל גביה סומק בגוון אפרסק שאותו היא מפזרת טוב טוב ומכסה כך את החיוורון המאיים שמתחת, זה שמוכר לה מאז אותו יום נורא. את מונה אף אחד לא יתפוס ללא איפור. אפילו היא עצמה, בדקות שלפני השינה, נמנעת מלפגוש את בבואתה בראי, עומדת באמבטיה החשוכה, עוצמת עיניים ומנגבת את האיפור שכיסה את פניה בעקשנות לאורך אותו היום.
אם תשאלו את מונה היא תספר לכם שאת המוות של לילי השאירה מאחור. כן, כואב לה. כן, קשה. קשה וחונק. אבל היא החליטה חיים, ולזייף בעניין הזה עלול להיות מסוכן. מונה אוחזת חזק בחיים שהפכו לצמח מטפס ופתלתל שכל הזמן צמא למים, לטיפול, לתחזוק, צמח שמאיים לנבול.
אבל בין הפרחים, הצבעוניות וריח הבושם, בין כד החימר ופוזת הכלב מביט מעלה, אי אפשר שלא להרגיש שמונה יושבת בתוך ערימה כבדה, עמוסה ושורטת של מוות, שהיא מחזיקה בכוח לבל תזוז או תתפזר באוויר. בכל פעם שאני נוגעת במעט בערימה הזו, מנסה לדבר על החיימוות הזה שלה, מונה כועסת, הודפת, מרחיקה, לעיתים לא חוזרת בשבוע שלאחר מכן ולעיתים בוחרת להגיע ולדבר בנוקשות את החיים מבלי לנשום כמעט, כאילו החיים הפכו לשפת אם וצפוף מידיי בשביל שפה אחרת. לעיתים מאוד נדירות, בתוך קונפטי החיים המנצנץ שמפזרת מונה בחדר, פתאום נוצרת פרצה קטנה. אמירה שלי על העבר, על מה שהיא כל כך מנסה לשכוח, על לילי, על החיים שהיו לה, שגורמת למוות לנזול החוצה. טיפות טיפות הוא נוזל, דרך הגוף, והידיים, והשרירים המכווצים, התזזיתיות שבעיניים והדמעות שבורחות לה למונה, שמוחקות את הסומק, מכתימות את שמלת הפרחים ומורחות את האודם שעל שפתיה. בסופן של פגישות כאלו, שבהן מונה מדברת מעט את המוות, היא נראית כמו תאונה ואחת שקרתה הרגע, לפני שכוחות ההצלה הגיעו לזירה. רגע לפני שהולכת, היא שולפת מהתיק ממחטה, מנגבת את הפנים ואז מוציאה ראי קטן, מתקנת את המסקרה, מורחת שוב את שפתיה באודם, אוספת את ערימת המוות והחיים שלה ועוזבת.
לפני שבועיים הייתי בהריון. עכשיו אני כבר לא. ניסיונות ארוכים, וסת שמאחרת, שמחה מהוססת שמשתרשת בי עם הימים שחולפים, ואז דימום קטן, לא מדאיג, שמתגבר מיום ליום, ומשם בית החולים, ריח חריף של חדר המיון, תור ההמתנה, דימום כבד, צעקות הרופאים, חדר האחות, הייאוש במבט שלה ולבסוף הידיעה הברורה, שם, בחדר של הרופא- ההיריון בן שמונת השבועות, נפל.
למחרת אני פוגשת את מונה. החדר אותו החדר, מונה נראית ומתנהגת כהרגלה, אבל אני אחרת. היום יושבות בחדר שתי אמהות שכולות, זו מול זו. שתי נשים עם שתי ערימות מוות שכמעט ואי אפשר לדבר אותו, הופכות את החדר לדחוס ודביק. ואני מפחדת. מרגישה ערומה, חשופה, חיוורת, כאילו נכנסתי עם מטען חורג של אובדן שלא הספקתי לאסוף ולהדק, והוא הפך לגוף שבולטים ממנו קפיצים וחוטי תיל.
