מדוע מת הפרפר / הנרי מילר ֿ
מחשבות על גיל ההתבגרות
מאת:
זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו,
שהלך לבקר גורו, (איש זקן וחכם).
הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו.
הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא
בדיוק הבין מהו הדבר שביד הזקן,
ושאל את הגורו -"מה זה?"
"זה גולם" השיב הגורו "בתוך הגולם נמצא פרפר.
בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא"
"האם אני אוכל לקבל אותו?" שאל הילד.
"כן" השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי שכאשר
הגולם יתבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו
כדי להשתחרר מהקליפה – אתה לא תעזור לו.
חלילה לך לסייע לפרפר על ידי כך שתשבור
את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו."
הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו.
בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך
זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע
וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר
עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך
שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו
חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו
לעשות את המלאכה הזו.
הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל.
לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח,
הפר את הוראת הגורו. הילד הסיט את שני חצאי
קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ.
משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל
מטה אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה.
הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהפרפר מת.
שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה
לו את הפרפר המת שבידו.
"אתה רואה, ילד" אמר הגורו "מיהרת לשבור לו את
קליפת הגולם, האין זאת?"
"כן" אמר הילד, "זאת עשיתי".
והגורו אמר – "אינך מבין. לא יכולת לדעת מה שעוללת.
כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה
שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שמכה בהם
לעבר הקליפה. הוא מכה לעבר הקליפה ומכה שוב
ושוב ואז מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו.
כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו,
מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים.
זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת.
זהו סיפור שכל הורה ומחנך צריך לזכור.
להגיש לילד או לילדה את כל צורכיהם,
לעשות במקומם, למלא אחר תשוקותיהם – אלו
דברים שעלולים להחליש את יכולת ההתפתחות
של אותם "שרירים". בבוא העת לא תעמוד להם
היכולת לפעול נכון לכשיצטרכו להשתמש
בחשיבה משלהם, במעוף, בלקיחת אחריות
על עצמם כפי שיידרש מהם כאנשים וכבוגרים.
ניתן להמשיל את תהליך הפיכת הגולם לפרפר לגיל ההתבגרות. כמו הגולם, בגיל ההתבגרות המתבגר מתכנס בעצמו. קורים בתוכו תהליכים שרבים מהם סגורים בפני ההורים. תהליך ההתכנסות הזה נחוץ עבור המתבגר בכדי לגבש את זהותו המובחנת. יחד עם זאת, הפקעת המגנה נחוצה לא פחות. היא שומרת עליו ומאפשרת לתהליכים הפנימיים להתרחש. ההורים עבור המתבגר הם אותה הפקעת, הם היוצרים עבורו את הגבולות, את התחימה המאפשרת התפתחות.
על מנת שהפרפר יצא מן הפקעת עליו להכות בכנפיו שוב ושוב על דפנותיו ובכך לחזק את כנפיו, ובהקבלה לגיל ההתבגרות, לפי ויניקוט (1995), המתבגר מנסה להרוס את ההורה, אך על ההורה לשרוד את הניסיון להרוס ולהמשיך להוות עבורו דפנות, עד שלא יזדקק להן ויבקע מתוכו. רק לאחר שההורה שורד את ההרס, מתפתח קשר של אהבה והדדיות. מכות הכנפיים, אכן כואבות, אך הן נחוצות למעופו העצמאי של הפרפר. כאשר ההורה חווה את "מכות הכנפיים" כתוקפנות ונהרס מהן, הוא אינו מאפשר תהליך התבגרות מיטבי.
ההורה עשוי "להיהרס" ממכות הכנפיים, למשל, כאשר המתבגר מסב לו דאגה רבה ומבלי להבחין בכך, פועל במקום המתבגר ולא מותיר לו מרחב להתמודדות. מכות הכנפיים מורגשות גם כשמתבגר מתווכח עם ההורה ומתנגח בו. תהליך זה נחוץ עבורו בכדי להרגיש את גבולות העצמי, וחשוב שההורה ישרוד את המתקפות הללו, לא ייעלב או ייגרר לקרב התגוששות, אך גם יציב גבולות.
הורים למתבגרים פעמים רבות מתקשים לאפשר לילדיהם התמודדות עצמאית. כמו הילד בסיפור שמתקשה לשאת את סבל הפרפר כשהוא מנסה לצאת מהפקעת, הם מנסים לעזור לו בתהליך ולפורר את הפקעת במקומו, לעשות את הדברים במקומו, ובכך להשאירו תלותי וחסר ביטחון. מתבגר החווה סגנון הורות מגונן, לא אחת, יתקשה לגבש זהות מובחנת ונפרדת מההורה שלו. ֿ
הורה שנותן לילדו כל דבר שנחוץ לו ללא גבולות הוא כמו הילד שמונע מהפרפר מאמץ. הנתינה הזו בסופו של דבר לא מוערכת על ידו, הופכת כל מתנה לסתמית, מונעת התפתחות של יכולת לשאת תסכול וחוסר אונים, וכן אינה מאפשרת למתבגר לחלום, לקוות ולהתאמץ. בסוף תהליך של נתינה שכזו מתבגר מתקשה לשאת תסכולים, לכמוה ולחלום.
תהליך נוסף שאינו תואם את צרכיו של המתבגר מתרחש כאשר הפקעת נפתחת בטרם עת, כשההורה לא נמצא שם עבור ילדו בשלב מוקדם מדי ולא מספק עבורו את הגבולות התוחמים ומגנים, או כמו הזקן שמאפשר עצמאות ללא הדרכה והנחייה. ללא פקעת, ללא ליווי, הפרפר בוקע לאוויר העולם בטרם עת, כשאינו בשל למעוף עצמאי נטול גבולות.ֿ
