תמר רטי, פסיכולוגית חינוכית
רונה נכנסה אל החדר בראש זקוף ובמבט מושפל. באותם ימים חשבתי שהיה דבר מה משונה באופן שבו הניחה את עצמה מולי מדי יום שישי, אבל אז עוד לא הצלחתי למסגר אותו במילים. היא היתה מטופחת מאוד ומבושמת מאוד, כאילו מתחת לשכבות הצבע והאו דה טואלט חיכתה ילדה קטנה שנצרכה למעקה.
למה כאילו, בעצם.
לפני הפגישה שאלה אם תוכל להביא את רוני. גם כשהסברתי הקשתה – אבל למה לא, הטיפול הוא בשבילה. אני רוצה שהיא תהיה איתי. אני צריכה שהיא תהיה איתי.
ככה התחלנו.
ימי שישי. בוקר. כוס קפה מתקררת במטבחון. כיסא לבן בגבו אל הדלת, שתי כורסאות פרחוניות למולו. על הקיר חלון, ובגבולותיו עלים ששעות היום ותקופות השנה צובעות אותם בגוונים משתנים. מתחתיו שעון, לא גדול ולא קטן, עוקב בתקתוקים נחושים אחר תנועות הזמן.
תמיד אחרו. אסופת תלתלים פוערת את הדלת ונכנסת בתנופה אל החדר. ומיד אחר כך ראש זקוף, שיער מוחלק וריחני למרחוק, מבט מושפל, התנצלות. "לא הספקנו להתארגן– רוני רצתה עוד שוׂ– ", ורוני תופסת בידה, קוטעת את דבריה בתנועה חדה, מצווה עליה לשבת מיד בשורת הכיסאות שסידרה. "אני הקטר ואת רוצה לנסוע לבקר את אמא שלנו אבל לא יכולה לרדת כי אני לא עוצרת ולא מקשיבה לך ואת בוכה תבכי עכשיו יותר חזק שאני אוכל לשמוע–"
לא קל לשמוע את הבכי של אמא, הייתי אומרת לעתים רחוקות, כשנפער לי פתח בין המילים ששטפו את החדר.
לפעמים סודר בעבורי מקום מאחורי הקטר, ורונה היתה מוגלית לירכתי הרכבת. רוני היתה צוחקת אליה ואומרת – ככה לא תדעי אם אני מתכוונת לעצור– ככה אני לא אשמע אותך בכלל. אליי היתה פונה בשקט ושואלת אם ארצה לשתות ואם נעים לי. לפעמים היתה מציעה לי להתחלף, ובעזרת מניפה שהביאה איתה הרעיפה על עורפי משבי רוח רכים. רונה היתה נשכחת לרגעים ארוכים, עד ששיעול חזק, לא מוותר, פרץ מגרונה והיא התרוממה בתנועה חדה וקרסה אל תוך אחת הכורסאות. רוני התאמצה מאוד לגבור בקולות צפירה רמים על קול השיעול העקשני, עד שנכנעה והתרוממה, מובסת, מכיסא הקטר.
שתי ילדות נזופות שקועות בכורסאות תאומות. איך יוכלו למלא את החור שחורר ביניהן.
הימים נקפו, מותירים מאחוריהם עלים בגוונים משתנים ותנועת צללים על קירות החדר. הרכבת הוסטה לפינה, וכשרונה היתה מציעה שיתיישבו בה היתה נגערת – אמא, זאת רק שורת כיסאות! השולחן הקטן הושם בין הכורסאות, ורוני פיזרה עליו בשקט ולאט דפים וכלי כתיבה. עכשיו נצייר לב גדול ובתוכו ילדה קטנה, הורתה לנו. וכשסיימה לצייר אספה את שלושת הדפים, חיבקה אותם בידיים קטנות ועברה עם עיניה על פנינו. שלך הכי מכוער – צחקה לעבר אמה, אמרתי לך: את צריכה להשתפר.
מבט מושפל, מובס, פרקי אצבעות מלבינים והולכים, נאחזים במשענת הכורסה.
לפעמים הכנסתי מילים לשתיקות שהתמקמו ביניהן. לפעמים שתקתי גם אני. רונה הישירה מבט באחד הימים ואמרה – את עוד תלָמדי אותי להיות אמא. לא ידעתי למי כיוונה את דבריה.
