בת עמי הרץ, פסיכולוגית קלינית מומחית
אני נכנסת לכיתה ומתיישבת במקום שלי בלי להסתכל לצדדים. יותם עובר לידי ולוחש – "בלאדי מרי", וינון ומגל פורצים בצחוק. אני מסתכלת על השולחן, לא מרימה את העיניים, אבל בטוחה שהם מסתכלים עלי.
בלאדי מרי זה שם של סיפור שסיפרתי להם בל"ג בעומר, סיפור על רוח רפאים, הם בכלל לא הקשיבו לסיפור, אבל מאז הם כל הזמן צוחקים עלי. אני יודעת שהם צוחקים עלי כי הם אומרים את זה רק לי.
מגל אומר ליותם: "יש כאן רוחות רפאים." ושוב שלושתם צוחקים.
אני מחזיקה חזק את הידיים שלי כדי לא לנפנף. אמא אומרת לי כל הזמן לא לנפנף, אז אני מחזיקה אותן ממש חזק.
אורטל המורה שואלת אותם: "מה כל כך מצחיק? יש לכם משהו לשתף אותנו?"
יותם אומר לה: "דנה מציקה לנו."
אורטל פונה אלי: "מה קורה דנה?"
אבל אני שותקת.
אני מסתכלת על העץ שלי בחלון, התחילה רוח והענפים שלו מכים בחלון. העץ שלי אוהב אותי. אני יודעת את זה כי הוא תמיד מדבר אלי כשאני עוברת לידו. והוא גם אף פעם לא צוחק עלי.
אני יודעת שבסוף השיעור יותם שוב יגיד – "בלאדי מרי", ויצחק עם כולם. וכל הגוף שלי יתכווץ, ואז אני ארוץ לשירותים ואסתתר שם עד סוף ההפסקה. כדי שלא יראו את הדמעות.
אולי רומי תבוא לחפש אותי.
עכשיו אורטל שוב פונה אלי: "דנה, אני מבקשת לא להפריע."
כנראה שאני באמת מפריעה, אני רואה שקשה לה להמשיך בשיעור. ואני רואה את העץ שלי מכה בחלון יותר ויותר חזק עד שהענפים שלו שוברים את החלון, והם נכנסים פנימה ונותנים מכה חזקה לאורטל שנופלת על השולחן שלה. יש לה דם על המצח.
אחד הענפים תופס את יותם ומרים אותו גבוה, ויותם צועק וצורח מרב פחד, ואז הענף מפיל אותו והוא מתרסק על הרצפה וממשיך ליבב. הענף מכה את ינון ומגל עד שהם צורחים ובורחים מהכיתה.
ואני יושבת בשקט במקום שלי, בלי לזוז, בלי להפריע.
בארבע אני הולכת לאריאלה. אני אוהבת את המדרכה לפני הבית שלה, פעם ראיתי שם חילזון חשוף, בלי הקונכיה שלו. ויש שם עלים ירוקים עם ריח חזק ונעים ופרחים סגולים קטנים. לפעמים אני רואה שם ציפור שעומדת ומנקרת את הפירות של העץ הגדול. אני דופקת בדלת עם הרגל, בלי לגעת בידיים, ומחכה שהיא תפתח לי. יש שם ריח טוב בפנים כשאני נכנסת.
אני יודעת כבר שאני יכולה לבחור איזה משחק שאני רוצה, והיא לא תכעס ולא תצחק, אני מביאה טאקי, והיא מחייכת אלי חיוך גדול.
"את נראית עצובה." היא אומרת בזמן שהיא מערבבת את הקלפים. "מה קרה?" היא שואלת והעיניים שלה מתקרבות אחת לשנייה.
אני שותקת, ואנחנו משחקות בשקט. אבל כשאני מסיימת את הקלפים ביד שלי ויורדת לשבע היא בודקת שוב "מה את רואה?"
"מפלצות." אני אומרת לה.
"מתי?" היא שואלת "מתי את רואה מפלצות?"
"כל פעם כשנועצים בי מבט." אני אומרת לה.
היא נועצת בי מבט "גם עכשיו?"
"לא. עכשיו לא" אני אומרת, ומורידה את כל הקלפים הצהובים ומסיימת גם את השבע. היא עדין בשמונה.
"לפעמים גם אני נראית כמו מפלצת?"
אני מהנהנת.
"תציירי לי?" היא מבקשת ואני מנענעת בראשי לשלילה.
"תתארי לי." היא מתעקשת.
ואני מתארת לה את הידיים השחורות הנוזליות שמתארכות כל הזמן, ואת העיניים הכתומות והקרניים. אני רואה שהיא מקשיבה, וכל הגוף שלה נוטה קדימה לכיווני, ואני רואה איך הגבות שלה מתכווצות, ושוב מופיעים שני החריצים בין הגבות שלה והעיניים שלה נהיות כהות יותר.
"את יודעת שזה דמיוני? שזה הדימיון שלך." היא אומרת לי בקול נעים.
"כן." אני אומרת לה "כי אותך אני מכירה. אבל את הרופאה אני לא מכירה."
אני מנסה להבין מה קורה בפנים שלה, נראה לי שהעיניים שלה גדלות, אני לא בטוחה אם אני מבינה. "קרה משהו להורים שלי מאז הפגישה עם הרופאה." אני אומרת לה בלי שהתכוונתי.
"מה קרה?" היא מזדקפת והקול שלה נהיה דוקר.
"אמא שלי הפסיקה לצעוק ולהתעצבן עלי, והיא מדברת אלי בקול רך. ואבא שלי מתעצבן כל הזמן."
"כאילו הם התחלפו." היא מחייכת
"כן." אני אומרת
"אני חושבת שזה בגלל שאמא נרגעה כשהלכתם לרופאה, ואמא יודעת שעכשיו הרופאה תעזור לטפל בבעיה והיא לא תצטרך לדאוג לבד." היא מסבירה לי "ואבא אולי נבהל ממה שהרופאה אמרה."
הפנים שלה שוב פתוחות, החריצים נעלמו. אני חושבת שעוד מעט היא תגיד לי שיש לנו עוד חמש דקות ונצטרך לסיים, ואחרי זה היא תלווה אותי לדלת ותשאר בפנים כשאני אצא, ואני אצטרך להמשיך בסרט שלי, שהוא כמו סדרת טלויזיה עם הרבה פרקים, ולחכות לפרק הבא ביום שלישי בעוד שבוע. ומחר שוב ינון ומגל יצחקו עלי, כי בפרקים שבבית הספר הם תמיד נמצאים וצוחקים עלי. אני מסתכלת על הקלפים שלי ויודעת שאני לא אספיק לנצח אותה הפעם.
"לא." אני אומרת בשקט, ורואה איך היא מטה את הגוף שלה לכיווני מעבר לשולחן. "חייזרים החליפו להם את האישיות." אני אומרת.
"את יודעת שזה דמיוני." ואני רואה את החריצים בין הגבות שלה כשהיא מרימה את העיניים להסתכל על השעון.
"לא." אני אומרת בקול חזק. "זה אמיתי."