יום שלישי

בת עמי הרץ, פסיכולוגית קלינית מומחית

אני נכנסת לכיתה ומתיישבת במקום שלי בלי להסתכל לצדדים. יותם עובר לידי ולוחש – "בלאדי מרי", וינון ומגל פורצים בצחוק. אני מסתכלת על השולחן, לא מרימה את העיניים, אבל בטוחה שהם מסתכלים עלי.

בלאדי מרי זה שם של סיפור שסיפרתי להם בל"ג בעומר, סיפור על רוח רפאים, הם בכלל לא הקשיבו לסיפור, אבל מאז הם כל הזמן צוחקים עלי. אני יודעת שהם צוחקים עלי כי הם אומרים את זה רק לי. 

מגל אומר ליותם: "יש כאן רוחות רפאים." ושוב שלושתם צוחקים.

אני מחזיקה חזק את הידיים שלי כדי לא לנפנף. אמא אומרת לי כל הזמן לא לנפנף, אז אני מחזיקה אותן ממש חזק. 

אורטל המורה שואלת אותם: "מה כל כך מצחיק? יש לכם משהו לשתף אותנו?" 

יותם אומר לה: "דנה מציקה לנו."

אורטל פונה אלי: "מה קורה דנה?"

אבל אני שותקת.

אני מסתכלת על העץ שלי בחלון, התחילה רוח והענפים שלו מכים בחלון. העץ שלי אוהב אותי. אני יודעת את זה כי הוא תמיד מדבר אלי כשאני עוברת לידו. והוא גם אף פעם לא צוחק עלי.

אני יודעת שבסוף השיעור יותם שוב יגיד – "בלאדי מרי", ויצחק עם כולם. וכל הגוף שלי יתכווץ, ואז אני ארוץ לשירותים ואסתתר שם עד סוף ההפסקה. כדי שלא יראו את הדמעות.

אולי רומי תבוא לחפש אותי.

עכשיו אורטל שוב פונה אלי: "דנה, אני מבקשת לא להפריע."

כנראה שאני באמת מפריעה, אני רואה שקשה לה להמשיך בשיעור. ואני רואה את העץ שלי מכה בחלון יותר ויותר חזק עד שהענפים שלו שוברים את החלון, והם נכנסים פנימה ונותנים מכה חזקה לאורטל שנופלת על השולחן שלה. יש לה דם על המצח.

אחד הענפים תופס את יותם ומרים אותו גבוה, ויותם צועק וצורח מרב פחד, ואז הענף מפיל אותו והוא מתרסק על הרצפה וממשיך ליבב. הענף מכה את ינון ומגל עד שהם צורחים ובורחים מהכיתה.

ואני יושבת בשקט במקום שלי, בלי לזוז, בלי להפריע. 

בארבע אני הולכת לאריאלה. אני אוהבת את המדרכה לפני הבית שלה, פעם ראיתי שם חילזון חשוף, בלי הקונכיה שלו. ויש שם עלים ירוקים עם ריח חזק ונעים ופרחים סגולים קטנים. לפעמים אני רואה שם ציפור שעומדת ומנקרת את הפירות של העץ הגדול. אני דופקת בדלת עם הרגל, בלי לגעת בידיים, ומחכה שהיא תפתח לי. יש שם ריח טוב בפנים כשאני נכנסת.

אני יודעת כבר שאני יכולה לבחור איזה משחק שאני רוצה, והיא לא תכעס ולא תצחק, אני מביאה טאקי, והיא מחייכת אלי חיוך גדול.

"את נראית עצובה." היא אומרת בזמן שהיא מערבבת את הקלפים. "מה קרה?" היא שואלת והעיניים שלה מתקרבות אחת לשנייה.

אני שותקת, ואנחנו משחקות בשקט. אבל כשאני מסיימת את הקלפים ביד שלי ויורדת לשבע היא בודקת שוב "מה את רואה?"

"מפלצות." אני אומרת לה.

"מתי?" היא שואלת "מתי את רואה מפלצות?"

"כל פעם כשנועצים בי מבט." אני אומרת לה.

היא נועצת בי מבט "גם עכשיו?" 

"לא. עכשיו לא" אני אומרת, ומורידה את כל הקלפים הצהובים ומסיימת גם את השבע. היא עדין בשמונה.

"לפעמים גם אני נראית כמו מפלצת?"

אני מהנהנת.

"תציירי לי?" היא מבקשת ואני מנענעת בראשי לשלילה.

"תתארי לי." היא מתעקשת.

