תגית: מכון טמיר

אנחנו נמצאים במאבק עולמי בקורונה, לקראת סגר של שלושה שבועות דווקא בחגים, ובמקביל מתמודדים עם הפגנות נרחבות בבלפור ועל הגשרים, נגד מדיניות הממשלה. בתוך כל זה מתפתחת ספרות מקצועית ענפה שמקבילה בין המגפה, משבר האקלים והצדק הסביבתי. 

לאנשים שמודאגים בשלושה מישורים – מגפת הקורונה, שינוי האקלים ושיוויון חברתי, המשולש של המשברים הללו, בו אנשים חווים גם חרדת קורונה וגם חרדת אקלים, יכול לייצג סט מיוחד של נסיבות שגורם לאנשים לסבול מחרדה אקולוגית (Eco-anxiety): 

הרגשה של מתח, עצב, חוסר אונים ופחד שקשורה להשקפה עגומה על המערכות האקלימיות והאקולוגיות שלנו, אם הדברים ימשיכו להתנהל כמו עכשיו. 

אסור להתבלבל בין חרדה אקולוגית להפרעת חרדה שמאובחנת קלינית, אבל רגשות של חרדה אקולוגית יכולים להחמיר בעיות נפשיות קיימות. למרות שנראה כאילו חרדה אקולוגית הפכה ליותר נפוצה ב-2019 כשהנושא התחיל לקבל הכרה יותר רחבה, פסיכולוגים הוטרדו מהעניין הזה כבר ב-2011 והמונח התגבש ב-2017, כשהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) קבעה הגדרה רשמית לתופעה כ״פחד כרוני מאבדון סביבתי״. מאז חרדה אקולוגית תפסה מקום בתנועה הסביבתית ואפשרה לאנשים לתאר במונח ספציפי את הרגשות המורכבים שלהם ביחס למשבר האקלים, להשפעות שלו ולעתיד של כדור הארץ ושלנו. בסקר של ה-APA מ-2019 נחשף שיותר מחצי מהמבוגרים בארה״ב דיווחו שיש להם ״לפחות קצת חרדה אקולוגית״ וכמעט חצי (47%) מהאנשים בגילי 18-34 אמרו שהמתח שהם מרגישים בגלל שינוי האקלים משפיע להם על היומיום. בסקר של ״תכנית ייל״ מאפריל 2020 נמצא ששני שלישים מהאמריקאים (66%) טענו שהם ״מודאגים במקצת״ מההתחממות הגלובלית ורבע מהנשאלים (26%) אמרו שהם ״מאוד מודאגים״ בגללה. בזמן שהאמריקאים נאבקים בכאבים ובחרדה של המגפה העולמית ובהשלכות האנושיות והכלכליות שלהם, הדאגות משינוי האקלים נשארו יציבות. ברור שיש דאגה גוברת מהנושא, ובזמן שהאומה מתכננת את נתיב ההתאוששות מהמגפה – יש סיכון שהפחדים האקלימיים יתגברו אם העניין לא יופיע גם הוא על שולחן הדיונים. אנשים שמרגישים חרדת אקלים יכולים לחוות השפעות נפשיות וגופניות שונות בגלל ההתמודדות עם מתח וחרדה הולכים וגדלים, שעלולים לפעמים להחמיר אחרי שקורה אסון על רקע אקלימי. לאנשים עם חרדת אקלים יכולות להיות תגובות גופניות להתמודדות עם המתח, למשל הפרעות שינה או תלות גוברת בחומרים. עדיין צריך לחקור את ההשלכות ארוכות הטווח של חרדת אקלים, אבל ידוע שמתח כרוני מגביר את הסיכון למערכת החיסון ולמתחים רציניים ביחסים חברתיים. בטווח הקצר הסוג הזה של מתח יכול לגרום לדיכאון, חרדה והרגשה של אובדן אוטונומיה או זהות אישית. בזמן שיש ממשלות שמרכזות מאמצים להפוך את הקיימות והאקלים לנקודת מוקד בהתאוששות מהקורונה, זה לא מורגש במדיניות של ארה״ב, כי ההנהגה מנסה להציל את תעשיות הנפט והגז. ההצלה של התעשיות האלה מתעלמת מהאפשרות שהיעדר התאוששות ירוקה לא רק תאריך את קיומו של ההרס האקולוגי אלא גם תשריש את אותו חוסר איזון סביבתי וחברתי שהיו לפני המגפה. לאנשים שנאבקים בחרדת אקולוגית, האפשרות של היעדר פרמטרים ירוקים מתוכנית ההתאוששות משמעותה מעט מאוד תקווה ששני המשברים האלה יקבלו מענה ביחד, מה שיכול גם לתרום  לתחושה של חוסר תקווה לעתיד כדור הארץ. אנחנו יודעים שמשבר אקלימי משפיע בצורה לא מידתית על קהילות עם הכנסה נמוכה, קהילות צבע (POC) וקהילות של ילידים בארה״ב. בגלל זה הגיוני שהחרדות האלה נופלות עליהם ועל קהילות אחרות שבחזית הבעיה האקלימית בצורה לא