איך מתפתחת תקרית אלימה כלפי צוותים רפואיים?
יותר מדי פעמים בתקופה האחרונה, אנו שומעים על מקרים של תקיפת עובדים- רופאים ואחיות – בבתי חולים ובמרפאות ציבוריות. המציאות היא שרופאים ומטפלים נאלצים לפעמים לעבוד בסביבה שאינה מאובטחת כראוי.
בסביבה כזו חשוב לתת את הדעת לסימנים ראשוניים של אלימות אפשרית, ולמנוע אותה טרם התרחשותה. נקודה זה נכונה לכל מקצועות הרפואה ובפרט לפסיכיאטריה, בה תקריות אלימות אמנם אינן נפוצות, אך מאוד בלתי צפויות. אחת הדרכים לצפות מראש אלימות היא להכיר את שלושת שלבי ההסלמה של ההתנהגות האלימה, וכיצד רצוי לפעול בכל אחד מהם. מעבר למניעת האלימות עצמה, פעולות נכונות ומתוזמנות היטב תורמות לתחושת הרווחה והביטחון של המטופל.
שלב ראשון
המטופל יראה סימנים של חרדה ועצבנות כמו: אפקט כעוס, תסכול או חשדנות; צעידות הלוך ושוב, אי-שקט, אגרופים קמוצים; דיבור מהיר ובקול רם, דרשני, ופוגעני.
מטרת הרפואה הפסיכיאטרית היא לעזור לאנשים הנמצאים במצבים פסיכולוגיים קשים. כאשר מטופל מפגין סימנים ברורים של מצוקה ופגיעות, יש לספק עבורו מרחב ולנסות ליצור תחושה של ביטחון. יש לידע אנשי צוות נוספים ולסיים את הפגישה במידת הצורך.
שלב שני
בשלב השני יופיעו סימנים יותר קונקרטיים לכוונה אלימה שעשויה להתממש – התנהגות מאיימת המאופיינת במבטו של המטופל, בתנוחתו, באיומים מילוליים מפורשים, ובפלישה למרחבו הפרטי של הרופא. יש לשים לב גם לסימנים גופניים כמו הזעה מוגברת, ואגרופים ולסת מכווצים.
כאשר סימנים אלו מופיעים יש לפעול כדי למנוע מהסיטואציה להתדרדר באמצעות טכניקות ורבליות וניסיונות להבין ולאשר את חוויית המצוקה של המטופל. בד בבד יש ליצור קשר עם שירותי אבטחה במידה וישנם. יש לשאוף לבסס את תחושת שיתוף הפעולה בקשר עם המטופל על ידי התייחסות לצרכים שהוא מביע.
שלב שלישי
כאשר מטופל מגיע לשלב בו הוא מתחיל לנקוט באלימות פיזית כלפי אנשים או רכוש, יש להזעיק את מערך האבטחה ולסיים את הפגישה מיידית. יש לשקול ריסון פיזי או תרופתי במקום בו הם אפשריים. הגשת תלונה במשטרה היא החלטה שכדאי להתייעץ עם קולגות לגביה. יש לזכור שהחוויה הזו קשה מאוד וטראומטית גם עבור המטופל. לכן יש לנסות להביאה לסיומה באופן המהיר והיעיל ביותר, תוך כדי דאגה, במידת האפשר, לרווחתו הפסיכולוגית של המטופל.
השיטה המוכחת ביותר לטיפול בניהול כעסים היא DBT.
ניתן לקרוא עליה כאן:
