תן לנפש

סמדר אלעד, פסיכותרפיה גופנית אינטרגטיבית

מאור אמר שהוא עשה הוליווד בהופעה שנתן בערב גיוס התרומות לעמותת תן לנפש. 

למה אתה מתכוון שאלתי בחיוך. המילה הוליווד הצחיקה והפתיעה אותי.

מאור חייך בהנאה. הצחקתי אותך אהה? ניכר היה שהוא מרוצה מהתגובה האוהדת.

נתתי להם שואו. אמר והרצין, נתתי את כל מה שהם רצו. זה טוב לכספים שאחר כך אני נהנה מהם. אני בובה שלהם. הם מטפחים אותי ומציגים אותי לראווה. אז אם ראווה אז הוליווד זה הכי.

מאיפה גייסת כוחות? הרגשת לא טוב כל השבוע.

זה היה בלי כוחות. עישנתי כמה ג'וינטים לפני. הייתי מסטול והצגה נותנים מפה, אמר מאור והראה לי את מקלעת השמש. האבוב ניגן מעצמו ואחר כך עמדתי עם מיקרופון ביד וסיפרתי להם כמה המוסיקה עוזרת לי להשתקם. הם אכלו את זה בהנאה רבה. הרגישו טוב ומחאו כפיים בהיסטריה. היו כאלה שהזילו דמעה ופתחו את הארנק. זה מה שחשוב לא? ואם אני מרגיש טוב, אז הם מרגישים שהם טובים, עושים בדיוק מה שצריך.

הייתי רוצה להיות שם. אמרתי בשקט. לראות איך אתה עושה את זה. האמת שלא יכולתי לדמיין את מאור עומד על במה ומדבר. בכיסא מולי הוא יושב תמיד כפוף, נושם בכבדות ורוב הזמן מסתכל על כפות רגליו.

מה באמת הרגשת טוב שם, על הבמה ?

זה היה קרקס. יש חוקים. הם מרגישים שהצליחו לאלף אותי. לרגע גם אני האמנתי לעצמי. אבל זה היה רק לרגע. הם חזקים בגלל שאני חלש. ככה זה. ואני רוצה שהם יהיו מבסוטים, אז אני משחק בכללים שלהם. אבל כמו שאת בטח רואה עכשיו, שום תנועה דרמטית לא התחוללה. אני מרגיש שאנחנו מבזבזים את הזמן לא?

אולי, אמרתי בפיזור. אתה מתאמץ מאוד כדי שאני אהיה מיואשת כמוך. אבל אני לא. אני רוצה גם קצת הוליווד.

את לא תקני את זה. אני מכיר אותך.

הסתכלתי על מאור. גבר רזה וגבוה עם פנים של ילד מגודל. הוא באמת מכיר אותי. מולו שום מסכה לא מחזיקה מעמד. הוא מגלה מיד הכול כמו רדאר מתוחכם.

נתתי לו קוביות עם ציורים. תזרוק אמרתי, ותספר סיפור לפי הציורים. מאור זרק את הקוביות והתחיל לספר. את הציפור אני רוצה להרוג. על הסברס אני רוצה לשבת. ומה הציור הזה שאל על קובייה מסוימת? 

תראה אמרתי. והסתכלתי על איור לא ברור. לא יודעת אמרתי, מה אתה חושב שמצויר כאן?.

אני חושב שפעם ראשונה את רואה את זה. לא השתמשת בזה הרבה אהה? פעם ראשונה?

זה היה נכון. הכנסתי לחדר משחק חדש ולא בחנתי את הציורים קודם.

אתה צודק אמרתי וחשתי איך אודם קל מתפשט על פני.

חבל שאמרתי לך. אני מפחד להיות צודק. אמר לי בשקט. אולי זה יחליש את הקשר ביננו.

למה אתה מתכוון?

בכל עימות, אני צריך להיות החלש. אם אני חזק, אני לא אהוב. אבל ממילא אף אחד לא יכול לאהוב אותי. אין סיבה לאהוב אותי. אני חלש וגם לא יכול לסמוך על אף אחד.

את יודעת, המשיך מאור. שהייתי בין שש בערך, אבא לקח אותי לטייל בפרדס. נשמע טוב עד עכשיו נכון? סיפור שמתחיל אבא וילד הולכים לטייל בפרדס. אני תיכף אלחין את זה.

לא הגבתי. 

