אנשים בודדים מתרגשים פחות ממחוות של אחרים

 

נראה כי משתתפים בודדים יותר התרגשו פחות כיוון שלא האמינו שהיחס החיובי כלפיהם הגיע מכוונה אמיתית וכנה.

מחקר בריטי בחן את הקשר בין בדידות לבין התרגשות ממעשים פרו-חברתיים של בני אדם אחרים (Śmieja et al, 2022).

בגדול, נמצא שאנשים המתמודדים עם בדידות נוטים פחות להתרגש וכי ניתן להבין את הממצא הזה כתופעת לוואי של חוסר אמונתם בכוונות הטובות של אחרים.

בניסוי הראשון, משתתפים ציינו באיזו תדירות הם חשו בדידות, דיווחו על תסמינים של דיכאון ומילאו סולם מדידת אמפתיה. לאחר השלמת שאלונים אלה, המשתתפים צפו באחד משני קטעי וידאו קצרים שנועדו לעורר תחושה של רגש; שניהם הראו אדם שעוזר לסובבים אותו ומקבל הכרת תודה מאחרים.המשתתפים ציינו האם הם חוו היבטים שונים של התרגשות, כמו תחושות ספציפיות (למשל עיניים לחות או גוש בגרון), 'הערכה' (למשל תחושת קרבה עם גיבור הסרטון), רצון לפעולה (למשל לרצות לחבק מישהו), רגש (תחושת רגשות חיוביים) ותיאור של הסרטון (למשל, זה היה מחמם את הלב). לבסוף, הצוות מדד את הנטייה הכללית של המשתתפים להתרגש.

התוצאות הראו שאלו שתיארו את עצמם כבודדים יותר התרגשו פחות מהסרטים; הם גם החשיבו את עצמם כאנשים שפחות נוטים להתרגש באופן כללי. 

אנשים בודדים יותר נטו להראות יותר תסמינים של דיכאון וירידה בתחושות האמפתיה, אך אלה לא יכלו להסביר באופן מלא מדוע הם התרגשו פחות.

 

הניסוי השני ניסה להבין מדוע אנשים בודדים התרגשו פחות. 

לאחר מילוי סולמות הבדידות, המשתתפים דיווחו על מצב רוחם הנוכחי והתבקשו להיזכר במצב חיובי שגרם להם (או כמעט גרם להם) לבכות.

לאחר מכן הם דירגו את מידת ההתרגשות שלהם באמצעות אותו סולם כמו המחקר הראשון, ודיווחו על הנטייה הכללית שלהם להתרגש.

שוב, משתתפים בודדים יותר נטו פחות להתרגש, למרות שהם בחרו בגירויים המרגשים בעצמם. 

בדידות גם ניבאה חוסר חיוניות של הזיכרון, והייתה קשורה לבעיות בזכרון של מצבים נעימים. 

למרות שהמשתתפים הבודדים אכן נטו להיות בעלי מצב רוח נמוך יותר, לא נמצא קשר סיבתי בין בדידות להתרגשות מופחתת.

 

הניסוי האחרון בחן האם אנשים בודדים עשויים להתרגש פחות מכיוון שהם חווים ומפרשים מצבים חברתיים בצורה שונה. 

ראשית, המשתתפים השלימו את מדדי הבדידות והדיכאון, לפני שצפו באחד מקטעי הווידאו ששימשו במחקר הראשון. 

לאחר מכן הם תיארו את תגובתם הרגשית לסרט, העריכו את הסיפור הכולל שלו ופירשו את התנהגותו וכוונותיו של הגיבור.

 

כמו קודם, נמצא קשר בין בדידות להתרגשות מופחתת ונראה היה שאמון נמוך באלטרואיזם של הגיבור הוא הסיבה לכך. 

המשתתפים הבודדים יותר חשו פחות התרגשות כי הם לא חשבו שהדמות פועלת באדיבות מתוך כוונה אמיתית. 

אנשים בודדים עשויים לתפוס את העולם כמקום פחות חביב, יותר שלילי עקב חוויות של דחייה, ובכך לחוות פחות אמון ופחות הזדמנויות להתרגש.

 

מקורות:

Śmieja, M., Blaut, A., Kłosowska, J. et al. Not moved, still lonely: the negative relation between loneliness and being moved. Motiv Emot 46, 557–571 (2022). https://doi.org/10.1007/s11031-022-09955-0

 

5 עובדות חשובות על דיסתימיה

 

האם ניתן לרפא דיסתימיה?

על אף שלא ניתן לרפא דיכאון, אנשים המתמודדים עם דיסתימיה יכולים לחיות חיים מאושרים ומספקים. ייתכנו שינויים בסימפטומים, אך יצירת מערכת תמיכה יציבה יחד עם פנייה לעזרה מקצועית יכולה לעזור במסע להחלמה. 

 

מה מקור השם דיסתימיה?

השם דיסתימיה מגיע משתי המילים היווניות- "דיס" (dys) שמשמעותה חולה או רע ו"תמיה" (thymia) שמשמעותה נפש או רגש. דיסתימיה או הפרעה דיסתמית מתייחסות למצב מתון וכרוני של דיכאון.

 

מדוע דיסתימיה נחשבת להפרעה פרדוקסלית?

מומחים מתייחסים לדיסתימיה כאל הפרעה פרדוקסלית- מצד אחד היא נתפסת כהפרעה מתונה אך מהצד השני בעלת השפעות חריפות בטווח הארוך. מחקרים אפידמיולוגים מראים כי לדיסתמיה יש השפעה הרסנית על חייהם של אלה המתמודדים איתה. 

 

מה ההבדלים בין דיסתימיה לבין הפרעת דיכאון מג'ורי?

דיסתימיה, המוכרת כעת בתור הפרעת דיכאון מתמשכת (Persistent Depressive Disorder- PDD), כוללת פחות סימפטומים מדיכאון קליני. יחד עם זאת הסימפטומים נמשכים לזמן ארוך יותר, לפחות שנתיים. ניתן לקבל אבחנה של דיכאון מג'ורי אחרי שבועיים.

 

מה ההבדל בין דיסתימיה לבין ADHD? 