ואני מתארת לה את הידיים השחורות הנוזליות שמתארכות כל הזמן, ואת העיניים הכתומות והקרניים. אני רואה שהיא מקשיבה, וכל הגוף שלה נוטה קדימה לכיווני, ואני רואה איך הגבות שלה מתכווצות, ושוב מופיעים שני החריצים בין הגבות שלה והעיניים שלה נהיות כהות יותר.

"את יודעת שזה דמיוני? שזה הדימיון שלך." היא אומרת לי בקול נעים.

"כן." אני אומרת לה "כי אותך אני מכירה. אבל את הרופאה אני לא מכירה."

אני מנסה להבין מה קורה בפנים שלה, נראה לי שהעיניים שלה גדלות, אני לא בטוחה אם אני מבינה. "קרה משהו להורים שלי מאז הפגישה עם הרופאה." אני אומרת לה בלי שהתכוונתי. 

"מה קרה?" היא מזדקפת והקול שלה נהיה דוקר.

"אמא שלי הפסיקה לצעוק ולהתעצבן עלי, והיא מדברת אלי בקול רך. ואבא שלי מתעצבן כל הזמן."

"כאילו הם התחלפו." היא מחייכת

"כן." אני אומרת

"אני חושבת שזה בגלל שאמא נרגעה כשהלכתם לרופאה, ואמא יודעת שעכשיו הרופאה תעזור לטפל בבעיה והיא לא תצטרך לדאוג לבד." היא מסבירה לי "ואבא אולי נבהל ממה שהרופאה אמרה."

הפנים שלה שוב פתוחות, החריצים נעלמו. אני חושבת שעוד מעט היא תגיד לי שיש לנו עוד חמש דקות ונצטרך לסיים, ואחרי זה היא תלווה אותי לדלת ותשאר בפנים כשאני אצא, ואני אצטרך להמשיך בסרט שלי, שהוא כמו סדרת טלויזיה עם הרבה פרקים, ולחכות לפרק הבא ביום שלישי בעוד שבוע. ומחר שוב ינון ומגל יצחקו עלי, כי בפרקים שבבית הספר הם תמיד נמצאים וצוחקים עלי. אני מסתכלת על הקלפים שלי ויודעת שאני לא אספיק לנצח אותה הפעם. 

"לא." אני אומרת בשקט, ורואה איך היא מטה את הגוף  שלה לכיווני מעבר לשולחן. "חייזרים החליפו להם את האישיות." אני אומרת.

"את יודעת שזה דמיוני." ואני רואה את החריצים בין הגבות שלה כשהיא מרימה את העיניים להסתכל על השעון.

"לא." אני אומרת בקול חזק. "זה אמיתי."

סיפור קצר מהקליניקה

עמיר פירני, מטפל בהתמכרויות

בחגים הוא הגיע אלי לייעוץ,  גיל שמע שאני מטפל שנים ארוכות במצבי טראומה והתעללות, יצא לי לעיין בשניים מספריך, הוא מספר לי. ידידה של אשתי הייתה ממליצת היושר שלך הוא אמר לי. הרגשתי כבר שגיל חקר ודש בי עוד טרם היכרותנו.  הוא בן 40, שמנמן, חיוור, מקריח, האדם האחרון שהייתי מדמיין כאדם פולימרי החי את חיי המפגשים המיניים הפתוחים וחגיגות האורגיות במרכז הארץ. הוא דתי, אב לשלושה ילדים צעירים. התבוננתי בפניו של גיל, מבט עיניו נראה מפוחד, סובל, מיואש. יכולתי לחוש שמשא כבד יושב על כתפיו. 

"אף פעם לא הייתי בטיפול ", הוא אמר לי, "אני  גם לא כל כך יודע מה לספר  לך או לשתף אותך ", הוא המשיך. הצגתי  את עצמי בפני גיל, שיתפתי אותו בניסיוני המקצועי המצטבר, שמחתי שראיתי על פניו אבחה ראשונה של הקלה. "אתה רוצה כוס מים, תה, קפה? חשוב לי שתדע שאתה תמיד יכול להכין לעצמך שתיה בחדר ההמתנה. נמצאת שם פינת קפה קטנה, עם כיבוד קל, עיתוני חדשות מהבוקר.

הרהרתי לעצמי במקביל להסברי לגיל, "כיצד מערכת קריאה זאת, המערכת שאיננה רלוונטית לדור הסמארטפון והמחשבים הניידים. נותרה ההרגל התרבותי שלנו. לאורכן של שנים ארוכות.  צריכת תרבות הפנאי בקליניקה. וכן זה נכון טרם הבשלנו להיפרד ממנה לשלום.  