בפגישות שבין הפגישות, בשעות חשוכות ועייפות, סיפרה על חלומות שנופצו ועל אחרים שלא ויתרה עליהם. עדיין, נהגה להוסיף. היו מילים בחדר, אבל לא הצלחתי להפוך אותן לסיפור. כאילו משהו, לא גלוי ולא נסתר, חפר בין מילותיה תהום שלא אפשרה להשלים את המשפט עד תומו. והיתה האימה – היא נותרה מקופלת לאורך הפגישה בין הקיר ובין הארון, אך כשרונה עזב את החדר נלפתה בגרוני. לא ידעתי לתת לה מילים.
אחרי הציורים היו שעות ארוכות של משחק מונופול, שכלליו נקבעו בכל שבוע מחדש והיו ידועים לרוני בלבד. היא רכשה עוד ועוד בתים וניכסה לעצמה את כל מה שהיה שלנו. לא היה לנו סיכוי. רונה ניסתה בתחילה להילחם, אבל נענתה בצעקה – אלה הכללים! את שוב לא מקשיבה! בימים ההם התקשיתי מאוד להבין מי זקוקה להגנה מפני מי.
ובינתיים, המילים של רונה התעקשו לסדר את עצמן בתוך סיפור. שוב ושוב חזרה על אירועים מילדותה ועל השנים האחרונות. שוב ושוב הרגשתי שאני מתאמצת שלא ליפול למה שנפער בין מילותיה. בינינו. היא נאחזה בפגישות הללו, התבוננה שוב ושוב יחד איתי במפגש התובעני, המתיש, עם בתה – ונאבקה כל הזמן ברצון לסגת, באפשרות הקיימת תמיד להותיר את סבך הקשר לא נצפֶּה. לא נגוע. במאמץ רב הזמינה אותי לצפות בחלקים שהוחשכו בסיפור חייה ולתת להם מילים.
בחלומותיי ראיתי לפעמים שביל לא סלול. חלקי גוף. מאבק. מילים ניסו להיאמר, ואז– קריאה חלושה בשמי הקיצה אותי.
בבוקרי יום שישי התנחלה לאטה הרגשה לא מוכרת. זרות שהיתה ביניהן פינתה מקומה למין אחווה חדשה, והמפגש נצבע ברכות מסוימת. היה כמעט נינוח לשבת לידן, להשתתף לעתים במשחק שרוני בחרה בעבורן, לתת מילים כשהיה צפוף או מכאיב מדי. רוני התרפקה על אמה לעתים קרובות, ורונה ליטפה את הסבך המתולתל ודריכותה רפתה מעט. לרוב אפשר היה לחוש מי האם ומי בתה, איפה רוני מתחילה והיכן מסתיימת רונה. רוניה – כתבתי בדפים שלי לאחר לכתן, כשלא זכרתי מי אמרה מה.
בוקר אחד הוצף החדר אור. כתמיד, איחרו להגיע. ניסיתי למקם את הכיסא הלבן בזווית מעט שונה, כי עיניי הוכאבו מהלובן הבוהק שהציף אותן. ופתאום — ראיתי את מה שהנפש סירבה לרשום במילים: העץ נכרת. עלעליו נעלמו. החלון, שכעת הסתבר כי היה גדול מאוד, התייתם מהצבעים העזים שקישטו אותו.
באותו בוקר איחרו מאוד. דפדפתי בחוסר שקט בְּרישומים שרשמתי. לא ידעתי מה אני מחפשת, אבל האור שהציף את החדר והאיחור שהלך ותפח הניעו את ידיי להמשיך לחפש. קראתי על ניסיונות לייצר קשר, על משחק הדדי שהלך והתפתח, על התרפקות, על מבט. על ילדה קטנה בתוך לב גדול. על פרקי אצבעות שמנסים לאחוז חזק.
על ריח.
על בכי שאי אפשר לשמוע גם כשרוצים. על חושך שלא משאיר מקום למילים. על משהו שנלפת. על מישהו שלופת ולא מניח. על מבט מושפל ועל שכבות של צבע. על חור שחורר ועל מילים שלא מצליחות להגיע. על יד פוגשת יד ונחרדת פתאום.
על ילדה שמנסה להושיע את אמה.
*
כשהתיישבו, נבוכות ושקטות, בכורסאות שמולי, אור חדש שירטט מעגל בהיר. ממקום מושבי ראיתי סביבן מעקה. הפגישה התחילה כמעט עם סיומה. בדקות שנותרו ישבנו שלושתנו שקטות מאוד ורואות מאוד. אחר כך אחזה רונה בידיה של רוני, חייכה לעברי ארוכות ויצאה לאט מן החדר.