אנשים עם ADHD לא מאובחן ומטופל עלולים לסבול מדיסתמיה- הפרעת מצב רוח מתונה אך ארוכת טווח. הדבר עלול להיגרם בעקבות התסכולים, הכשלונות, המשוב השלילי והלחצים שמגיעים בעקבות חוסר טיפול או טיפול לא מותאם ל-ADHD.

טיפול פסיכולוגי רגיש-תרבות | דוגמאות למטפלים

טיפול פסיכולוגי רגיש תרבותית מדגיש את ההבנה של המטפל לגבי הרקע, המוצא, השפה ומערכת האמונות והערכים של המטופל. 

גישה רגישה תרבותית לטיפול שמה דגש חזק על הבנה וכיבוד הרקע התרבותי של המטופל. האתגר הטיפולי הוא לפתח מודעות להטיות שאנחנו פחות שמים לב אליהן, מה שמאפשר ועבודה יעילה עם מטופלים ומודרכים מרקע תרבותי מגוון.

בגישה זו, מטפלים מעריכים בקפידה את ההיבטים התרבותיים שעשויים להשפיע על מצבו הנפשי של המטופל, כגון נורמות תרבותיות, ערכים, דינמיקה משפחתית והקשר חברתי. לאחר מכן, הטיפול מותאם אישית כך שיתאים לצרכים ולהעדפות התרבותיות הספציפיות, תוך מאמץ להתאמת התערבויות משמעותיות ורלוונטיות.

ענווה תרבותית היא מרכזית בגישה זו, המטפחת סביבה של פתיחות ולמידה, בה מטפלים מכירים במגבלותיהם ומבקשים באופן פעיל להבין את נקודת המבט התרבותית הייחודית של מטופלים שבאו ממקומות שונים מהם. באמצעות הכשרה וחינוך מתמשכים מטפלים משפרים את יכולתם לספק טיפול יעיל ורגיש מבחינה תרבותית.

מטפלים יכולים לשלב רגישות תרבותית בעבודתם כדי להחזיק ולכבד הבדלי דעות, ערכים ועמדות של תרבויות שונות וסוגים שונים של מטופלים.

 

בטיפולים שעברתי לאורך החיים למדתי שפה יקרה מפז, שעוזרת לי לחשוב ולחיות יותר נכון.

דווקא בזכות זה, כמטפל, מתסכל אותי לראות את המכשול שחווים רבים מהפונים/ות שמתחילים טיפול.

הרבה פעמים הם רוצים להתקדם, אבל מתקשים ליצור מגע נפשי ספונטני וטבעי עם איש/ת מקצוע, פשוט כי הם לא רואים בו דבר מעצמם. התוכן אמנם מובן אינטלקטואלית, אבל הטון, המאניירות, התחביר, החיוכים הלא תמיד ברורים והמושגים המקצועיים מעוררים תחושה מנוכרת ולעיתים אף מאיימת.

אני חושב שכולנו רוצים ליצור חיבור עם מטופלים ולדבר בגובה בעיניים, זה ברור. 

העניין הוא שיש פה התנגשות בין שני פרדוקסים: 

  • אצל המטפל – ״כדי ללמד שפה זרה נדרשת קרבה, אבל כדי ליצור קרבה נדרשת שפה מוכרת״.
  • אצל המטופל – ״כדי לייצר אמון נדרשת פתיחות, אבל כדי לייצר פתיחות נדרש אמון״.

מסובך למדי.

כדי לקדם מטרות טיפוליות חשוב לדבר, לפחות בתחילת הדרך, כפי שהמטופל מדבר.

 

כתבתי 7 דוגמאות, טיפה בים, לשיח טיפולי רגיש תרבות, בו משתמרת כוונת המטפל בבסיס ההתערבות. 

המשפט הראשון בכל דוגמא מנוסח בשפה מקצועית.

המשפט השני מוגש בשפה יותר עממית, מבלי לגרוע מהמקצועיות.

 

עבור מטפלים, הקריאה יכולה להיות מלמדת, מצחיקה, מעצבנת או סתמית.

הכל תופס, זה רק תרגיל משחקי במילים:

 

״התכנים שתשתף בהם כאן יישארו לחלוטין חסויים״.

״שתדע, אני בונקר. מה שאתה אומר פה נשאר פה״. 

 

״אנחנו נבנה כאן ביחד, משבוע לשבוע,  מרחב נפשי בטוח שתוכל לצמוח בו״.

״אמון זה דבר שבונים בהדרגה. צעד צעד, ניצור קשר שתלמד בו מלא על עצמך״.

 

״בלי קשר למה שאני מאמינה או לא, החיבור לכוח עליון מעניק לך משאבים רוחניים חשובים״.

״בעזרת ה׳, ישתבח שמו״.

 

״את הקשר בינינו אפשר לראות כייצוג של מה שאת חווה שוב ושוב במערכות יחסים משמעותיות״.

״קלטי, הדיבור שיש לנו פה זה בול, אבל בול, מה שקורה לך כל פעם בחיים״.

 

״אני חייבת להגיד לך שההתנהגות שלה הייתה מניפולטיבית, פוגענית, סדיסטית אפילו״. 

״זבל, היא יצאה ממש זבל״.

 

״לצערי אנחנו חייבים לעצור עכשיו, נמשיך מהנקודה הזו בפגישה הבאה שלנו״. 

״וואי, נגמר הזמן, איזה בעסה, אני רושם לי איפה עצרנו שנמשיך שבוע הבא״ .

 

״עברת פה דרך משמעותית, אני מרגישה שהשקעת המון בתהליך שעברת ושיש תוצאות״.

״אין, אתה מלך. נתת עבודה ועפת קדימה. תקלוט איפה היית ואיפה אתה עכשיו״.

דיאלקטיקה בין סטריליות לשקיפות בתהליכי הדרכה בארגון

איתן טמיר

תהליכי הדרכה (supervision) בפסיכותרפיה בתוך האקו-סיסטם של ארגון דורשים נורמות, גבולות וניסוחים מוסכמים על קוד התנהגות כולל. 

כאן אתייחס לאתגר ההחזקה הבו-זמנית של שתי עמדות דיאלקטיות חיוניות בתהליכי הדרכה פסיכולוגיים: 

סטריליות לעומת שקיפות.

מבט פנימה: ערכה של הסטריליות בהדרכה

מחד,  מה שצריך להיות סטרילי, חייב להישאר סטרילי.  מחויבות המדריך היא לסודיות מלאה של התכנים המובאים להדרכה פרטנית וקבוצתית, בדומה למחויבות של המודרך לסודיות התכנים בהם משתף המטופל. 

גבולות רופפים ימנעו צמיחה מקצועית ואישית של המודרכים. במצב בו המיכל מחורר המדריך יתקשה לחוות עצמו אמיתי, וכך גם המודרך ומטופל הקצה. 

קונטמינציה עלולה לצבוע את המציאות בגוונים כוזבים, שבכוחם לזהם את האותנטיות במעגלים הקונצנטריים של המערכת כולה. אדגיש כאן את הנזקים האפשריים שאינם נוצרים רק בהדרכה עצמה, אלא בתקשורת הלא-פורמלית, בשיחת מסדרון, בקבוצות וואטסאפ או בפיתוי שמזמן ההומור. 

מניסיוני כיועץ בארגונים גדולים, למדתי שקשה מאוד לאחות מחדש את מעטפת האמון הבין-אישית לאחר שנפרצה. למעשה, כך מתהווה מנטליות ארגונית המושתתת על מוסר כפול, שמוכרת לנו מארגונים ציבוריים, כמו משרדים ממשלתיים, אבל פושה גם במכונים פרטיים, בעמותות שמציעות טיפול נפשי ובמרכזים לבריאות הנפש.

מבט החוצה: ערכה של השקיפות בהדרכה

ואולם, מה שחייב להיות גלוי לא יישמר בסוד:  קשיים עם צד ג׳ שאינו נוכח בחדר, עם הארגון ומנהליו, עם קולגות, עם דילמות מורכבות מהחיים האישיים, עם סוגיות שהמדריך נאבק לפתור אותן בכוחות עצמו, עם הזדהות מודעת או לא מודעת בה נכרכו המדריך והמודרך. 

כל אלה, אין מקומם בהדרכה השוטפת, למעט במצב חריג בו בכוחם להמחיש במובהק תהליך מקביל למקרה טיפולי עכשווי בו מטפל / מאבחן המודרך. 

חובת המדריך לשמור על עמדה קולגיאלית כלפי עמיתיו המדריכים, המנהלים והעובדים ולקבל את ההנחה שלעיתים גם הקשבה פסיבית כמוה כהסכמה לשמירת סוד שבמהותו אינו מקצועי. 

המרחב ההדרכתי אינו מהווה בשום צורה מצע לגיטימי לעיבוד קונפליקטים פנים ארגוניים, בין אם המדריך נעדר מהם ובין אם – קל וחומר – הוא ממוקם בהם כמשתתף או צופה בעל עניין.

שיקול הדעת של המדריך מחייב שקיפות מירבית, שמתבטאת בחתירה לעודד את המודרך לייצר בהקדם דיאלוג אותנטי, כן ובלתי אמצעי שתכליתו לפתור בעיות ולאזן מחדש את ההדרכה כמרחב התייחסותי   ככל הניתן conflict free, עם כמה שפחות סאבטקסט או הסכמה שבשתיקה.  

חרדת אקלים, חרדת קורונה והפגנות בבלפור

אנחנו נמצאים במאבק עולמי בקורונה, לקראת סגר של שלושה שבועות דווקא בחגים, ובמקביל מתמודדים עם הפגנות נרחבות בבלפור ועל הגשרים, נגד מדיניות הממשלה. בתוך כל זה מתפתחת ספרות מקצועית ענפה שמקבילה בין המגפה, משבר האקלים והצדק הסביבתי. 

לאנשים שמודאגים בשלושה מישורים – מגפת הקורונה, שינוי האקלים ושיוויון חברתי, המשולש של המשברים הללו, בו אנשים חווים גם חרדת קורונה וגם חרדת אקלים, יכול לייצג סט מיוחד של נסיבות שגורם לאנשים לסבול מחרדה אקולוגית (Eco-anxiety): 

הרגשה של מתח, עצב, חוסר אונים ופחד שקשורה להשקפה עגומה על המערכות האקלימיות והאקולוגיות שלנו, אם הדברים ימשיכו להתנהל כמו עכשיו. 