"מה הביא אותך אלי, גיל? ספר לי את האירוע, אחר כך כבר נלך יד ביד למסע של הכרות והחלמה, המשכתי. גיל מהורהר, עצור לרגע, דמעה מבצבצת בעינו הימנית. גיל ממהר ליבשה, ממשיך להסתתר מאחור דמותו הגברית. "אשתי רוצה להתגרש ממני", הוא אומר לי, "אתה חבל ההצלה שיכול להציל את נישואי, הוא אומר לי". 

בפגישותינו גיל סיפר לי איך לאורך חמש השנים האחרונות בגד באשתו, יה לו לגיל אתר פיקטיבי להיכרויות מיניות. שם בדוי ,לדמות בדויה. "חיפשתי את האקסטרים שבמין", הוא אומר לי, "החיים יבשים לי מדי, אני מרגיש חי מת כזה, לכן חיפשתי את הריגושים המיניים.

לא, לא יכולתי לשתף את אשתי במאוויי, היא לא אישה פתוחה, היא לא הייתה מבינה אותי. ואיתה? לא איתה לא יכולתי לברוח למחוזות הללו. עם אשתי לא נמשכתי לאלימות במין, למצבי הקיצון. בכלל אתה יודע", גיל אומר, "כזוג נשוי כמעט שלא דברנו על מיניותנו".

עם חלוף השבועות, למדתי להכיר את גיל יותר ויותר, הבנתי שגיל הנו מהנדס חפירות העובד בנת"ע, נתיבי התעבורה הנחפרים במרכז העיר תל אביב. איש מקצוע מוצלח ומוערך. "שעות ארוכות הייתי בעבודה", הוא מספר לי, "עבודתי מתחת לאדמה אפשרה לי להעלם מהרדאר הפלאפוני. ואת האמת, אשתי גם לא חיפשה אותי אף פעם, לא הייתה לה סיבה לדאגה, היא לא כזאת". 

"מעבודתי הייתי יוצא לשעתיים שלוש למפגשים אינטימיים בוטים, הייתי מתאם את כל הסידורים הנדרשים בעוד מועד . את הבחורה שתזרום עם מאוויי הסוטים, שתרצה גם היא מין אלים. את הצימר או החדר למקום המפגש. את סיפורי הכיסוי. חייתי בשני עולמות. בחיי המשפחה עם אשתי ובאורגיות פרועות של מין פתוח, מהצד השני". 

"פתאום אשתי עלתה על עולמי השני, היא נכנסה להלם, אחר כך לכעס נוראי, כבר אספה את בגדי להעיפם מהבית. בדיוק כפי שאמי רצתה לעשות כשהייתי בן שתים עשרה". גיל מתחיל להתייפח, אני מרגיש שסיפורו מקביל לאירוע משמעותי מעברו. משהו מפגיש אותו עם אירוע חיים משמעותי.

ספר לי עוד על אותו אירוע בעברך, אני מבקש את גיל. מה היה שם ביום ההוא עם אמך? "  "עצום את עיניך, אם זה מסייע לך, התחבר לאותו יום. מה קרה שם שאמך רצתה לזרוק אותך מביתך?".

גיל מספר לי איך ביום מושלג  אחד אביו נעלם. "נאמר לנו שככל הנראה הוא נהרג בקרבות של הצבא הרוסי באפגניסטן, הייתי בן אחת עשרה", הוא אומר לי, "כל עולמי קרס עלי, הכה בי ומעך אותי. כל עולמי היציב והבטוח קרס והתמוטט ביום אחד. אתה יודע עמיר", הוא אומר לי, "הערצתי מאוד את אבי הגיבור, ואפילו לא הביאו אותו לקבורה, ימים ושנים דמיינתי איך הוא נזרק הרוג, שם, אי שם, בהרי אפגניסטן. נעלם, אתה קולט", הוא אומר לי, "אבי נעלם מחיי". 

"חודשים בכיתי עם אחותי ואמי, שם ברוסיה לא ידעו לסייע למשפחות שכולות, לאף אחד לא היה אכפת ממני וממשפחתנו. לאף אחד. סבתי מתה מצער בתוך שישה חודשים, ואני המשכתי ליפול, להתדרדר לבאר שחורה של כאב של יכולתי לצאת ממנה בכוחותיי עצמי". 

"אמי" גיל ממשיך, "אמי הבינה שהיא חייבת לשרוד והיא הכניסה גבר שיכור הביתה. הוא היה מכה אותנו ללא אבחנה, מתוך שכרותו או שלא, לא יכולתי לסבול יותר את הכאב וההשפלות מצדו. יום אחד שפכתי עליו כוס קפה שנותרה על השולחן, הוא האדים כסלק, כן בדיוק כפי שהיה נראה לפני  שהיה מכה אותי, ואמי זרקה אותי מהבית. אספה את בגדי בשקית ואמרה לי לעוף מביתנו". 

"זאת הייתה המכה ששברה אותי, מכת המחץ האחרונה". גיל מספר, "הרגשתי הכי כואב והכי מושפל בעולם. התגלגלתי ברחובות, ובכיכרות, ישנתי במדשאות ובפארקים. הפסקתי להרגיש. נחסמתי. כך שרדתי".

"כן, עכשיו בשיחה אני יכול להבין שזה הוא מה שקרה לי. מרגע זה לא חשתי יותר עצב או שמחה, התרגשות או געגוע, צפייה או פחד". שתיקה קשה הדהדה בחדר הטיפולי. נתתי לגיל את הזמן הנדרש לעכל את העלאת זיכרונותיו. 

"אתה חושב שאתה אשם במה שקרה?" שאלתי את גיל. "ככה הרגשת אולי?",

גיל התבונן בי מבעד למסך של דמעות, יכולתי לחוש שגיל מחובר מחדש לרגשותיו. נתתי לגיל לבכות את כל אותו סיפור כואב.

בהמשך נפגשנו גם עם אשתו של גיל, היא לא האמינה לשינוי הרגשי שחל בו. "אתה יודע עמיר", היא אמרה לי. "תמיד ראיתי משהוא טוב בעיניים של גיל, לכן התחתנתי אתו. אבל האטימות הרגשית שלו שיגעה אותי. חייתי עם רובוט. לא היה בו שמץ של רגש ולא רגישות. השינוי שהוא עובר בשיחות אתך עושה לנו טוב. מספיק טוב בשביל כך שלא אלחץ על גיל לספר לי. מספיק טוב בכדי שאבין שגיל צריך אותך. תודה על מה שאתה עושה למעננו. החזרת לנו את האינטימיות בזוגיות. גיל כבר לא צריך את האקסטרים. אני משוכנעת שסייעת לגיל למוצא את החיבור הרגשי לעולמו הפנימ".

עמיר פירני MSW, קב"ן במיל', יועץ מומחה של הסנגוריה הציבורית הארצית, מחבר הספר "טראומה התמכרות וטראומה", קליניקה בתל אביב פל' 0544946034

תיק גב

קרן קטרון שפירא, MSW

בפתיח של הסיפור טמון הזרע שלו, כל השאר הרחבה, התמצית כבר שם.  אני יודעת את זה ובכל זאת, בכל פעם מחדש, בשמונה וחצי בבוקר, כשאני פותחת לה את הדלת ומביטה בה, המילים שלה יוצאות ולא מגיעות אליי. רק העיניים שלי שומעות.

כל פעם היא משתנה לי. צבע העיניים שלה פעם אפור ירקרק , פעם כחול , אפילו תכלת וסגול יכולים להגיח בנסיבות הנכונות. אני מביטה בה, מנסה ללכוד איך היא נראית ולא  מצליחה.

"אני משתנה לפי מה שצריך", זה המוטו שלה. "מתאימה את הנוסח ,התוכן, הסגנון לפי  מי שלידי". "רק אתך אני מרשה לעצמי להיות אני. רק שאני לא בטוחה שיש  באמת מישהו כזה שהוא אני" היא אומרת.

"אני צריכה להגיע לקדקוד, כי רק שם מעט בטוח יותר. אנשים אומרים שאני מגה בפרסום, בהנעת תהליכים, מניפולציות, תככים"

אני מדמיינת אותה רצה בקלילות עם נעלי העקב השפיציות, כובשת פסגות. אני משלבת את רגל שמאל על ימין במין תנועה נשית כמוה, רק כדי לגלות מסטיק דבוק לסוליה. אני שומרת  על ארשת פנים שלא מסגירה כלום ומביטה בחיוך עם שפתיים קמוצות בשפתיי הבזוקות שלה. הן נעות מהר, יורות אלי עיגולים של מילים דחוסות שמתפוצצות באדוות רוק על הפנים שלי.

היא מדברת הרבה ומהר, לא בקצב של בוקר. אני מתאמצת להקשיב למילים. היא חכמה ממני ולכן אני מוותרת על פרשנויות. חושבת על הטיפול כמין פלטפורמה, כשאת המסקנות וההקשות אני משאירה לה. היא עושה את זה מצוין. אני רק שואלת שאלות  פה ושם בשביל להבין. זו פחות או יותר העבודה שלי.

המילים שלה דחוסות, כאילו המתינו הרבה זמן לצאת מהשפתיים שלה ועכשיו אי אפשר לעצור אותן. אני גם לא מנסה –להפך – שיצאו להן, שישתחררו. מה אכפת לי. 

הן מפתיעות את שתינו בגודל שלהן, בעוצמה. מתוך שפתי הבזוקה החושניות יוצאות מילים קשות, חדות, נופלות ונחבטות ברצפת הפרקט שלי בקולות של אנחה. המילים שלה מקיפות אותי. אני צריכה לאסוף אותן, ללקט אותיות גונחות. 

"ריקנות", היא אומרת. 

ואני – "מהי התחושה הזו?" 

"זה להגיד מה שמצפים ממך , מה שצריך. אבל את האמת אני מסתירה והכי מפני עצמי, עד שבאתי לפה".

עכשיו האמת יוצאת פעמיים בשבוע, חמישים דקות, כבר אי אפשר לעצור אותה.

"ריקנות", היא אומרת שוב, מילה חדה, ענקית, שלאט לאט תופחת כמו שמרים בחדר שלי. 

"את מבינה, אני זיוף גדול, התחזות" ופניה מתכרכמים, כמו קמטים שבאו אל ילדה קטנה, והתיישבו בפנים שלה.

המילים שלה מתפזרות בחדר שלי, עושות בו כבתוך שלהן. "התחזות", "בדידות" ושוב "ריקנות".

מפעם לפעם הפונטים גדלים, חזקים יותר, BOLT. ריקנות , ר י ק  נ  ו  ת, ריקנוווות.

היא מספרת על אמא שלה, המשוגעת, שמשלחת  אותה, ילדה קטנה, לבית הספר , לכיתה א', עם תיק גב גדול ולא אוספת אותה. והיא שם, ממתינה, בשער בית הספר…

עומדת בוכה ומנגבת את הדמעות, בולעת אותן לתוכה. והן מחלחלות להן פנימה, מלוחות, מצטברות בחללים הקטנים שבפנים, בגוף הקטן.

"ידעתי שאני צריכה להסתדר בכוחות עצמי. לא נדרסתי, אני כאן, אף אחד לא שם לב. כולם היו בזוגות , ילדה ואמא, ילד ואבא, יד גדולה חמה אוחזת יד קטנה. אני את שלי כיווצתי לאגרוף, זה הכוח שלי". אני מדמיינת אותה, ילדה בובה קטנה, הולכת וחוצה כביש סואן, לחיים או למוות. "אני במוות בחיים" היא אומרת. לא היה למי  להגיד, אף אחד לא שאל. אכלתי ארוחת צהרים פושרת על שולחן הפורמייקה".

בפנים הדמעות המלוחות כרסמו איברים פנימיים ,כמו כליות, כבד, לב. בהדרגה הכול החמיץ, נאכל מבפנים, רק הקליפה נשארת: מעטפת צחורה, עיניים גדולות , שפתיים בזוקה.

"את מבינה", היא ממשיכה, "הייתי ילדה טובה, מספקת את הסחורה שצריך. כל הרגשות שלי סגורים בפנים, בתוך הבטן. עכשיו הם יוצאים פה, אצלך".

והם התחילו לצאת ,כאילו חיכו כל השנים להזדמנות הזו. בהתחלה בזרזיף דק, אחרי זה בזרם איתן ובסוף שיטפון סוחף. התיישבו להם בתוך החדר שלי, אי אפשר לגרש אותן. בהתחלה עוד הייתי אוספת אותם, מטאטאת החוצה, גורפת מילים כמו "כעס" שגדל והפך ל"זעם" עם שיניים חדות, מפחידות  שכבר אי אפשר לקחת בידיים. אז הבאתי כלים כבדים, הדרכה של מישהי מפורסמת, מומחית להפרעות נרקיסיסטיות. אמרתי לה שככה וככה והיא הקשיבה ואז אמרה  שמה שחשוב זה לאפשר, להיות שם. סגרתי את הדלת שלה בעדינות. 

בחדר שלי המתין הזעם הנושך. ניסיתי לנקות, לסדר, לארגן. אבל המילים שגדלו הביטו בי, משתוממות על פעולות חסרות תכלית שכאלו, הביטו בי ממשיכה לשאול את השאלות הטיפשיות שלי.

מבלי משים החדר התכווץ משעה לשעה, הבדידות כילתה את הרהיטים. ברגיה של כורסת האיקיאה  נפלו והיא הצטמקה. השידה התקלפה ואבני הפסיפס החלו ליפול ממנה. תמונת הים דהתה וכשלא הצליחה עוד להיאחז במסמר הקטן נפלה ונחבטה. רק הגלים יצאו ממנה, אפורים וקוצפים.

אני מביטה ולא עושה כלום. 

המילים שלה יצאו להם לחופשי, מפוזרות על רצפת העץ המרקיבה, מילים ריקות שאי אפשר לתפוס אותן, בטח לא להשליך אותן.

הלכתי הלוך ושוב בחדר. את החלון סגרתי, שלא יראו מבחוץ איך התרוקן החדר. התביישתי.

בחדר נותרו רק המילים "ריקנות" ו"בדידות"  בתוך אגרוף מכווץ של ילדה קטנה.

לא ידעתי מה לעשות, איך להעמיד פנים, להסתיר. אז כתבתי מאמר על הצלחה בטיפול בהפרעה נרקיסיסטית. לא האמנתי לאף מילה שלי אבל המטפלים דווקא התלהבו, המליצו לשלוח את זה לכנס אינטר-סובייקטיבי .

שלחתי, שיהיו מרוצים. "קום איל פו", כמו שהייתי אומרת לה, ככה שלא רואים עלייך כלום. אבל היא פתאום התחילה להיות פחות ופחות כזו, אומרת בעבודה דברים שלא נראו לה, משתפת את הקרובים שלה, מספרת שאמא שלה היא… 

בשנה הרביעית היא התחילה לדבר רגוע, המילים שלה נהיו שקטות, רכות, אווריריות. אבל לי לא היה מה לומר.

גם הלבוש שלה נהיה חופשי ומשוחרר ואת העקבים הגבוהים החליפה בנעלי נוחות.

ואילו אצלי הריקנות התיישבה בפנים.

הלכתי שוב להדרכה, ענין של הרגל, אבל לא סיפרתי באמת מה קרה. המצאתי  מילים נכונות, כולל פתיח של שיחה. 

הכנתי אפילו מצגת שווא, בכל זאת למדתי ממנה המון בשנים האלו. איך להגיד לאנשים מה שהם רוצים, לתת להם את זה במדויק, בלי לומר מה שאתה חושב עליהם, בלי להגיד כלום.

אבל בפנים ריק, כל האברים הפנימיים שלי הלכו והתכווצו ומעטפת העור הלכה והתרחבה. עכשיו הבנתי אותה.

לא ידעתי מה לעשות. הפסקתי לנסות. ידעתי שאותי אף אחד לא יבין.

מבחוץ לעומת זאת המצב שלי נהיה מזהיר. נהייתי מבוקשת, העליתי תעריפים, שרק לא יבואו אלי, אבל התעריפים שהאמירו לא מנעו ממטופלים לפנות אלי. אז לקחתי מזכירה שתגן עלי, אבל זה לא עזר, לקחתי מתמחה שהכרתי, אבל זה לא הספיק. בסוף פתחתי מכון.

המשכתי לפזז ברחבי העולם. רק בה טיפלתי, היא השתחררה מעולם הפרסום, החלה ללמוד כירופדיה. היא חשה לראשונה את כפות רגליה נוגעות באדמה ואילו אני טופפתי על עקבים גבוהים ברחבי העולם. 

מרוב שלא האמנתי לאף מלה שאמרתי ופחדתי שיעלו על התרמית, עבדתי שעות. נברתי בארכיונים, מצאתי ציטטות של פרויד בגיל שבע, של קוהוט בגיל תשע. אמרו שיש לי רוח ויניקוטיאנית, שאני מפסלת במילים. במובן מסוים הם צדקו, באמת לקחתי את המילים ופיסלתי מהן דברים אחרים. 

המלים הפכו בשבילי רק לצורות, צורות לעשות גדר ואם אפשר אפילו חומה. ובאמצע ביני לבינם מצגת שווא.

הייתי זיוף מושלם, על עקבים דקים. בחוץ משדרת נינוחות. בפנים הייתי רק חלל אחד גדול, ריק שמייצר מושגים פסיכולוגיים.

בדרך מהמלון לעוד הרצאה מרוקנת מתוכן, אני צועדת עם מזוודת גלגלים ותיק גב. אני מנסה להזיז את רגל ימין שלי אבל משהו מפריע. מסטיק  נדבק לעקב.