תגידי נכון. טיול לפרדס. ריח פרדסי אביב שיר צלצל גמלת, ניסה מאור להניע אותי.

אוקי. אני שומעת את הנימה, אז כבר קשה לי. ואני קצת מפחדת שיהיה סוף רע.

אל תפחדי זה אבא. הוא נעמד על יד שיח ירוק ואמר לי – קח ילד את העלים של השיח הזה ותמולל אותם ביד. ואני כל כך רציתי שהוא ישמח ולקחתי חופן של עלי סירפד. זה צרב ולא בכיתי. ואבא אמר זה כואב נכון? ורק הצלחתי לנענע את הראש. 

יופי. מגיע לך. זה השיעור להיום. אל תסמוך אל אף אחד.

אני מרגיש עכשיו שאני יכול להרוג ולא רק את הציפור בקובייה שלך.

הסתכלתי על הדלת וחיפשתי דרך מילוט. חישבתי את הזמן שהוא יקום מהכיסא. הוא תמיד היה קם לאט ואומר שהרגלים בוגדות בו.

את פוחדת ממני?

לפעמים.

אני רוצה להגיד לך משהו נורא. הכי נורא שיכול להיות.

נדרכתי כמו קפיץ והסתכלתי על ידית הדלת.

אני אוהב אותך.

מאור קם באיטיות, הסתכל על הרצפה ואמר בקול עמוק. עכשיו שאת יודעת, אני חייב ללכת. הוא הכניס יד לכיס מכנסיו ושלף שטרות של כסף. 

כרגיל? או אני חייב לך מפעם קודמת?

לא זוכרת אמרתי מהורהרת. זה רשום ביומן. אבל חשוב לי לדעת איך אתה יוצא מכאן עכשיו?

חשוב לך הכסף אמר באכזריות. תני לי לצאת מכאן. אמר ושם את השטרות על השולחן.

ליוויתי אותו לדלת. פתחתי אותה עבורו. הוא תמיד הסתבך עם פתיחת המנעול. 

להתראות מאור. נתראה בשבוע הבא. אותו מקום אותה שעה.

בטח, אמר ונתקל כמו תמיד בענפים שיצאו מתוך עציץ, שהיה תלוי בכניסה. נתראה.

סגרתי אחריו את הדלת ורצתי לאוורר את החדר. מאור היה משאיר בחדר ריח סיגריות חזק מעורב בזיעה מבגדים שלא כובסו. פעמים רבות ניסיתי, בדרכים מפותלות, להפנות את תשומת לבו לריח הנוראי, שנדף ממנו. 

אתה מכבס לבד או נותן את הבגדים שלך למכבסה?

מכבסת מלים היה אומר מיד. כמעט לא מכבס ואני מתקלח רק שכבר אין ברירה. מסריח היום מאוד? את אומרת שהגיע הזמן להתקלח?

כן. זה לא נעים. אמרתי בעדינות ובגוף הייתי על סף הקאה.

אה, אז זה טוב, את מרגישה עכשיו מה זה להרגיש לא נעים.

אני חושבת שאני יכולה להבין מה זה להרגיש לא נעים, בלי הצגת תכלית. אבל, בלי שום קשר ליכולות ההבנה שלי, אתה צריך להתקלח יום יום.

אם הנפש שלך משתכנת רק בראש זה פתולוגי. לנפש אין משכן, היא פזורה בכל הגוף. אמר מאור ומזג לעצמו מים מבקבוק שהיה מונח על השולחן. רוצה גם? 

למה אתה מתכוון מאור? אנחנו מדברים על מקלחת יומית. על משהו שכדאי שתעשה יום יום. אתה חושב שיש לי סיכוי להבין משהו? להבין אותך?

תראי, אמר בקול עמוק והסתכל עלי, כדי שאמא שלי תרגיש טוב, הייתי צריך להיות רע או חסר אונים. ואז היא הרגישה שכשהיא מטפלת בי – היא טובה.

אז אם אני אומרת לך להתקלח מה אתה מרגיש?

שאת חזקה, שאת יודעת מה צריך לעשות. ואז את מרגישה טוב. וכך גם אני. זה מעוות, אני יודע. אבל אני רוצה שתהיי שמחה.

אבל אני לא. זה אפילו מעציב אותי לשמוע מה שאתה אומר. אני מבינה שהתפקיד שלך היה לשמח את אמא. אבל עכשיו קשה לי עם הריח. ואני גם דואגת כשאתה לא מתקלח.