אסור להתבלבל בין חרדה אקולוגית להפרעת חרדה שמאובחנת קלינית, אבל רגשות של חרדה אקולוגית יכולים להחמיר בעיות נפשיות קיימות. למרות שנראה כאילו חרדה אקולוגית הפכה ליותר נפוצה ב-2019 כשהנושא התחיל לקבל הכרה יותר רחבה, פסיכולוגים הוטרדו מהעניין הזה כבר ב-2011 והמונח התגבש ב-2017, כשהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) קבעה הגדרה רשמית לתופעה כ״פחד כרוני מאבדון סביבתי״. מאז חרדה אקולוגית תפסה מקום בתנועה הסביבתית ואפשרה לאנשים לתאר במונח ספציפי את הרגשות המורכבים שלהם ביחס למשבר האקלים, להשפעות שלו ולעתיד של כדור הארץ ושלנו. בסקר של ה-APA מ-2019 נחשף שיותר מחצי מהמבוגרים בארה״ב דיווחו שיש להם ״לפחות קצת חרדה אקולוגית״ וכמעט חצי (47%) מהאנשים בגילי 18-34 אמרו שהמתח שהם מרגישים בגלל שינוי האקלים משפיע להם על היומיום. בסקר של ״תכנית ייל״ מאפריל 2020 נמצא ששני שלישים מהאמריקאים (66%) טענו שהם ״מודאגים במקצת״ מההתחממות הגלובלית ורבע מהנשאלים (26%) אמרו שהם ״מאוד מודאגים״ בגללה. בזמן שהאמריקאים נאבקים בכאבים ובחרדה של המגפה העולמית ובהשלכות האנושיות והכלכליות שלהם, הדאגות משינוי האקלים נשארו יציבות. ברור שיש דאגה גוברת מהנושא, ובזמן שהאומה מתכננת את נתיב ההתאוששות מהמגפה – יש סיכון שהפחדים האקלימיים יתגברו אם העניין לא יופיע גם הוא על שולחן הדיונים. אנשים שמרגישים חרדת אקלים יכולים לחוות השפעות נפשיות וגופניות שונות בגלל ההתמודדות עם מתח וחרדה הולכים וגדלים, שעלולים לפעמים להחמיר אחרי שקורה אסון על רקע אקלימי. לאנשים עם חרדת אקלים יכולות להיות תגובות גופניות להתמודדות עם המתח, למשל הפרעות שינה או תלות גוברת בחומרים. עדיין צריך לחקור את ההשלכות ארוכות הטווח של חרדת אקלים, אבל ידוע שמתח כרוני מגביר את הסיכון למערכת החיסון ולמתחים רציניים ביחסים חברתיים. בטווח הקצר הסוג הזה של מתח יכול לגרום לדיכאון, חרדה והרגשה של אובדן אוטונומיה או זהות אישית. בזמן שיש ממשלות שמרכזות מאמצים להפוך את הקיימות והאקלים לנקודת מוקד בהתאוששות מהקורונה, זה לא מורגש במדיניות של ארה״ב, כי ההנהגה מנסה להציל את תעשיות הנפט והגז. ההצלה של התעשיות האלה מתעלמת מהאפשרות שהיעדר התאוששות ירוקה לא רק תאריך את קיומו של ההרס האקולוגי אלא גם תשריש את אותו חוסר איזון סביבתי וחברתי שהיו לפני המגפה. לאנשים שנאבקים בחרדת אקולוגית, האפשרות של היעדר פרמטרים ירוקים מתוכנית ההתאוששות משמעותה מעט מאוד תקווה ששני המשברים האלה יקבלו מענה ביחד, מה שיכול גם לתרום  לתחושה של חוסר תקווה לעתיד כדור הארץ. אנחנו יודעים שמשבר אקלימי משפיע בצורה לא מידתית על קהילות עם הכנסה נמוכה, קהילות צבע (POC) וקהילות של ילידים בארה״ב. בגלל זה הגיוני שהחרדות האלה נופלות עליהם ועל קהילות אחרות שבחזית הבעיה האקלימית בצורה לא פרופורציונית. למשל, בקהילת הילידים, רגשות של חרדה אקלימית יכולים להתגבר בגלל ששינוי האקלים מפריע למלא פעילויות שחשובות לתרבות הקהילתית שלהם. מחקר שנערך בקנדה הראה שההפרעה האקלימית לפעילויות כמו דיג, ציד וחיפוש מזון השפיעה בצורה שלילית על השלומות של אנשים מהקהילות האלה וגרמה לתחושות של ירידה בלכידות החברתית, אובדן זהות ולעתים אפילו העצמה של טראומות מהעבר. לא מפתיע שמידע דמוגרפי שקשור למיתות מקורונה מראה שקבוצות מיעוטים נפגעות גם הן באופן לא מידתי מהמגפה. ניתוח של ה״וושינגטון פוסט״ הראה שבמחוזות שבהם יש רוב לאוכלוסייה שחורה היה שיעור הדבקה גבוה פי 3 ושיעור תמותה גבוה פי 6 ממחוזות עם דומיננטיות לבנה. מי שסובל הכי הרבה מדיכוי גזעי וטראומה דורית סוחב גם משא יתר לא מידתי של בריאות ירודה, לא רק בגלל ההתמודדות עם המשקל הפיזי והנפשי של אי-שוויון וגזענות אלא גם בגלל אלימות מובנית שבה הצרכים של הקהילה לא מקבלים מענה מהמוסדות. זה יוצר פער בשירותי הבריאות שמשאיר מיעוטים אתניים במצב של יותר תחלואה, למשל בעיות לב וריאות, סוכרת ואסתמה. המתח שנוצר בגלל בריאות ירודה ושירותי בריאות חסרים, ביחד עם האיומים המתמשכים של מגפה ומשבר אקלימי, יכולים להגביר תחושות חרדה שכבר קיימות ממילא. צעירים שגדלים לתוך חוויית שינוי האקלים ומגפת הקורונה בטוח ייאבקו בתוצאות שיישארו למשברים האלה בנפש ובזיכרון שלהם. סקר של ה״וושינגטון פוסט״ הראה שיותר מחצי מהנוער בארה״ב מקשר תחושות של פחד לשינוי האקלים, ואחרי זה תחושות של מוטיבציה, כעס וחוסר אונים. בבריטניה, משאל שכלל 2000 צעירים בגילי 8-16 מצא ש-73% מודאגים ממצב כדור הארץ ו-22% מודאגים מאוד. המחקר גם מצא שלמרות שיש עליה במספר הפעילים הסביבתיים בקרב נוער, יותר מחצי מהם מאמינים שהקולות שלהם לא נשמעים במאבק למציאת פתרונות אקלימיים. אז לא רק שצריך להגביר את קולות הנוער, אלא גם לקיים את הדיוניים הקריטיים האלה בשינוי האקלים. שיחות על המשבר האקלימי והאקולוגי יכולות להיות מורכבות ומבלבלות אבל חוסר ודאות יכול להצית מתח. למרות שעדיין אין מידע על איך המגפה תשפיע על רגשות של חרדה אקולוגית, חשוב לזהות את המחיר הנפשי של כל משבר ואת ההשפעות שלו על היכולת של אנשים לשמור על שלומותם. למרות שחרדה אקולוגית לא נחשבת מצב קליני, והיא שונה מאבחנה של הפרעת חרדה, התמודדות עם הרגשות שהיא מייצרת יכולה להיות קשה, במיוחד כשהיא באה עם המתח הפיזי והנפשי של הקורונה. כדי שאנשים וקהילות ישפרו את התחושות של חרדה אקולוגית תוך כדי המגפה, הם צריכים מידע, על מנת להבין מה אמורות להיות ההשפעות הממשיות של שינוי האקלים על האזור שלהם. זה יכול להיות מדכא, אבל לפעמים אנשים חושבים במונחים של ״סוף העולם״, ומידע מדויק יכול להקל עליהם ולכל הפחות לצמצם את האי-וודאות שתורמת לחרדה אקולוגית. עוד דרך להתמודד עם חרדה אקולוגית היא לחדש קשרים עם הסביבה – להקדיש זמן לפעילות בטבע במקום סתם לשבת בבית ודאוג. הרבה ראיות תומכות בכך שזמן בטבע יכול להיות מרגיע ומשקם. מי שחווה חרדה אקולוגית יכול גם לחפש תמיכה והדרכה אצל אנשים אחרים וקהילות, למשל להצטרף לקבוצות שתורמות לקהילה או עוסקות באקטיביזם פוליטי. קשרים חברתיים חשובים מאוד לבריאות הנפש והשתתפות בקבוצות כאלה היא בד״כ כיפית ומתגמלת. אלמנט חשוב בהתגברות על רגשות של עצב וחוסר תקווה הוא מעורבות: למצוא משהו שכן אפשר לעשות, ובמקביל לעשות דברים שתורמים להפיכת משק הבית האישי ליותר בר-קימה. פעולה גורמת לאנשים להרגיש פחות מוצפים וחסרי אונים והיא מעודדת אופטימיות, מתוך התרכזות במה שכן אפשר לעשות. 