אני מושכת בכוח אבל הנעל לא זזה. עוד פעם, עכשיו בעצבים. הרגל משתחררת מהנעל. אני עומדת, רגל נמוכה לצד רגל גבוהה, חמישה מטרים מפתח השער.  נחלצת גם מהנעל השנייה, מניחה אותה מסודרת ליד חברתה. 

את המזוודה והלפטופ אני מניחה ליד הנעליים, על האדמה.

שלשה צעדים אחורה, או בעצם קדימה. אני מסירה זוג גרבים לבנות, זורקת אותם. הולכת ומתרחקת משם יחפה, בלי עקבים, בלי נעליים, בלי גרבים.

נשארתי רק אני עם תיק גב גדול, אני!

איך משלמים למטפל שמת?

ד״ר רוני אלפנדרי

בדקות הראשונות חשבה שזה מוזר שהוא נותן לה לחכות. רק שלא יאשים אותי, חשבה במרירות לעצמה ומייד התביישה כאשר נזכרה בקולו המתנגן. הוא לא כזה. מקסימום הוא יסתכל אלי בעיניים הגדולות האלו שלו, ירים גבה, יציע משהו. החמימות ששטפה אותה השכיח לרגע את האיחור. עמדה מול דלת הכניסה של הבניין  וצלצלה שוב בפעמון. בעצמה כבר איחרה לפגישה, חשבה, אז איך זה שהוא לא פותח לה את הדלת מייד? מישהו מהשכנים ירד במדרגות ויצא מדלת הכניסה לבניין. היא ניצלה את ההזדמנות ונכנסה גם היא. טיפסה באיטיות כפוייה את שתי הקומות ועמדה למול דלת הדירה. עץ מהוה. שלט ישן, מוכתם.  אבל מסביר פנים ואנונימי. כמוהו. נמרוד אור – פסיכולוג. צלצול בפעמון. אחריו כמה נקישות מהוססות. ושוב צלצול. אחרי כמה דקות הצמידה את האוזן לדלת. רחשים עולים מפנים הדירה, מהמקום בו הייתה רוצה להיות. בעודה המרחיקה את אוזנה מהדלת נזכרה באימא שלה שפעם אמרה לה משהו מצחיק על השכן היקה שהיה מבלה את רוב ימיו צמוד לדלת הכניסה לדירתו, מאזין לעולים ויורדים במדרגות. נזכרה באמה וניסתה מייד לחשוב כיצד תספר על כך לנמרוד. מחשבותיה האיצו את עצמן, רודפות זו אחר זו, מתחרות על מקום. מה הוא יגיד. בוודאי שלא הרבה. ירכין את ראשו כפי שנהג לעשות כאשר ציפה ממנה להגיד דבר מה נוסף. היא כבר הכירה את זה. היא רצתה לומר דבר מה נוסף, כמעט תמיד, ולא הייתה זקוקה בהכרח לסימן זה ממנו, אבל בכל זאת תמיד חיכתה לחלקו בדיאלוג, חלקו האילם. ואז הייתה ממשיכה, בשטף, מתוך בערה גדולה, מתוך מעיין שנבע מתוכה אליו, למלא את השעה, למלא את עיניו החומות השואלות.

עברו עוד כמה דקות. 16 דקות. הוא לא פה, העזה לראשונה לחשוב לעצמה. מוזר, מחשבותיה החלו להאט את קצבן, נדהמות מעט, מתקשות לעכל. איפה הוא יכול להיות?

לאיטה ירדה במדרגות. כבר עברו עוד דקותיים. מול דלת הכניסה השתהתה, צלצלה שוב ללא אמונה בפעמון, חיכתה עד משך הזמן שבדמיונה היה לוקח לו לקום מכורסתו כדי להגיע, משך זמן מדוד, חקוק היטב בזכרונה כיוון שכה מדוייק וצפוי בדרך כלל, בכל יום שלישי, מלבד בזה.

הרחוב היה כהרגלו. ממול חצו אנשים את הרחוב ונכנסו לבניין המשרדים. אוטובוס עבר. מוזיקה מזרחית חלפה על פניה מתוך ב.מ.וו שחור. לפתע התגעגעה לחורף. לשקט שלאחר הגשם הראשון. לחדוות הציפורים באדמה הרטובה. בטח הן שרות לכבוד התולעים השמנים שעכשיו יוכלו לצוד, גיחכה לעצמה. בגיל ארבע, במושב, הכתימה את ברכיה בבוץ וחפרה באצבע שמנמנה גומה קטנה סביב תולעת שהגיחה לעולם ונראתה מבולבלת. התולעת התחלקה לתוך הגומה, התהפכה, ובשקט בשקט החלה לחפור את מסלולה בחזרה לתוך האדמה. 