פרופורציונית. למשל, בקהילת הילידים, רגשות של חרדה אקלימית יכולים להתגבר בגלל ששינוי האקלים מפריע למלא פעילויות שחשובות לתרבות הקהילתית שלהם. מחקר שנערך בקנדה הראה שההפרעה האקלימית לפעילויות כמו דיג, ציד וחיפוש מזון השפיעה בצורה שלילית על השלומות של אנשים מהקהילות האלה וגרמה לתחושות של ירידה בלכידות החברתית, אובדן זהות ולעתים אפילו העצמה של טראומות מהעבר. לא מפתיע שמידע דמוגרפי שקשור למיתות מקורונה מראה שקבוצות מיעוטים נפגעות גם הן באופן לא מידתי מהמגפה. ניתוח של ה״וושינגטון פוסט״ הראה שבמחוזות שבהם יש רוב לאוכלוסייה שחורה היה שיעור הדבקה גבוה פי 3 ושיעור תמותה גבוה פי 6 ממחוזות עם דומיננטיות לבנה. מי שסובל הכי הרבה מדיכוי גזעי וטראומה דורית סוחב גם משא יתר לא מידתי של בריאות ירודה, לא רק בגלל ההתמודדות עם המשקל הפיזי והנפשי של אי-שוויון וגזענות אלא גם בגלל אלימות מובנית שבה הצרכים של הקהילה לא מקבלים מענה מהמוסדות. זה יוצר פער בשירותי הבריאות שמשאיר מיעוטים אתניים במצב של יותר תחלואה, למשל בעיות לב וריאות, סוכרת ואסתמה. המתח שנוצר בגלל בריאות ירודה ושירותי בריאות חסרים, ביחד עם האיומים המתמשכים של מגפה ומשבר אקלימי, יכולים להגביר תחושות חרדה שכבר קיימות ממילא. צעירים שגדלים לתוך חוויית שינוי האקלים ומגפת הקורונה בטוח ייאבקו בתוצאות שיישארו למשברים האלה בנפש ובזיכרון שלהם. סקר של ה״וושינגטון פוסט״ הראה שיותר מחצי מהנוער בארה״ב מקשר תחושות של פחד לשינוי האקלים, ואחרי זה תחושות של מוטיבציה, כעס וחוסר אונים. בבריטניה, משאל שכלל 2000 צעירים בגילי 8-16 מצא ש-73% מודאגים ממצב כדור הארץ ו-22% מודאגים מאוד. המחקר גם מצא שלמרות שיש עליה במספר הפעילים הסביבתיים בקרב נוער, יותר מחצי מהם מאמינים שהקולות שלהם לא נשמעים במאבק למציאת פתרונות אקלימיים. אז לא רק שצריך להגביר את קולות הנוער, אלא גם לקיים את הדיוניים הקריטיים האלה בשינוי האקלים. שיחות על המשבר האקלימי והאקולוגי יכולות להיות מורכבות ומבלבלות אבל חוסר ודאות יכול להצית מתח. למרות שעדיין אין מידע על איך המגפה תשפיע על רגשות של חרדה אקולוגית, חשוב לזהות את המחיר הנפשי של כל משבר ואת ההשפעות שלו על היכולת של אנשים לשמור על שלומותם. למרות שחרדה אקולוגית לא נחשבת מצב קליני, והיא שונה מאבחנה של הפרעת חרדה, התמודדות עם הרגשות שהיא מייצרת יכולה להיות קשה, במיוחד כשהיא באה עם המתח הפיזי והנפשי של הקורונה. כדי שאנשים וקהילות ישפרו את התחושות של חרדה אקולוגית תוך כדי המגפה, הם צריכים מידע, על מנת להבין מה אמורות להיות ההשפעות הממשיות של שינוי האקלים על האזור שלהם. זה יכול להיות מדכא, אבל לפעמים אנשים חושבים במונחים של ״סוף העולם״, ומידע מדויק יכול להקל עליהם ולכל הפחות לצמצם את האי-וודאות שתורמת לחרדה אקולוגית. עוד דרך להתמודד עם חרדה אקולוגית היא לחדש קשרים עם הסביבה – להקדיש זמן לפעילות בטבע במקום סתם לשבת בבית ודאוג. הרבה ראיות תומכות בכך שזמן בטבע יכול להיות מרגיע ומשקם. מי שחווה חרדה אקולוגית יכול גם לחפש תמיכה והדרכה אצל אנשים אחרים וקהילות, למשל להצטרף לקבוצות שתורמות לקהילה או עוסקות באקטיביזם פוליטי. קשרים חברתיים חשובים מאוד לבריאות הנפש והשתתפות בקבוצות כאלה היא בד״כ כיפית ומתגמלת. אלמנט חשוב בהתגברות על רגשות של עצב וחוסר תקווה הוא מעורבות: למצוא משהו שכן אפשר לעשות, ובמקביל לעשות דברים שתורמים להפיכת משק הבית האישי ליותר בר-קימה. פעולה גורמת לאנשים להרגיש פחות מוצפים וחסרי אונים והיא מעודדת אופטימיות, מתוך התרכזות במה שכן אפשר לעשות.