מונה שוטחת בפניי את קורות השבוע האחרון, מספרת על שלל הפעילויות שלה, על העשייה הבלתי נגמרת ואחרי כמה דקות עוצרת. ממשיכה לדבר ואז עוצרת שוב. מונה עוצרת. ופתאום שקט בחדר. "היום ראיתי מישהי שדומה כל כך ללילי", היא ממשיכה. ושוב שקט. השפתיים של מונה רועדות, היא מנסה לשלוט בהן, רוצה שיפסיקו לזוז, אבל הן בשלהן, ובעקבותיהן הדמעות. "מה יש בבכי הזה שלך, מונה?" אני שואלת. "אני מתגעגעת אליה" מונה אומרת. "כל כך רוצה עוד רגע אחד איתה, עוד אחד, בבקשה, בבקשה" מונה מתחננת בקול שמעולם לא שמעתי. לילי כאן. נוכחת. אי אפשר להתעלם ממנה. מונה יכולה לדבר את הגעגוע שלה, את הפחד הכי גדול שלה מלזכור כל הזמן את לילי אבל יותר מזה, את הפחד שלה מלשכוח, את הכעס שיש לה על עצמה על שלא הצליחה לשמור על הבת שלה, את הכעס שלה על לילי, על הטיפול ועליי, מונה כועסת עליי. "היא היתה בגיל שלך, את יודעת?" מונה גוערת בי. "היתה אמורה לסיים בשנה הבאה תואר שני, למצוא עבודה, לפתח קריירה והכל נגמר", היא מוסיפה. הדמעות נוזלות לה, הכעס, האשמה, האכזבה, הכאב זולגים ממנה, אבל יותר מהכל אפשר לדבר אותו, את המוות, את הפוטנציאל הגידם של לילי שהיא רואה שצמח אצלי, את הפרח שמולה שהנץ לעומת זה שקמל בטרם עת בגינת הפרא שלה, היום סוף סוף אפשר לדבר בשפה נוספת למרות, ואולי בגלל, ערימת המוות שאני הכנסתי אל החדר, אותו גוף זר, שזור חוטי תיל בולטים שניצב מולה.
ובתוכי אני כועסת על מונה. באכזריות שואלת את עצמי איזה אובדן קשה יותר, ילד שהיה ומת או שילד שמעולם לא היה. בתוכי מתנהל מאבק נורא, בין האובדן שלי ובין הצורך להיות שם בשביל מונה, לשים את האובדן שלי בצד, בדיוק ברגע שבו היא יכולה להרפות, להשתהות על המוות. לעצור. בסוף המפגש מונה יוצאת מהחדר עם הערימות שלה כמו תמיד. אלא שהיום היא יוצאת גם עם התאונה על הפנים שלה. הממחטה נשארת בתיק והראי, אין לה צורך בו היום. "תודה רבה לך" מונה אומרת לפני שעוזבת "זה קשה לי אבל אני יודעת שאני לא יכולה יותר לשים את זה בצד" היא מוסיפה. כשהיא יוצאת מהחדר ריח הבושם המתקתק מתאדה בהדרגה ואני סוף סוף בוכה. בוכה את מה שלא בכיתי מאז אתמול. יודעת שהשהיתי את הבכי הזה ויותר מהכל יודעת שמשהו אחר קרה היום מול מונה. הייתי חשופה, הייתי עם המוות. זה כנראה מה שאפשר גם למונה להיות איתו, להביא אותו, לא להשהות, לגעת, להפוך אותו מגוש קפוא וקפוץ למשהו חי שאפשר ללוש אותו.
היום, כמה חודשים אחרי, מונה ממשיכה לחיות. ממשיכה להגיע ולפזר קונפטי של חיים בחדר, אבל מאז הפגישה ההיא מונה יכולה להביא יותר ויותר את המוות אל החדר. כשאני פוגשת אותה אנחנו יכולות לדבר את המוות של לילי, את החיים לצידו. שתי נשים, שני אובדנים, שתי ערימות של חיים ומוות, כל אחת בדרך שלה, בתוך חדר אחד, שהפך לנו לרחם.