כבר לא היה טעם לחכות. השעה כמעט נגמרה. גם לפלאפון לא ענה. בסוף העיזה וחייגה לביתו. לקחה נשימה עמוקה  וניסתה להרגיע את פרפורי ליבה. כעסה על עצמה שפעולה כל כך שגרתית מעוררת בה כל כך הרבה התרגשות. הקול שענה הפתיע בחדותו.

"מי זה?"

מבלי שהתכוונה, מתוך בהלה, ניתקה מייד. והתחרטה שניתקה אבל לא העיזה להתקשר שוב. חיכתה לאוטובוס והרגישה שנקלעה לתוך תחום של זמן לא ידוע. כבר הרבה חודשים לא בילתה את השעה הזו מחוץ לחדרו. כמעט חדווה של תלמידה שהמורה לא הגיע לשיעור. יחד עם משהו אסור. עבירה נוראה. אפשר לחשוב, בסך הכל המטפל שלך לא הגיע, מה את עושה מזה כזה עניין? כבר שמעה בדמיונה את חברתה הטובה אומרת בשיחה שתנהלנה מאוחר יותר.

מישהו לידה בתחנת האוטובוס ביקש ממנה סיגריה. נתנה מבלי להביט. השעה הסתיימה. היא נזכרה במטופל שהיה מגיע אחריו. לפעמים היתה רואה אותו, כשהיה מקדים. היא בולע אותו במבטים שלו. דווקא נחמד, חשבה לעצמה. גם ראתה אותו בדיזינגוף סנטר פעם. מכיוון שראתה אותו עם אשה ותינוק קטן, הניחה שהוא תפוס. לא שזה הפריע לה מלדבר עליו כמה פגישות, לנסות להוציא משהו מנמרוד שרק חייך בשקט. העיפה מבט לאחור לכיוון הכניסה. קיוותה שמישהו משניהם יגיע. 

"הוא מת. את סתם מחכה". למרות ששמעה את המילים והבינה אותם, לא הגיבה. לקח לה כמה שניות להבין שאליה כוונו. לא היתה צריכה להסתובב כדי לדעת מי אמר אותם. אחר כך חשבה שזה מוזר שהדבר הראשון שהרגישה היה כעס על כך שהוא ידע על מותו של נמרוד לפניה. הוא. המטופל של השעה שאחריה. ומייד דמיינה את עצמה הולכת משם מבלי לדבר אתו. פשוט צועדת משם בבטחה, לא מסתובבת. נמרוד פעם אמר משהו על המשאלה הזו שלה להיות על-אנושית. חלמה לא מעט על פטריק קים ויכולתו האגדתית להתעלות מעל תלאות החוויה האנושית הבנאלית המצריכה שינה, תזונה וכל היתר.

"מאיפה אתה יודע?"

"דיברתי הרגע עם הבת שלו. הוא נדרס אתמול ליד הבית שלו. מת מייד."

הוא הציע לה לבוא לשתות איתו קפה. במילא הלך היום, אמר. היא היססה.

"למה שאני אאמין לך?"

"אל תאמיני. תעשי מה שאת רוצה. אני בסך הכל עושה לך טובה. הייתי יכול לא לבוא להגיד לך. היית מתייבשת פה ולא יודעת מה קרה."

"למה באמת באת הנה אם אתה יודע כבר?"

זה היה ברור לה שזו היתה שאלה טפשית וכל מה שהוא יגיד יביך אותו, ואותה. הסכימה ללכת לשתות קפה.

אחר כך, אחרי כמה ימים, אחרי ששכבו, אמרה לו. 

"מוזר, אני כאילו רוצה לשאול את נמרוד אם אני יכולה לבוא להלוויה שלו."

"כן, גם אני שומע אותו מדבר על זה. על מה עושים במקרה כזה."

"אז מה עושים?"

עמדו בצד, כמה שאפשר לעמוד בצד ליד חבורת אנשים שמלווים ארון. לא היה להם מושג מי האנשים האלו. אף אחד לא שאל אותם. אף אחד לא שם לב. אחר כך, ניסו להשוות רשמים. להחליט מי היתה אשתו. מי היו האנשים שדיברו מעל הקבר הפתוח. אבל בעיקר שתקו. עישנו עוד סיגריה ביחד.

"זו הולכת להיות שנה קשה. מה עושים עכשיו? אני עוד חייבת לו כסף על הפגישות של אפריל."

"למי נותנים כסף שחייבים למישהו שמת?"

דילוג לתוכן