הפסיכולוגיה של הבדידות: גורמים ודרכי התמודדות

מהי בדידות ואיך מתמודדים איתה?

איתן טמיר, ma ראש מכון טמיר

טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית מדריכה

בדידות היא רגש אנושי אוניברסלי מורכב וייחודי עבור כל אדם, אבל כל אדם מכיר אותה. 

היא מסתמנת במהלך העשורים האחרונים כתופעה פסיכולוגית רבת-השפעה על חיי הנפש ונמצאת בעלייה מתמדת. למשל, על פי מטה-אנליזה של 345 מחקרים, רמות הבדידות עלו באופן ליניארי בין 1976 ל-2019 (Buecker et al, 2021).

לבדידות אין גורם אחד משותף, ולכן המניעה והטיפול במצב זה, שהוא בעל פוטנציאל לגרום נזק, יכול להשתנות באופן דרמטי מאדם לאדם: ילד בודד הנאבק ליצירת חברויות בבית הספר הוא בעל צרכים שונים מאלה של קשיש שאשתו נפטרה לאחרונה. 

בכדי להבין בדידות, חשוב להבין היטב את פירוש המונח ״בודד״ ואת הסיבות השונות, ההשלכות הבריאותיות, הסימפטומים והטיפולים הפוטנציאלים הקיימים עבור מצב זה. 

מה ההבדל בין בדידות ללבדיות?

למרות שהגדרות נפוצות מתארות בדידות כמצב של ״להיות לבד״, למעשה מדובר במצב רוח. 

חוקרים מגדירים בדידות כתחושת לבד יותר מפעם בשבוע. 

בדידות גורמת לאנשים לחוש ריקנות, לא רצויים, ולעתים קרובות מי שחש בדידות ישתוקק למגע אנושי אך מצב רוחו יקשה על יצירת קשרים עם אחרים. 

מומחים בבריאות הנפש וכותבים בהפילוסופיה סבורים כי בדידות אינה בהכרח להיות לבד. במקום זאת, תחושת לבד ומבודד היא האופן בו בדידות משפיעה על מצב הרוח. 

לדוגמה, אשה או גבר, יכולים להרגיש בדידות למרות שהם יחד בקשר זוגי, שקיימות בו בעיות תקשורת אינהרנטיות. 

מה גורם לבדידות?

 גורמים שתורמים לבדידות כוללים משתנים מצביים, למשל בידוד פיזי, מעבר למקום חדש וגירושים או מוות של אדם משמעותי, והדבר אף עשוי להיות סימפטום של הפרעה פסיכולוגית, כמו דיכאון. 

עוד ניתן לייחס בדידות לגורמים פנימיים כמו הערכה עצמית נמוכה. אנשים הנעדרים ביטחון עצמי מאמינים לעתים קרובות שהם אינם שווים את תשומת הלב או את יחסם של אחרים, מה שעלול להוביל לבידוד ולבדידות כרונית. 

בדידות יכולה לבטא סוג של מעגל קסמים כך שהאישיות יכולה להגביר את הסבירות להרגיש בדידות, ובדידות יכולה להשפיע על האישיות. המחקר מלמד גם שהתמקדות עצמית יכולה להגביר את הבדידות, בעוד שנאמנות לעצמי יכולה להפחית אותה.  ויש גם היבטים פיזיולוגיים – התחממות ביום קר יכולה להקל על הכמיהה למגע חברתי.

לבדידות יש מנעד רחב של השפעות פיזיות ונפשיות שליליות, בהן אלכוהוליזם ושימוש בסמים, שינויים בתפקוד המוחי, התקדמות במחלת האלצהיימר ודמנטיה, התנהגות אנטי-חברתית, מחלה קרדיווסקולרית ושבץ, ירידה בזיכרון ובלמידה, דיכאון והתאבדות, רמות מתח מוגברות ולקיחת החלטות לקויה. ואלה אינם המחירים היחידים שגובה הבדידות. מבוגרים בודדים מתעמלים פחות מאלה שאינם בודדים, התזונה שלהם כוללת יותר שומנים, השינה שלהם יעילה פחות והם מדווחים על יותר עייפות במהלך היום. בדידות מפריעה גם לוויסות תהליכים תאיים עמוקים בגוף, מה שמשפיע על הזדקנות מוקדמת. חוקרים מצאו כי רמות נמוכות של בדידות נקשרו לנישואים, הכנסה גבוהה יותר והשכלה גבוהה יותר, בעוד שרמות גבוהות של בדידות נקשרו לתסמיני בריאות גופניים, חיים לבד, רשתות חברתיות קטנות וקשרים חברתיים שאיכותם נמוכה.

עוד נמצא כי שכיחות הבדידות עולה, כשבאופן אירוני לאינטרנט ולרשתות החברתיות יש חלק בנתון זה. מומחים מאמינים כי לא כמות האינטראקציה החברתית נלחמת בבדידות אלא איכותה. 3-4 חברים טובים מספיקים להדיפת הבדידות ולהפחתת ההשלכות הבריאותיות השליליות הקשורות למצב רוח זה. 

מחקר מ-2021 מלמד כי כי מחצית מהשונות בבדידות יכולה להיות מוסברת בשימוש לא יעיל באסטרטגיית של  ויסות רגשות.
אנשים בודדים נוטים להשתמש יותר באסטרטגיות  ויסות רגשי כמו רומינציות, האשמה עצמית ואחרת וחשיבה קטסטרופלית.

מחקר שנערך על פני עשור הראה שבדידות עלולה להיות מדבקת:

החוקרים בדקו כיצד בדידות מתפשטת ברשתות חברתיות וגילו כי מי שהיה קרוב לאדם שחווה בדידות היה בעל סיכוי גבוה ב-52% להפוך בודד בעצמו. ניתן להתגבר על בדידות ולחולל שינוי באמצעות מאמץ מודע. בטווח הארוך, השינוי יכול להפוך אותנו לשמחים ובריאים יותר ולאפשר לנו להשפיע על הסובבים אותנו בדרך חיובית. כמה דרכים אפשריות למניעת בדידות: 

התנדבות בקהילה או פעילות אחרת שנתפסת כמהנה – הדבר יהווה הזדמנות מצוינת לפגוש אנשים ולטפח חברויות ואינטראקציות חברתיות חדשות; 

צפו לטוב יותר – אנשים בודדים מצפים לדחייה. במקום זאת, התמקדו במחשבות וגישות חיוביות באינטראקציות החברתיות; 

התמקדו בפיתוח יחסים איכותיים – חפשו אנשים החולקים עמכם, גישות, תחומי עניין וערכים דומים; 

הבינו שבדידות היא סימן – אם אתם חשים כך, משהו דורש שינוי; 

הבינו את השפעות הבדידות על החיים – לבדידות יש השלכות גופניות ונפשיות.

איך מתמודדים עם תחושת בדידות?

בשנים האחרונות מחקרים רבים נותנים תוקף אמפירי למה שאנחנו יודעים אינטואיטיבית: "לא טוב היות האדם לבדו".

מחקרים אלו מדברים על שפע רווחים הנובעים מתמיכה חברתית, כמובן שמבחינת הרווחה הנפשית, אך גם ברמה הבריאותית, מחיזוק המערכת החיסונית, שמירה על הרגלי חיים בריאים יותר ועד כדי תוחלת חיים גבוהה יותר.

אל מול "לא טוב היות האדם לבדו" של התנ"ך, הוסיף נתן זך "אבל הוא לבדו בין כה וכה"

התוספת הזו מעוררת מחשבה על חווית הבדידות, הרי כולנו מכירים את תחושת הבדידות שיכולה להתעורר בנו גם כשאנחנו בחברה ובתוך קשר, או העדר תחושת הבדידות כשאנחנו לבד… מחשבות חדשות על נושא זה מתעוררות בעידן הרשתות החברתיות והקשר הווירטואלי, כשהגבולות בין יחד לבין לבד השתנו.

מילה על בדידות בימי הקורונה

כיצד אוכל להתמודד עם רגשות הבדידות או החרדה במהלך בידוד? אם למרות החזרה ההדרגתית לשגרה אתם עדיין נמצאים בבידוד (למשל אם חזרתם מחו״ל או אם אתם מחכים לתשובות של בדיקת קורונה) וחשים בודדים, כדאי שתערכו תכנית לתחזוקת בריאותכם הנפשית. אם אתם חיים לבד, בקשו מחברים ומשפחה לשריין זמנים לשיחה טלפונית או אונליין. בדקו אילו ארגונים, כמו למשל קהילות דתיות, מקיימים פגישות אונליין, ואם אתם בטיפול – בררו אם המטפל מציע גם מפגשים מקוונים. ערכו תכנית מראש, כזו שתעזור לכם לשלוט בנסיבות הבידוד ותהפוך אותו למהנה יותר.

אז מהי אפנות הנוכחות החברית, שלא משאירה אותנו לבד, והנה בעלת הסגולות המטיבות?

לעירית סדן, פסיכולוגית קלינית וארגונית ומנחת קבוצות, עשויה להיות תשובה לשאלה זו. סדן אומרת כי המפגש עם החיים מעלה בנו רגשות מכל הקשת, רגשות אשר נעימים לנו ולסביבה כמו אהבה וחמלה, שקל לנו להיות במגע איתם לשתף ולחלוק עם אחרים, אך אם נרצה או לא נרצה המפגש עם העולם מעורר בנו גם רגשות שליליים, קשים לעיכול לנו ולסביבה כמו שנאה זימה ונקמה, ולעתים גם תחושות חיוביות של גאווה לדוגמה, אשר יכולות להיות מורכבות לעצמנו ומבחינת היכולת לחלוק עם הסביבה.

עד כמה אנחנו יכולים לחלוק עם העולם את קשת הרגשות שלנו? ולמה זה מועיל?

סדן טוענת כי הפרעות נפשיות יכולות לנבוע מצמצום המרחב הנפשי, מהצנזורה שמופעלת על ביטוי רגשות, שמסווגת רגשות ל"לגיטימיים" ול"לא לגיטימיים". כשאנחנו לא מכירים בחלק מהרגשות שלנו, לא נמצאים במגע איתם, אנחנו יכולים לסבול למשל מצמצום ומהימנעויות ממצבים  (כניסיון לא להיות במגע עם רגשות מסוימים), או מהתפרצויות של רגש (שניסינו וניסינו להימנע ממנו ובסוף פרץ בזמן במקום ובעוצמה הלא נכונים).

סדן מדגישה שאנו זקוקים למפגש הבינאישי על מנת לעשות טרנספורמציה של חומרים רגשיים "לא לגיטימיים" קשים רעילים ונפיצים, בעלי פוטנציאל הרסני לעצמנו ולסביבה.  

לבד לפעמים אי אפשר להרגיש, מפחיד מדי…אבל אם הצלחנו להגיד בקול למישהו אחר דברים שאולי לא העזנו להגיד לעצמנו, והאחר נשאר שם אמפתי ומקבל, זו חוויה מאוד עוצמתית, מרגיעה ומשחררת. נוצר מרחב שאפשר "לנשום בו" להרגיש, לעכל, לבדוק, לשקול, ומשם לווסת את תגובותינו טוב יותר.  

כלומר, חברות שיכולה להכיל "שיח מכשפות" עם כל "החומרים המסוכנים" היא החברות שיכולה לתרום לרווחתנו הנפשית.