אם את דואגת אז אני אהיה יותר גרוע. אם אני אשמח אותך, זה אומר שאני משתפר. ואם אני אשתפר אני לא אצטרך אותך ואת גם תגידי לי ללכת.

אבל באת לכאן כדי להשתפר. יש בטח איזה חלק בך שרוצה להרגיש יותר טוב. לא?

את רוצה להרגיש יותר טוב. לא אני.

פתחתי את החלון לרווחה. פתחתי גם את המאוורר והדלקתי נר ריחני. הריח מאן להתפוגג. לקחתי את הקוביות החדשות, בדקתי אותן אחת אחת  ולמדתי את כל הציורים. תשע קוביות, חמישים וארבעה ציורים כמניין שנותיו של מאור. חלקן באמת היו חידה. קיוויתי שבפעם הבאה שאתן לו את הקוביות, הוא ישחק איתן ויצא לו תווים, אוהל אינדיאני, כתר, גשם, שמש, תיבת אוצר, קערת אוכל חם, גביע וילקוט בית ספר. 

עבר שבוע, באותו היום ובאותה שעה פתחתי למאור את הדלת והוא נראה לי שפוף מתמיד. עלינו יחד במדרגות שהובילו לחדר שלנו. אני תמיד עולה אחריו ומנסה לנחש לפי העלייה במדרגות מה יהיה אתו היום. הוא עלה באיטיות, כמחשב כל מדרגה. הוא נכנס לחדר והתיישב בכיסא שלו. הוא לקח את בקבוק המים ולא הצליח לפתוח אותו. 

זה לא נפתח, אמר במבוכה. 

התקרבתי אליו ופתחתי בקלות. הרגשתי לא בנוח. אני מצליחה. הוא חלש. אולי היה כדאי לתת לו לנסות שוב. נתתי לו את הבקבוק הפתוח והתרחקתי. הוא אוהב למזוג לעצמו ולשאול אם אני רוצה גם. אני לא יושבת במקום הקבוע שלי כשהוא מגיע. כמה דקות לפני שהוא בא, אני מזיזה את הכיסא באלכסון אליו. זה הכי רחוק בחדר. ככה אנחנו יושבים. רחוק. מאור הרחיק אותי כבר בפגישה השנייה שלנו. הוא עשה לי תנועה של עופי מכאן, ואמר שהוא רוצה שאני אתעופף חמש מאות מטר ממנו. אמרתי לו שחמש מאות מטר זה מחוץ לחדר.

לא, אל תצאי, הוא אמר. אבל תשבי רחוק. 

מאור מזג לעצמו ושאל כמו תמיד, את רוצה גם?

כן. קצת.

שתית קפה קודם?

לא. 

אתה רוצה קפה?

לא. תודה. מים זה בסדר. קחי. הוא קם מכיסאו והגיש לי כוס זכוכית דקה עם מים.

זה טקס קבוע. אנחנו שותים מים מינרלים. מאור גומע הכול במהירות ואני מחזיקה את הכוס ולוגמת לאט.

מה שלומך מאור? איך אתה בא היום? 

מאור לא מסתכל עלי ופתאום עיניו פוגשות את הקוביות. הן היו מפוזרות מחוץ לקופסא על מדף נמוך.

מה, נתת למישהו אחר לשחק עם הקוביות או שאת לקחת אותן ולמדת טוב את כל הציורים? שאל בנימה שלא הבנתי.

מה אתה חושב?

הייתי רוצה להאמין שלא נתת לאף אחר לשחק איתן. אבל אני יודע שלפני ואחרי יש כאן מישהו אחר. זה שורט לי את הלב. אז אני מעדיף את האפשרות שלמדת את כל הציורים, כדי שתהיי טובה יותר מולי.

תפסת אותי, צחקתי. כן, למדתי וגם בחרתי איזה קוביות אני רוצה שיהיו לך. אני רוצה להזמין אותך לאוהל האינדיאני ביחד עם התווים. מה אתה אומר?

מאור הסתכל בי המום. מה, את יודעת מה קרה בחזרה האחרונה של ההרכב המוסיקלי של "תן לנפש" שאני מנגן בו? 

לא. איך אני יכולה לדעת. אני זוכרת שאמרת בשבוע שעבר שאתם הולכים להקליט. מה קרה שם?