בספרה היצירתי ומעורר המחשבה "מועדון המכשפות הכי טובות" סדן מזמינה ומדריכה  אותנו איך ליצור את המקום הרגשי הבטוח, שכולנו זקוקים לו – ילדים ומבוגרים כאחד. מקום פרטי שבו מותר להגיד הכל "את כל המחשבות, הרגשות והדמיונות, הכי רעים והכי טובים, הכי עצובים והכי מפחידים". כך מתארת בסיפור נעם את המועדון, לחברתה רז. רז עצובה ממשהו שקרה לה בבית הספר ולא משתפת. נעם מזמינה אותה למועדון מסתורי, עם כל המחשבות הכי רעות שלה. שם, בביתה של נעם, יחד עם הדודה של נעם, טלטולה-מכשפולה, דמות משעשעת וחכמה, נפתח מרחב אינטימי, אמיתי ואמפאתי, בו חולקות שלוש "המכשפות הכי טובות" (על משקל החברות הכי טובות) סיפורים אישיים על כעס, עלבון, בושה, קינאה וגם על רגשות חיוביים שמתביישים לפעמים לשתף בהם, כמו התאהבות וגאווה.

הספר מציג גם כללים למועדון ומעלה שאלות מאתגרות למחשבה, כמו: מה אנחנו עושים עם רגשות ומחשבות שקשה לנו לשלוט בהם? עד כמה לגיטימי לשתף בהם, את מי ואיך? למשל, רז כועסת על המורה ובלב שלה אומרת "הלוואי שתמות". היא נבהלת מעצמה ומרגישה אשמה ובמועדון מקשיבים לה באמפתיה ועוזרים לה להבין מה מותר ומה אסור ביחס להרגשה שלה.

מה שמייחד את הספר הוא שהוא נכתב גם לקטנים וגם לגדולים.

בחלקו השני יש מדריך למבוגרים, שמתאר במונחים פסיכולוגיים פשוטים מה המשמעות הרגשית של מועדון כזה ואיך אפשר להיעזר בו עם ילדים ועם עצמנו. במובן זה, הספר יכול לשמש גם כלי עבודה מקצועי והוא נכתב ממקום אישי וגם מקצועי של הכותבת, פסיכולוגית בתל אביב ואמא בעצמה.

הספר נולד כחלק מסדרת ספרים ביתית, שנכתבו לילדיה של הכותבת, בהשראתם ובהשתתפותם (את הספר איירה בתה הבכורה של הכותבת, בת ה-14).
מחקר: אנשים בודדים חווים יותר כאב <
איך בדידות פוגעת בבריאות ?<
איך מפסיקים לפחד מבדידות? <

 

לרכישת הספר:
◊ עירית סדן iritsadan@bezeqint.net
◊ אמציה הוצאת ספרים mategna@co.il

◊ לרכישת הספר ברשת (גם בגרסה אלקטרונית):
מנדלי מוכר ספרים ברשת

מקורות:

Buecker, S., Mund, M., Chwastek, S., Sostmann, M., & Luhmann, M. (2021). Is loneliness in emerging adults increasing over time? A preregistered cross-temporal meta-analysis and systematic review. Psychological Bulletin, 147(8), 787–805. https://doi.org/10.1037/bul0000332

מותקף לב / איתן טמיר

״אתה עובר התקף לב״ 

איתן טמיר

4 מילים, ״אתה עובר התקף לב״,

משפט פשוט, נושא אחד, נשוא אחד עם קשר לוגי ביניהם, לא משפט מורכב ואפילו לא מחובר.

אני שומע את המילים במטושטש, באלכסון, מלמטה, בעודי שרוע על כורסאת המתנה, שניות ספורות אחרי שהתהלכתי כשיכור, נאחז במעקים דוממים ואנושיים, במסדרון בית החולים כרמל.

מקבץ של 4 צעירים מזוקנים, רובם ממושקפים, ערבים בוגרי הטכניון, שבדיעבד הסתבר שהם מתמחים בקרדיולוגיה, שואלים באסרטיביות –

״לאן אתה הולך?״

״אני? איפה פה המיון?״ 

זה היה 3 דקות אחרי שירדתי מהמונית, 12 שעות מאז ש"נתפסה לי כתף שמאל", ושניות בודדות לפני שגורשתי מגן העדן של ההכחשה.

אחד אוחז עכשיו בכתפי ומביט בעיניי, אני חש חמימות עטופה באמון ומשהו בתוכי מאשר ומאותת למשהו אחר לכבות את השאלטר. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית עומד ערבי חכם שאפשר לסמוך עליו. איכשהו אני נזכר בחוק הלאום ותוהה, כאילו יש המון זמן, על מצבים קיומיים שמשכיחים פחדים אפלים, מוחלפים באחרים.

כמו צמצם של מצלמה מפעם, מגיעה שנייה של חושך, והנה עכשיו אני רגע אחרי, שכוב חסר אונים אבל בוטח על שלוש כורסאות מחוברות במסדרון. לא נוח, רק שהפחד נהיה רוחבי, חמים, לא בלעדי.

הזמן לא נעצר ולא נמשך, הוא נקרש, גם זורם וגם אוטם.

אני מופשט מחולצה, מכנסיים ונעליים ועכשיו מקיפים אותי כבר לפחות עשרה פרסונל.  או לפחות ככה נדמה לי. אני עדיין מתבונן מבחוץ,  כן, יש דרמה ואני נאסף לטפל בה ונמוג.

שוב אני פה,  חושב לעצמי שנפלתי כפרי בשל לריגוש מקצועי של שבת בצהריים, ״סקרנים על כביש החוף״ שמעכבים את התנועה. כי נכון, מודה, אני מותש ומנותק רגשית כמתבקש אבל אין לי אפילו סליל DNA איסכמי אחד במשפחה, לא מהתימנים של אמא ולא מההודים של אבא.

קור עז מגיח מצד שמאל, ג׳ל, כאילו מישהו זרק לי קוביית קרח על הבטן.  אני מרגיש שלוחצים לי בדיוק בכואב וממשיכים במעגלים. ״זה אקו לב״… איך אני אוהב הסברים. באמת. במיון, במוסך, אוהב להתמסר למקור ידע במצבי חוסר אונים.

אחר כך ד״ר אביר (שם בדוי):

״אתה עובר התקף לב״. 

לא תעוקת לב, לא אירוע לב, התקף לב.

חשובה הטרמינולוגיה הקלינית כאן:

"אתה" – גוף שני, איתן

"עובר" – זמן הווה, ממש כמו שאנחנו מדברים, כרגע.

והמונח המתקף שעד היום אינו חלק מהעצמיות שלי –  "התקף לב" –

משולש נתונים מקרקע מאוד שבוודאי נלמד איפשהו, ואם לא, הוא עובר בסתר מדור לדור, מקרדיולוג מומחה לשולייתו, הלומד את אומנות קיבוע הבשורה ושיתוק הספק.

הפאזה המייגעת שציפיתי לה,  3-4 שעות המתנה בחדר המיון, מסתמנת כעת כקונספציה מודיעינית שגויה שקרסה. אני לא עובר במיון, אפילו לא חולף בקרדיולוגית. כמו בסרטים, אני מותז בריצה לחדר הניתוח, במולטיטסקינג שמשלב חיבור אלקטרודות, הסכמה מדעת לפעולה פולשנית, הפשטה מלאה, הלבשה בחלוק, טיסת מסדרונות מהירה, ניוד הופה היי לשולחן הניתוח, תשאול על רגישות לחומרים, בירור על קרובי משפחה, הבהרה לגבי כשלון אפשרי של הפרוצדורה וחיבורים לצינורות שנותנים לי להרגיש פתוח לכל רוח וחומר.

דווקא בתוך התוהו הזה מזדקקת בי תבונת חירום.

זו האפיזודה הראשונה, ה-Primary scene של לבי הממאן לספוק כהלכה.

מאז חלפו 10 וחצי חודשים ואני עדיין כאן, מטופל ומאובחן יפה.

יש לי ״מחלת רקע״ שנכנסתי איתה יש לתוך תקופת הקורונה.

מן התדהמה האישית אל הטראומה הקבוצתית.

מבחינתי, כמו שריפת חורש, מציעה ההתכלות גם שטחים מוריקים ומתחדשים.
ארווין יאלום כינה הזדמנות זו אירוע גבול – מצב בו אדם נפגש בעל כורחו עם אובדן טראומטי ונאלץ לגעת בקצוות המוכחשים של סוגיית המוות במהלך החיים.

יאלום דיבר גם על שני הדברים שאנחנו חרדים להסתכל בהם ישירות – השמש והמוות.

המפגש ההכרחי שלי, ושל כל מי שזוכה לפגוש פינה מאיימת בחייו, עם התפרקות אשליית הביטחון, מביא איתו משאלה למגע נפשי.

אנסה לכתוב כאן על סוגיות שמהדהדות בי בתקופה הזו, שאני מקווה שתסתיים במהירה:

יחסים בין מטופלים לצוות רפואי, תהליכי עיבוד אבל, הזדמנויות לחיזוק מערכות יחסים, דינמיקה קבוצתית במהלך אשפוז בחדר משותף ועוד.

לילה טוב והעיקר הבריאות.

איש בלי נצח

כתיבה: מיכה שטרית

עדיין מוצא חן בעיני האל
וטוב שכן המ… כן.
עדיין מוצא חן בעיניה של…
זאת שאותי תיקח לעזאזל.
עדיין לא אבוד בעיני האל
ובעיני אימי גם כן.
אם לא הולך וקצת קשה
זה עושה לי טוב לדעת ש…
למעלה גבוה, יש מי ששומע
צעקה של איש קטן.
על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת
מבקש רק עוד קצת זמן.
עדיין לא מביט בעיני האל
וטוב שכך… כן.
השמש חמה…

CBT כטיפול מאריך חיים? בריאות עד 120… מחקר

 

CBT, או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, הוא סוג נפוץ של פסיכותרפיה, בו אנו משתמשים לטובת מטופלים רבים במכון טמיר. 

אשר לרוב משמש לטפל בהפרעות נפשיות. הטיפול כולל שיחה עם המטפל על הרגשות, הרגשות וההתנהגויות של המטופל, כאשר ביחד הם מזהים תהליכי חשיבה שליליים ועובדים על מנת לשנות אותם.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי יעיל מאוד להרבה סוגים של קשיים נפשיים, זה כבר בדוק ומוכח, אבל עכשיו פורסם מחקר שמבשר על הפתעה מבטיחה מכיוון לא צפוי:

חוקרים שבדיים מצאו שמעבר לערך התרפויטי של CBT הטיפול אף עשוי להאריך חיים. 

במחקר נבחרו 46 משתתפים שאובחנו כסובלים מהפרעת חרדה חברתית. במסגרת המחקר עברו המשתתפים 9 שבועות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שבמהלכו הם נמנעו משימוש בתרופות פסיכיאטריותו התבקשו לשמר את הרגלי הפעילות הגופנית הרגילות שלהם משך לאורך כל תקופת הניסוי. 

בתחילת המחקר ובסיומו נלקחו מן המשתתפים דגימות דם. 

כפי שחזו החוקרים, רמות החרדה של המטופלים פתחו בעקבות הטיפול, אולם להפתעתם הם גילו גם פעילות מוגברת של טלומראז בדם. 

 

בואו נבין רגע במה מדובר ונדבר על שני מושגים חשובים בגנטיקה:

  • טלומר (Telomere) הוא מבנה נפרד בדנ״א שלנו, שקשור להזדקנות, שכן הטלומרים מתקצרים מעט בכל פעם שתאים מחלקים את עצמם. 
  • טלומראז (Telomerase) הוא אנזים שמאט את התהליך הזה ומקדם אריכות ימים, באופן יעיל ומוכח. 

טווח הזמן של המחקר היה אמנם קצר מכדי לראות שינויים באורך הטלומרים, אך פעילות הטלומראז מעידה על דחיפה לכיוון אריכות ימים על ידי האטת התקצרות הטלומרים. 

החוקרים מתכוונים להמשיך ולחקור את הקשר שבין CBT להאטת הזדקנות, אך בעוד שכיום רק 45% מהסובלים מהפרעות חרדה ומצב רוח פונים לטיפול זה – תוצאות המחקר, המוסיפות נדבך נוסף על היעילות הידועה של הטיפול, עשויות לדחוף חולים נוספים לבחור בו. 

 

 

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש מכון טמיר

 

מקור:

Månsson, K.N.T., Lindqvist, D., Yang, L.L. et al. Improvement in indices of cellular protection after psychological treatment for social anxiety disorder. Transl Psychiatry 9, 340 (2019) doi:10.1038/s41398-019-0668-2

איתן טמיר – שיחת הכוונה לטיפול פסיכולוגי – מכון טמיר









דילוג לתוכן