מאור זז באי נוחות בכיסא. הוא החזיק את הברכיים בכפות ידיו הגדולות ואמר, אני מודאג מהרגליים שלי. הן לא מצייתות לי. כל רגל הולכת לכיוון אחר. אני רואה את עצמי ,תוך זמן קצר בכיסא גלגלים, חסר אונים ובמוסד.

אני הכרתי את דימוי הרגלים והתעניינתי האם זה מלווה עכשיו בכאב. ידעתי מיד שמאור שרוי במצוקה והתרגום המיידי שלו הוא תחושה שאין לאן ללכת.

אני רוצה להזכיר לך שגם לפני שנתיים הזכרת את הרגלים הבוגדניות. אז, אמרת לי שתוך שבועיים אתה הולך ונופל וזהו. זוכר? בוא נעמוד רגע, אתה יכול?

כן.

שים לב לכפות הרגליים, מרגיש יציב?

כן.

ראיתי שעלית במדרגות ללא קושי. ראיתי עייפות והיסוס, אבל הרגלים ידעו מה לעשות.

במדרגות קל לי. זה מסלול ברור.

בוא תשב. אז מה קרה בהרכב? הייתם צריכים להקליט נכון?

שי שמנגן בסקסופון לוקח את התפקידים שלי. זה כבר כמה זמן שבחזרות הוא עולה על התווים שלי. הוא יותר מוצלח ממני ואני מקנא בו וגם כועס.

למה אתה מתכוון שהוא עולה על התווים שלך? זה משהו שאפשר להגיד לשי? מה הוא מתבלבל בתפקידים? אתה באבוב.

ניסיתי. אבל זה יצא בהרמת ידיים אלימה. לא מכות, סתם תנועה כזאת מכוערת. עכשיו אני מיוסר, כי הוא באמת מנגן טוב. הוא מצוין והוא מתבלט ולא מתבלבל. תוך כדי נגינה אני שומע את זה ואני נמוג.

אבל גם אתה טוב. אתה נגן מעולה עם שמיעה מצוינת.

אני לא מספיק טוב. ואז אני זז הצידה. מפנה מקום למוסיקה שמישהו אחר מנגן ומתחכך בנייר זכוכית.

איי, לא התאפקתי. יכולתי להרגיש כיצד העור נקרע.

כן, זה כואב. לא יכול להתמודד. לא יכול לתפוס מקום. עכשיו המנהל המוסיקלי אמר שהוא רוצה לדבר אתי. מה אני אגיד לו שאני מקנא בשי? שאני מתפוצץ? 

בוא אתי לאוהל, אמרתי ברכות. הנה הוא כאן. בניתי בשבילך.

הנה כאן הכניסה. שים לב למוטות ונזיז הצידה את היריעה. אתה רואה? הוא בצורה של חרוט. טיפי קוראים לאוהל. והנה כאן מונחים התווים שלך. בוא תראה לי מה שלך ומה של שי.

באמת בנית בשבילי? וגם שמת את התווים?

כן. חשבתי שתאהב את הצורה המיוחדת של האוהל ושאולי בפנים תרגיש אחרת.

ואת נכנסת אתי לאוהל?

אני מוכנה. אתה מסכים? זה אוהל גדול. גם בפנים, אוכל לשבת בדיוק במרחק שתרצה. ויש גם תיבת אוצר וקערת אוכל. וילקוט בית הספר מוכן למחר.

נראה לי שהזמן נגמר, אמר מאור בקול חנוק. 

אני אחראית על הזמן. אתה נכנס?

תשמרי את האוהל לבא אחריי. מאור התכוון לקום ואני התכווצתי בכיסא.

אבל, בניתי אותו רק לך. גם הקול שלי היה חנוק.

אני לא מאמין לך. אמר בקול קר ופנה לעבר הדלת. אני אשלם לך בפעם הבאה בסדר?

עצב גדול התפשט בגופי. 

קחי את נייר הזכוכית שלי אמר. אני מעניק לך על ההשתדלות.

ליוויתי אותו לדלת. להתראות בשבוע הבא. אותה שעה כן?

מאור סימן עם האגודל ולא הסתכל לעברי.

סגרתי את הדלת אחריו, עליתי לחדר, פתחתי את החלון לרווחה ופרקתי את האוהל. את התווים שמתי בצד וכתבתי ביומן שמאור נשאר חייב. 

.

מאת

איתן טמיר

איתן טמיר, בעל תואר שני בפסיכולוגיה ומנהל מכון טמיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן