בייבי לא בום..

.

ד״ר נלי שטיין, עו״ס קלינית מטפלת זוגית

בערב יום שישי, ערב יום נישואיו, שכב רוני עם אישה אחרת. המפגש המיני תוכנן בקפידה והתקיים בחדר בית מלון המשכיר חדרים לפי שעה. במרכז החדר עמדה מיטה זוגית רחבה, מכוסה בכיסוי כחול מרופט שהעיד כי עבר כביסות רבות. הכריות הלבנות והסדין התואם היו קשים למגע, מחוספסים למגע אצבעותיו ובעיקר הדיפו ריח מרכך אחר, שונה מזה שהם משתמשים בבית. האור המעומעם שבא מהמנורה בתקרה הבהיק בלובנו. רוני התמקד בדמותה של האישה שעמדה מולו. הוא ניגש אליה מבלי לומר דבר והתחיל לנשקה. מאותו רגע לא חשב ולא זכר דבר מחייו שמחוץ לחדר. למרות החדר המנוכר והלא מוכר נהנה רוני לחוש שוב את עצמו מתעורר ומתמלא בתשוקה עזה, שהעירה בו רגשות רדומים, ישנים-חדשים. הוא חווה את עצמו כמי שכבר נפרד מאשתו, חופשי מהתחייבות.

באותה שעה שהתה אשתו יעל בביתם. היא נעה ונדה ברחבי הדירה הריקה, חסרת מילים, כבדת רגליים. כמעט יכלה למשש את הגוש הנוקשה בבטנה שהעיד על המתח הרב בו הייתה שרויה. הדירה המוארת, על הציורים הצבעוניים, הרהיטים המוכרים וריחם של תבשילי השבת העומד במטבח היוו ניגוד חריף לתחושת חוסר המנוחה שכרסמה בה. לפני יציאתו הפתאומית מהבית אמר לה רוני שלא יחגגו כמנהגם את יום נישואיהם היות שאינו בטוח שהוא נמשך אליה עוד. שהוא צריך לחשוב על המשך הקשר ביניהם. הוא יצא בבהילות והיא נותרה לבדה. תוך כדי שהיא הולכת כה וכה בצעדים כבדים ברחבי הדירה, ממתינה לשמוע ממנו, היא נזכרה שוב  ושוב ברגע ההוא, בו ליבה צנח בקרבה והיא התקשתה להאמין למה שאוזניה שמעו. 

***

חודש מייסר ומטלטל לאחר מכן בני הזוג כאן – בחדר הטיפולים שלי, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בהם – פעם ביעל ופעם ברוני. ידו של רוני מחזיקה במעיל הקצר שרק לפני רגע פשט, כשהוא ממולל שוב ושוב את צווארון הפרווה המלאכותית המעטרת אותו. יעל שקטה ודוממת, פניה כפני אבן, חסרות הבעה אך בה בעת מעידות עיניה כי היא מתוחה מאוד. שקט יורד על החדר הקטן בו אנו יושבים ורק ציוצי ציפורים ומשקי כנפיהן נשמע מבעד לחלון. בזמן שאני ממתינה להם שיוכלו להתחיל לדבר, אני שוקעת בהרהורי. נזכרת בשיחה הטלפונית הראשונה עם רוני בה שאל האם אוכל לסייע להם ולהחזיר לו את המשיכה המינית כלפי אשתו. בתוך החדר צפה ועולה מועקה כבדה המבטאת את כאבם והיא מציפה גם אותי. יעל מביטה בי בחיוך כאוב. כמטפלת אני מכירה את הרגע הזה המעורפל בו הדברים אינם ברורים עדין, וכולנו שרויים במעין ענן המטשטש את הראייה. אני אוהבת את חוסר הידיעה היות שהוא מסייע לי להיות קשובה ומרוכזת ולהמתין למוצא פיהם של מטופלי היושבים מולי. 

"אני חושב שהפסקתי להימשך ליעל מזה זמן-מה" פותח רוני ואומר. "הריח שלה, ריח הגוף המהול בריח הבושם בו היא נוהגת להשתמש, שפעם כל כך אהבתי, מרחיק אותי ממנה היום. קשה לי להתנשק איתה, ללטף אותה, לחדור אליה. מוזר כי פעם הריח שלה ממש הטריף אותי." אני מלכסנת מבט לעבר יעל, רואה את פניה מתכרכמות ואת העצב בעיניה התכולות. "בחדר ההוא, עם אישה אחרת, זרה, הרגשתי אחרת. שום דבר לא הפריע לי. היה לי נעים הריח, הנשיקות, הרגשתי כאילו משהו התעורר בתוכי. התעוררות מלאה, שלמה. מין דריכות נעימה כזו של כל הגוף כולו, עד קצה האצבעות. תחושה שחיכיתי לה כבר המון המון זמן." רוני משתתק, מצטחק במבוכה, מלכסן מבט בודק לכיוונה של יעל המאזינה. משהו בתוכי זע באי נוחות לנוכח דבריו הישירים. אך בה בעת אני מתפעלת מיכולתו לומר את שעל ליבו. אני מוצאת את עצמי מהרהרת בפער שבין סבר פניה החתום של יעל לבין משפטיו הישירים של רוני. מבחינה בתחושת הניתוק העולה משפת גופה ומהבעת פניה. שקטה, מבלי להעיר דבר, אני ממתינה לתגובתה.

"אולי זו אשמתי? אולי עשיתי משהו לא נכון…אולי עשיתי יותר מדי?" לפתע היא מהרהרת בקול. "בשבילי, מכל הגברים, קיים רק רוני. עד היום הפה שלי מתמלא רוק כשאני מתקרבת אליו. הוא כל כך מעורר אותי. כמו אדם רעב המתגרה מאוכל טעים שהוא ממש אוהב". טון דיבורה נשמע מתנצל ושפתיה מתעקלות במעין חוסר אונים: "זה לא כל כך בשליטתי". רוני מקשיב מוחמא ומוטרד כאחד. הוא מביט בה במבט מצועף ואינו אומר דבר. ה"רעב" של יעל מעלה בי מחשבה על ה"רעב" להתייחסות ולהיות נאהבת. 

פתאום יעל נפנית חדות לכיווני: "הכול כל כך קשה לי כי אנחנו גם באמצע תהליכים להביא ילד לעולם. שמונה שנים אנחנו נשואים ואני ממתינה וממתינה כבר להריון שייקלט. משתוקקת להחזיק בזרועותיי תינוק או תינוקת. אחרי כשנתיים וחצי של ניסיונות החלטנו לערוך בדיקות מקיפות ואז הסתבר שהזרע של רוני, איך לומר, הוא לא כל כך איכותי. צריך "השבחה" קוראים לזה הרופאים. ואני כל כך משתדלת לא לקטר, לתמוך בו, לסבול בשקט את כל בדיקות הדם והתורים הלא נגמרים." רוני ממשיך את דבריה: "עברנו שלוש הזרעות והפריית מבחנה אחת ושום דבר עדין לא הצליח. לאחר הכישלון האחרון מצאתי את עצמי חושב איזה גבר אני. מה אני שווה אם הזרע שלי לא "משובח". יש רגעים בהם חשבתי לעצמי שהקשר הזה שלנו לא נועד להביא ילדים לעולם. שיש בכך להעיד שאולי בעצם אנחנו לא צריכים להמשיך לחיות ביחד." 

בחדר עומד ריחה של אכזבה. ריח המחזיר אותי לשנים אחרות בהן יותר מכל דבר אחר אני זוכרת את ההמתנה. שעות של המתנה בתור לרופא, בתור בין מחזור טיפול שלא צלח למשנהו, בתור לבדיקת הדם, בתור לאולטרא סאונד, והכי קשה הייתה ההמתנה בת השבועיים לתוצאות הטיפול לראות באם ההשקעה בזריקות ההורמונים, בבדיקות האין-סופיות, במאמצים הרגשיים והכספיים צלחה, או שנדרש לחזור אליהם לאחר שאמחה את הדמעות ותחושת הכישלון הצורבת תירגע מעט. במבט לאחור אני זוכרת את כל הנשים עמן המתנתי, ואת הבעת הפגיעות והעלבון על מה שהיה אמור להיות חלק בלתי נפרד מנשיותי, מנשיותן, ואיכשהו, מסיבות שונות, לא התממש. מבזיקה בי המחשבה שנדיר היה המקרה בו ישב גבר בינינו, ואם היה כזה הוא ישב ממתין דומם, שקוע בעיתון ומסרב ליצור קשר עין. סיפורם של הגברים לא נשמע, או הובלע בתוך החוויות הנשיות. קולם הדהד מרחוק כמי שמלווים את התהליך, מצויים ברקע, בשולי התהליך. כמי שלא גופם הוא זה שמאכזב ולא נפשם היא זו שכואבת את קוצר היד, האכזבות החוזרות ונשנות, ההמתנות האין-סופיות. 

רוני נושם לרגע וממשיך: "לא מזמן פגשתי את נעמה בעבודה ומייד נמשכתי אליה, אולי הייתי צריך אבל לא ניסיתי לעצור את עצמי. זה היה חזק ממני." דבריו נאמרים בפשטות כאילו אינו מודע למטען הרגיש שנושאות מילותיו. אני ממשיכה להקשיב ושולחת תוך כדי כך מבט ליעל היושבת דרוכה ושקטה, מקשיבה אף היא לכל מילה. איני אומרת להם  דבר על ניסיוני האישי. הרי לא את תקוות הפוריות והמשאלה להורות הם מחפשים כרגע אלא את הניסיון להבין מה קרה לרוני שם, בחדר מנוכר ורחוק, עם אישה זרה, ביום נישואיהם השמיני. 

לאט לאט עולה בתוכי הבנה בהירה, סמויה, לא מדוברת, שצמחה בי תוך כדי ההקשבה לנאמר בתוך ובין המשפטים. אני פותחת ואומרת: "אני מזמינה אותך, אתכם, לראות שיתכן וקיים קשר בין כישלון הטיפולים ותחושת האכזבה לבין המפגש ההוא עם אישה אחרת, זרה. מפגש של גוף עם גוף, בו התשוקה והסערה מאפשרים לשכוח את מה שמאכזב. לקבל בחזרה, ולו לרגע, את רוני הגברי היכול להקסים ולכבוש, לחדור ולענג". טון דיבורי שקט, אינו שופט אלא מזמין להתבוננות. שתיקה משתררת בחדר. אני חשה שהן יעל והן רוני מופתעים, מהרהרים בדברי ומחשבותיהם נעות פנימה והחוצה – אל עולמם הפנימי ואל מאורעות הערב ההוא, הבלתי נשכח. רוני ממשיך להביט בי בתדהמה, יעל מביטה בו, ממתינה למוצא פיו.

כולנו מבינים מבלי לומר דבר – שברגע ההוא רוני כבר לא יכול היה להמתין.

אור גדול

כתבה בעילום שם, פסיכולוגית קלינית מומחית

תקופה ראשונה: "יש לי כבר מספיק מטפלים" 

בפגישה הראשונה, נכנס לחדרי בחור צעיר, כבן 30, גבוה, גדול ממדים, עם עודף משקל קיצוני ועיניים כחולות. הגיע בלבוש ספורטיבי ונראה מסודר בהופעתו. מיד שיתף בדאגה שחש מגודל הכיסא. ברהיטות בקלילות ובקול רפה ונטול רגש,  החל לספר על הסיבות בגללן הגיע לטיפול. מהאופן והסדר שבו פירט, נראה היה כי הוא מאומן במסירת התיאור. הוא סיפר באופן כרונולוגי את מהלך התפתחות הפרעת האכילה שהחלה ,לדבריו, בשל בישוליה של אמו שהיוו פיתוי שלא ניתן לעמוד בפניו. הוא סיפר שלצד החום שסיפקו מאכליה, הם היוו גם מקור משמעותי לקונפליקטים עמה. הוא תיאר כיצד היה ניגש בלילות לסירים על הכיריים ולמחרת הואשם על ידי האם בכך שלאחים לא נותר מספיק אוכל בגללו. הוא תיאר את העלייה ההדרגתית במשקל וסיפר שבמקביל, סבל מבעיות שינה קשות שאובחנו בהמשך כמצב מורכב ומסכן חיים של "דום נשימה בשינה". 

בתום הפגישה הראשונה, חשתי את הפער בין הדאגה, העצב וחוסר האונים שסיפורו מעורר בי לבין האופן הקליל והאגבי שבו הוא מוסר אותו. 

בפגישות הבאות, מצאתי את עצמי לעתים מצטרפת ל"ריקוד הניתוק" של אור. בספרו על אירועי ילדותו, ועל הצלחות שלו בהווה, הרגשתי כיצד נעלמת מעייני דמותו גדולת הממדים, ובולטות רק עיניו הכחולות והנבונות. לעתים מצאתי את עצמי תוהה האם בריאות נפשית כזו נזקקת לטיפול, ונזקקתי להזכיר לעצמי את הפתולוגיה הקשה ממנה הוא סובל. חשבתי שיתכן ואור מפקיד בידי את החלקים הבריאים, שכן עם החלקים החולים עדיין קשה לו להיפגש. סברתי גם שיתכן ואור מרגיש שאינני חזקה די כדי להתמודד עם חוליו. תהיתי כעת בעצמי אם אני טובה מספיק להתמודדות עם בעיותיו. 

לאחר מספר פגישות החל אור לאחר ואף להיעדר מפגישות.  במקביל החל מספר על הצלחות שחווה בפגישות אצל קואוצ'רית, אליה הולך במקביל, "מדברת ת'כלס… ". נעלבתי מהביקורת העקיפה על ה"תזונה" שמקבל אצלי והתאמצתי להראות לו שאני טובה עבורו. במסגרת מאמץ זה תגובותיי נעשו קונקרטיות יותר ויותר ונותרתי עם תחושת חוסר מקצועיות  וחוסר מסוגלות. 

באחת הפגישות שמתי לב שהוא מרבה לקטוע את דברי, ולהתעלם מתוכנם. כשאני משקפת זאת הוא מתנצל אך חוזר לסורו במהרה. אני מרגישה שהוא נמצא בבולמוס, ומשתף אותי, נותן לי לטעום, מחוויית דחף האכילה הבלתי נשלט שהוא חווה ושמשתף אותי  בתחושה של להיות לא נראה,, נשמט. הוא מספר על שטף של עלבונות שחווה. על יציאה מהקולנוע כשהסתבר שהכיסא אינו מתאים, על נוסעים בטיסה שהתלוננו שגופו "גולש" מעבר למקום המיועד לו, ומספר שבגן הילדים של בנותיו, במסיבת חנוכה עם ההורים, ישב על כסא שנשבר תחתיו. בתיאור האירוע האחרון, דמעו עיניו. 

בתחילת פגישה הבאה מצהיר "חבל שאין בבית ספר מקצוע שמלמד איך מסתדרים בחיים. שירת ספרד, את מי זה מעניין, למה לא מלמדים משפטים, יזמות". חשבתי על כך שעדיין לא למד דברים בסיסיים: איך לאכול ולישון, ויתכן שכעת אור מתווה עבורנו את הדרך בה הוא רוצה שנצעד ביחד עד "ליזמות ולמשפטים".

תקופה שניה – רואים אותי, אני מתחיל לראות אחרים: 

באחת הפגישות, אור הקדים וראה מטופלת מפגישה קודמת יוצאת מחדרי. במהלך אותה פגישה, התחיל  להיות עסוק ואף מוטרד מהעובדה שיש לי מטופלים נוספים עמם אני נפגשת. נזכרתי  "בסיר האוכל" שלא הספיק ותהיתי אם גם כאן דואג ש"האוכל" לא יספיק לכולם. 

בפגישה הבאה אור השאיר הודעה שלא יוכל להגיע בשל מחלה ולאחריה, הגיע והצהיר  "כל המשפחה חולה כבר חודשיים עם אנטיביוטיקה. הגרון הפך סיוט – הייתי אצל ששה רופאים, שניים מתוכם 'אף אוזן גרון'". כשהבעתי פליאה על כמות הרופאים בהם נעזר, אמר "אני לא סומך על רופאים. אני לא בטוח שהם יודעים מה הם עושים…בסוף הפכתי בעצמי למומחה. אם מראים לי עכשיו גרון, אני יכול לזהות אם יש דלקת…יש עכשיו ערכות בבית מרקחת, כמו בדיקת היריון עם הפסים..".. ציינתי שאיכשהו בסוף, תמיד הוא יכול לסמוך רק על עצמו. אור הנהן והוסיף, "אבל אני לא יכול לרשום לעצמי אנטיביוטיקה". חשבתי שבכך מבטא אולי ניצנים ראשונים של  נזקקות. בסיום הפגישה שאל אם אפשר להשלים את הפגישה שפספס, על ידי הוספת פגישה שניה באותו שבוע. חשבתי על כך שאור מבקש את המנה ש"מגיעה לו", אחרי שלא רצה כלל, רוצה כעת לבלוע את כל כולי. למרות שחשתי צורך להיענות לנזקקותו. התלבטתי, אך נמנעתי מלהוסיף פגישה שניה. סברתי, שחשובה  שמירת מסגרת הטיפול הקבועה, באופן שה"מזון הטיפולי" יווסת במידה ובזמן.   

בתחילת הפגישה הבאה נכנס אור ואמר " עוד לא ראיתי אותך עם אדום, מחמיא לך". הוא מספר שקצת התאכזב שלא יוכל להשלים הפגישה שהחסיר ומספר על מכרה ש"מקבלת טיפול פעמיים בשבוע קבוע". חשבתי על כך שזו הפעם הראשונה שהעז להביע תרעומת. לקראת סוף הפגישה, סיפר שאת מרבית המשקל עלה לאחר החתונה "לפני כן הייתי אפילו סוג של חתיך". חשבתי על כך שיתכן ומרגיש שיכול אט אט להשיל את שכבות השומן. 

תקופה שלישית: מעברים  

באחת הפגישות או ניזכר שכינוי ה"חיבה" שקיבל מהוריו היה "העצלן",  כשלמעשה עבד קשה מאד כדי להצטיין.  שיתפתי באסוציאציה של בולדוזר שמתחפר בבוץ והעלתי האפשרות לעתים לדומם מעט מנועים זמנית, ואולי להיעזר. אור מאמץ את דימוי 'הבולדוזר המתחפר'. מציין למשל שאם היה לו אוכל בריא ומבושל, קבוע, יתכן והיה לו "סיכוי לצאת מהבוץ". סיפר שבישול עבורו הוא "סוג של עינוי, השיש בבית נמוך, אין סכין חדה..". בתשובה לפליאתי, ציין שחושש להשאיר את בתו הקטנה לבד עם סכין, "ואי אפשר לסמוך על אשתי שפעמיים ביום שוברת כוסות, שתשמור". חשבתי על אור כילד, במטבח שבו כלי הנשק החד והמסוכן, היה האוכל החם והריחני, ועל כך שלא היה מי שישמור, וגם היום אין. 

לפגישה שאחרי, אור הגיע נרגש ואמר "אני מאד רוצה לדעת מה את חושבת שעלי לעשות". התלבטתי אם להיענות לנזקקות שסוף סוף היה מוכן להביע, או להניח לבנה נוספת בגבולות סביב הטיפול שסימנו גם את גבולות העצמי שלו ה"גולש". הרגשתי שזהו רגע משמעותי בטיפול. אמרתי "הייתי עושה שני דברים: 1. קובעת היום תור לד"ר ר' (הפסיכיאטר). 2. קובעת היום פגישה עם נ' (הדיאטנית). אור, שהתנגד נחרצות להיפגש עם שני אלו עד אותו היום, ביקש שאצטרף אליו לפגישה הראשונה עם כל אחד מהם, וכך נעשה. 

לאחר זמן, החל לעדכן אותי בתחילת כל פגישה, מהו משקלו המדויק. הוא ירד באיטיות רבה אך בעקביות במשקלו. 

במקביל החל להביא תכנים המפגישים את שנינו עם חרדות מוות. הוא סיפר שלפני כשנה בלעה בתו פקק של בקבוק קולה. " שתיתי בקבוק קולה ואשתי לקחה שלוק. הקטנה ישבה על אשתי. פתאום אשתי אומרת "הילדה נחנקת לי". ממש הכחילה. אשתי דחפה את היד לגרון שלה והוציאה את הפקק. הרופא אמר שהיא הצילה לילדה את החיים". אמרתי שאשתו אמנם שוברת כוסות אך מצילה חיים.  אור צחק והנהן. 

בהמשך סיפר על חתול עזוב שגר אצלם בחדר המדרגות, שכנראה הדביק את אשתו של אור ב"פטרייה של חתולים" כשליטפה אותו. "הרופא אמר שאסור לה עשרה חודשים להיכנס להיריון, ואם הילדות יידבקו ממנה הן יקריחו. אסור לה עכשיו לגעת בבנות!". שוחחנו על הקושי המישתחזר שבו דווקא חום, ליטוף של אם, שאמור לחזק ולרפא, יכול להזיק וכן על ההרגשה שמכל מקום (אפילו מחתול קטן ותמים), יכולות לבוא סכנות גדולות.

אור הקשיב וציין שאולי העיסוק בסכנה קשור להתלבטות שחש לגבי ניתוח קיצור הקיבה שהוצע לו בעקבות הירידה המשמעותית במשקל והשיפור בנשימה שבא בעקבותיה. סיפר על פחד למות בניתוח "הרי זה לא הרופאים של אובמה שינתחו אותי". 

בפגישתנו האחרונה סיפר אור על קורס נדל"ן שהחל. סיפר שהעסקאות הטובות שעשה בתחום והלקחים שהפיק מעסקאות פחות מוצלחות, מוערכים בקורס. ציינתי שאולי גם אנחנו בשלב סיכומי העסקאות שהיו לנו. הוא ניזכר שלפני כמה ימים נרדם בטעות על הספה בבית הוריו "ואמרו שאני בוכה מתוך שינה". ציינתי שיתכן שהוא חש שהכאבים שלו לעתים קשים מנשוא, ואולי רק בשינה, כשהוא לבד, הם יכולים לבוא לידי ביטוי. אור הנהן והוסיף שמרגיש שבפגישות שלנו הביא קצת "מזה", "הבאתי טעימות" צחק לפתע, ואני צחקתי איתו על האסוציאציה המשותפת שכבר לא נזקקה למלים. אור הוסיף "ופה לא הייתי לבד".

אורן

כתיבה: שרון לביא, פסיכולוגית קלינית

הייתי שקועה, בשעת בין ערביים, שבין העבודה לשאר החיים. בהיתי מבעד לחלון אל הסתיו, צופה בגינה, בעלה הדואה אל עבר האדמה. הטלפון הקפיץ אותי. "ערב טוב, קוראים לי אורן, קיבלתי את הטלפון שלך ואני מתקשר כדי לבדוק אפשרות לטיפול". התמהמהתי. קולו גברי, נעים ומזמין. אבל אני במרחק שבועיים, מחופשה בת חודש בפיליפינים. אולי, בנסיבות האלו, עדיף להפנות אותו למטפל אחר. קולו בקע שוב מהטלפון, מוטרד: "הלו, את כאן?" 

"כן, כן, כאן. העניין הוא ,שלצערי, אין לי בתקופה הקרובה אפשרות לקבל מטופלים חדשים. אבל אם תרצה לספר לי בכמה מילים למה אתה פונה, אני אשמח לנסות ולהמליץ לך על מישהו". כעת הוא השתהה. "אני הייתי מעדיף אצלך. גם אליך לא היה לי כל כך פשוט להתקשר. אז נראה לי" אמר, "שאם זה בלתי אפשרי כרגע, אני אמתין. זה לא כל כך דחוף".

"אתה מעדיף להמתין?" הופתעתי.

"כן. יש לךWaiting  list  ? "  האמת, לא ממש. אבל לא ידעתי איך לומר את זה. "אתה יודע… זה יכול… לקחת כמה שבועות… "

הוא היה ברור. "זה בסדר. אני אמתין".

***

יום שישי, תשע בבוקר. החופשה מילאה אותי בקיץ כחול והרבה שקט. הגינה, חייכה אלי מדושנת מגשם, מלאה הבטחות וריחות. לפתע צלצול. הפעמון הזה מעצבן, צריך להחליף אותו.

הוא עמד שם בפתח, נבוך, מחייך קלושות. "הי… קבענו…". 

חייכתי בחזרה: "כן. אני מחכה לך."

הוא נבהל. "מחכה לי? אני  מאחר?"

"לא, לא, זו הייתה צורת ביטוי. הגעת ממש בזמן."

***

התיישבנו. ראיתי גבר בן 30 פלוס עם שיער מקליש, משקפים גדולים וממוסגרים בזהב. חולצת צווארון שבוכה מכביסות, עוטפת בשארית כוחותיה כרס נדחקת. חזותו עוררה בי תחושה של פאסיביות, חולשה ואולי גם זקנה, כזו שקופצת בטרם עת. הוא היה רחוק מלהיות מרשים. אולי הקול שלו בטלפון הטעה אותי. חמצמצות של אכזבה. 

נבהלתי ממה שהרגשתי. נעתי בכורסא באי נוחות. מנסה להירגע בעזרת הידיעה ששם: בפרטים, באסוציאציות שבראשי, בתחושת האכזבה, שם עלי לחפש את הקוד. הנפש של אורן לוחשת לי סודותיה באמצעותם ומשרטטת לי את מפת הסתרים.

"היי" חייכתי, "אנחנו סוף סוף נפגשים. מה דעתך שנתחיל במה מביא אותך לפה?"

עיניו חמקו מעיניי. "אני לא בטוח שאני יכול להסביר כל כך טוב… אולי תשאלי קצת שאלות… את יודעת, כמו בראיון עבודה."

"זה מרגיש קצת כמו ראיון עבודה, לבוא לכאן?"

"כן. עכשיו כשאת אומרת את זה, אז כן. אולי קצת". בחיוך מבויש הוסיף: " אי אפשר לדעת אם אתקבל בסוף."

" אתה לא יודע אם תתקבל? צריך להתקבל?"

"תראי, כשהתקשרתי אמרת שאין לך כל כך מקום והייתי צריך להמתין, אז זה אומר שלא בטוח מתקבלים. חוץ מזה יש לי חבר שפנה לטיפול ואחרי הפגישה הראשונה המטפל אמר לו שלא יוכל לטפל בו והפנה אותו למישהו אחר."

סימנתי לעצמי את המידע האופטימי – יש לו חברים. לפחות אחד. "אתה חושש שאולי גם אני לא אמשיך לטפל בך?"  

"זה אפשרי." 

הוא לא נידב מילים, אז התחלתי לגשש: " אם אדבר איתך כמו שהפסיכולוג דיבר עם החבר שלך ואכיר אותך, אז אולי לא ארצה לטפל בך?"

"לא בדיוק. יש איזה פחד פנימי, אולי לא הגיוני… פחד שגם כאן אני אודח" הוא עצם את עיניו למספר שניות, "אולי זה קצת חזק מדי אבל זה הכיוון", הוא משך בכתפיו. 

"אודח… מילה מעניינת." התחלתי מדברת לעצמי ואליו בקול רם. 

הנה היא, אחת הבעיות שלי כמטפלת. אני מדברת את מחשבותיי, עוד בטרם הדברים מנוסחים בראשי. מדברת אסוציאטיבי ומעט מפוזר במקום קצר, מדויק וממוקד. המדריכה שלי, זו שאלופה בקצר, מנסה לעודד אותי ולומר שהמטופלים שלי רגילים אלי כך. בכל מקרה, בינתיים, כזו אני. 

ועכשיו, תוך כדי תנועה, אני מנסה לפענח את המילה הזו, ושוב מתברר, אני עושה את זה בקול רם: "הדחה; זה לא שלא התאמת או לא התקבלת. בעצם, התקבלת למשהו ואז הורחקת ממנו. אתה אולי מדבר על מקום שכבר היה לך ואיננו עוד" האסוציאציות שלי הלכו למלכים מודחים, לאחים מדיחים. עדיין לא ידעתי עליו כלום.

"אשתי הדיחה אותי מתפקידי. אנחנו מתגרשים. זאת אומרת התגרשנו."

המילה "הדיחה" המשיכה להסעיר אותי ולהתגלגל בראשי, הגעתי אפילו להדחת כלים וחשבתי האם יש קשר בין המילים. האם הדחה קשורה לחטא או ללכלוך. הרגשתי שאני מתפזרת ומתרחקת ממנו. 

ניסיתי לחזור ונזכרתי שהוא רצה שאשאל שאלות שאכוון.

"ספר לי קצת על אשתך. על המשפחה שלך "

הוא חייך אלי בתודה ובהקלה. הדיבור הפך להיות שוטף ובטוח יותר, הקול דמה לזה ששמעתי בטלפון. "ההורים שלי נולדו בארץ, במקור המשפחות מפולין. גדלתי במושב ליד רחובות, אנחנו שלושה בנים. אמא שלי אישה מדהימה. חכמה…"

הוא המשיך לדבר, ואני כפי הנראה, הפסקתי להקשיב. 

הדבר הבא שאני זוכרת, זה אותו מביט לעברי "את לא מקשיבה לי?!" קולו נמתח בעלבון.

התכווצתי. "נראה לי שאתה צודק. אני ממש מצטערת, אני לא יודעת מה קרה"

 מה קורה לי?! שמעתי והתעלמתי? האם אני לא מרוכזת? האם אורן מפעיל איזה אלחוש, טשטוש. משהו שגורם לי לא לשים לב, להפיל אותו מהידיים? ואיך לעזאזל יוצאים מזה עכשיו? 

הוא התבונן בי ואמר, "זה קורה לי לפעמים. אני קולט שאנשים לא מקשיבים לי."

דמעות הזדחלו לי לתוך העיניים. נהייתי מאד עצובה. 

"זה מכאיב לגלות שלא מקשיבים לך."

"כן. אני לא יודע למה זה קורה."

הוא הישיר מבט ואני גיליתי משהו בעיניים שלו. הם היו בצבע כחול-כהה, בדיוק בגוון המיוחד והאהוב עלי. הלב שלי עוד דפק. כמה הוא אמיץ, לומר לי זו שלא הקשיבה – את מה שאמר ולשתף אותי בכאביו העמוקים.

"אני עצובה שזה קרה בינינו והלוואי וזה לא היה קורה. תודה שהיית אמיץ והערת לי. בטיפול נוכל לנסות לפענח יחד, מה הנפש שלך רומזת, בדברים האלו שקורים"

***

הוא עזב. התקשתי לצאת מהכורסא. הפכתי משותקת, עצובה וגרועה. קבענו. אולם, לא הייתי בטוחה, שאראה אותו שוב. 

***

בסוף היום, נפרדתי מהגינה ומבטי נדד לעבר השפע. נזכרתי בפעמון המעצבן שחייבים להחליף וחשבתי גם, איזה אדם אתה הופך להיות, כשאתה גדל על סף ההדחה. שם, אבל לא ממש רצוי. שם, אבל לא ממש נספר. מתקרב וחושש, מחביא עצמך שלא לבלוט, לא לעצבן. 

עלה בי משפט מספר – ילד שאמו פסקה בשלב מסוים מלאהוב אותו, להתייחס אליו, לעד יסתובב בעולם מחפש קשר ומחכה לרגע שייעזב. התפרש בי משהו. אורן הביא איתו גם את הילד הלא רצוי. מנסה להתחבר ובו זמנית כל כך פוחד, שנוצרת דחייה. הילד שמחכה יותר מידי זמן, למישהו שיראה אותו ויחכה רק לו. אורן הגיע אלי ונפשו מבקשת ממני סוף אחר.

ליבי נפתח, מוחי התבהר והתחלתי להאמין ולחכות לפגישה הבאה.

***

קונפטי

נכתב בעילום שם, על ידי ביבליותרפיסטית ועובדת סוציאלית

"איזה שבוע היה לי!", מכריזה מונה אחרי שצונחת, היא ושמלת הפרחים שעוטפת את גופה, על הספה שמולי. בחצי השנה האחרונה, מאז שמונה בטיפול, כך מתחילות הפגישות שלנו. מונה נכנסת ומביאה איתה משב של בושם מתקתק שממלא את החדר ומפזרת אל החלל ערימת קונפטי צבעונית של חיים. כמו ילד שמבקש שאציץ איתו ביחד בתוך ארגז צעצועים נוצץ ומלא בכל טוב, מונה מספרת לי על שיעור הסמבה שבו כיכבה השבוע, על כד החרס שיצרה בחוג לפיסול, על הגמישות שלה בקורס היוגה, על ההצגה המרהיבה שראתה אתמול במשכן ועל מפגש הנשים שהובילה בהתנדבות בעירייה.

מאז שלילי, ביתה הבכורה, נהרגה בתאונה לפני יותר משנה, מונה לא מפסיקה לעשות. ברגעים הנדירים שבהם היא נוגעת בו, במוות של לילי, היא חוזרת אל הבוקר שלמחרת הלוויה, אז עמדה מול הראי ואמרה לעצמה בקול רם: "תבחרי אם את רוצה לחיות או למות. אם את לא קמה עכשיו מהמיטה ויוצאת מהבית, עדיף שתמותי". שם, מול הראי, מונה החליטה חיים ומאז היא לא עוצרת. בכל בוקר מזנקת מן המיטה, משתחלת לאחת השמלות הפרחוניות שהפיחו חיים בארון שלה בשנה האחרונה, מורחת על פניה שכבה נדיבה של פודרה ועל גביה סומק בגוון אפרסק שאותו היא מפזרת טוב טוב ומכסה כך את החיוורון המאיים שמתחת, זה שמוכר לה מאז אותו יום נורא. את מונה אף אחד לא יתפוס ללא איפור. אפילו היא עצמה, בדקות שלפני השינה, נמנעת מלפגוש את בבואתה בראי, עומדת באמבטיה החשוכה, עוצמת עיניים ומנגבת את האיפור שכיסה את פניה בעקשנות לאורך אותו היום. 

אם תשאלו את מונה היא תספר לכם שאת המוות של לילי השאירה מאחור. כן, כואב לה. כן, קשה. קשה וחונק. אבל היא החליטה חיים, ולזייף בעניין הזה עלול להיות מסוכן. מונה אוחזת חזק בחיים שהפכו לצמח מטפס ופתלתל שכל הזמן צמא למים, לטיפול, לתחזוק, צמח שמאיים לנבול.  

אבל בין הפרחים, הצבעוניות וריח הבושם, בין כד החימר ופוזת הכלב מביט מעלה, אי אפשר שלא להרגיש שמונה יושבת בתוך ערימה כבדה, עמוסה ושורטת של מוות, שהיא מחזיקה בכוח לבל תזוז או תתפזר באוויר. בכל פעם שאני נוגעת במעט בערימה הזו, מנסה לדבר על החיימוות הזה שלה, מונה כועסת, הודפת, מרחיקה, לעיתים לא חוזרת בשבוע שלאחר מכן ולעיתים בוחרת להגיע ולדבר בנוקשות את החיים מבלי לנשום כמעט, כאילו החיים הפכו לשפת אם וצפוף מידיי בשביל שפה אחרת. לעיתים מאוד נדירות, בתוך קונפטי החיים המנצנץ שמפזרת מונה בחדר, פתאום נוצרת פרצה קטנה. אמירה שלי על העבר, על מה שהיא כל כך מנסה לשכוח, על לילי, על החיים שהיו לה, שגורמת למוות לנזול החוצה. טיפות טיפות הוא נוזל, דרך הגוף, והידיים, והשרירים המכווצים, התזזיתיות שבעיניים והדמעות שבורחות לה למונה, שמוחקות את הסומק, מכתימות את שמלת הפרחים ומורחות את האודם שעל שפתיה. בסופן של פגישות כאלו, שבהן מונה מדברת מעט את המוות, היא נראית כמו תאונה ואחת שקרתה הרגע, לפני שכוחות ההצלה הגיעו לזירה. רגע לפני שהולכת, היא שולפת מהתיק ממחטה, מנגבת את הפנים ואז מוציאה ראי קטן, מתקנת את המסקרה, מורחת שוב את שפתיה באודם, אוספת את ערימת המוות והחיים שלה ועוזבת.

לפני שבועיים הייתי בהריון. עכשיו אני כבר לא. ניסיונות ארוכים, וסת שמאחרת, שמחה מהוססת שמשתרשת בי עם הימים שחולפים, ואז דימום קטן, לא מדאיג, שמתגבר מיום ליום, ומשם בית החולים, ריח חריף של חדר המיון, תור ההמתנה, דימום כבד, צעקות הרופאים, חדר האחות, הייאוש במבט שלה ולבסוף הידיעה הברורה, שם, בחדר של הרופא- ההיריון בן שמונת השבועות, נפל.

למחרת אני פוגשת את מונה. החדר אותו החדר, מונה נראית ומתנהגת כהרגלה, אבל אני אחרת. היום יושבות בחדר שתי אמהות שכולות, זו מול זו. שתי נשים עם שתי ערימות מוות שכמעט ואי אפשר לדבר אותו, הופכות את החדר לדחוס ודביק. ואני מפחדת. מרגישה ערומה, חשופה, חיוורת, כאילו נכנסתי עם מטען חורג של אובדן שלא הספקתי לאסוף ולהדק, והוא הפך לגוף שבולטים ממנו קפיצים וחוטי תיל. 

מונה שוטחת בפניי את קורות השבוע האחרון, מספרת על שלל הפעילויות שלה, על העשייה הבלתי נגמרת ואחרי כמה דקות עוצרת. ממשיכה לדבר ואז עוצרת שוב. מונה עוצרת. ופתאום שקט בחדר. "היום ראיתי מישהי שדומה כל כך ללילי", היא ממשיכה. ושוב שקט. השפתיים של מונה רועדות, היא מנסה לשלוט בהן, רוצה שיפסיקו לזוז, אבל הן בשלהן, ובעקבותיהן הדמעות. "מה יש בבכי הזה שלך, מונה?" אני שואלת. "אני מתגעגעת אליה" מונה אומרת. "כל כך רוצה עוד רגע אחד איתה, עוד אחד, בבקשה, בבקשה" מונה מתחננת בקול שמעולם לא שמעתי. לילי כאן. נוכחת. אי אפשר להתעלם ממנה. מונה יכולה לדבר את הגעגוע שלה, את הפחד הכי גדול שלה מלזכור כל הזמן את לילי אבל יותר מזה, את הפחד שלה מלשכוח, את הכעס שיש לה על עצמה על שלא הצליחה לשמור על הבת שלה, את הכעס שלה על לילי, על הטיפול ועליי, מונה כועסת עליי. "היא היתה בגיל שלך, את יודעת?" מונה גוערת בי. "היתה אמורה לסיים בשנה הבאה תואר שני, למצוא עבודה, לפתח קריירה והכל נגמר", היא מוסיפה. הדמעות נוזלות לה, הכעס, האשמה, האכזבה, הכאב זולגים ממנה, אבל יותר מהכל אפשר לדבר אותו, את המוות, את הפוטנציאל הגידם של לילי שהיא רואה שצמח אצלי, את הפרח שמולה שהנץ לעומת זה שקמל בטרם עת בגינת הפרא שלה, היום סוף סוף אפשר לדבר בשפה נוספת למרות, ואולי בגלל, ערימת המוות שאני הכנסתי אל החדר, אותו גוף זר, שזור חוטי תיל בולטים שניצב מולה. 

ובתוכי אני כועסת על מונה. באכזריות שואלת את עצמי איזה אובדן קשה יותר, ילד שהיה ומת או שילד שמעולם לא היה. בתוכי מתנהל מאבק נורא, בין האובדן שלי ובין הצורך להיות שם בשביל מונה, לשים את האובדן שלי בצד, בדיוק ברגע שבו היא יכולה להרפות, להשתהות על המוות. לעצור. בסוף המפגש מונה יוצאת מהחדר עם הערימות שלה כמו תמיד. אלא שהיום היא יוצאת גם עם התאונה על הפנים שלה. הממחטה נשארת בתיק והראי, אין לה צורך בו היום. "תודה רבה לך" מונה אומרת לפני שעוזבת "זה קשה לי אבל אני יודעת שאני לא יכולה יותר לשים את זה בצד" היא מוסיפה. כשהיא יוצאת מהחדר ריח הבושם המתקתק מתאדה בהדרגה ואני סוף סוף בוכה. בוכה את מה שלא בכיתי מאז אתמול. יודעת שהשהיתי את הבכי הזה ויותר מהכל יודעת שמשהו אחר קרה היום מול מונה. הייתי חשופה, הייתי עם המוות. זה כנראה מה שאפשר גם למונה להיות איתו, להביא אותו, לא להשהות, לגעת, להפוך אותו מגוש קפוא וקפוץ למשהו חי שאפשר ללוש אותו. 

היום, כמה חודשים אחרי, מונה ממשיכה לחיות. ממשיכה להגיע ולפזר קונפטי של חיים בחדר, אבל מאז הפגישה ההיא מונה יכולה להביא יותר ויותר את המוות אל החדר. כשאני פוגשת אותה אנחנו יכולות לדבר את המוות של לילי, את החיים לצידו. שתי נשים, שני אובדנים, שתי ערימות של חיים ומוות, כל אחת בדרך שלה, בתוך חדר אחד, שהפך לנו לרחם.

הולכת נגד הריח

לאה הרפזי, פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה

"הולך נגד הרוח…

אבל אין מה לעשות נגד הרוח…"

שלום חנוך.

זהו סיפורו של מסע. מסע שעברתי בזכותו של בחור צעיר. מסע נגד הריח. האם יש מה לעשות נגד הריח? האם אצליח במסע?

ביום חורפי גשום הגיע אלי בחור צעיר, בן 19, שביקש עזרה לחיפושים שלו בחייו. היתה לו תקופה מוגדרת, עד לגיוסו לצבא, בה הוא פנוי  ורוצה להתמסר לטיפול בעצמו.

בחור חביב. התיישב עם חיוך על שפתיו, ויצר קשר נינוח. תיבל את דבריו בהומור קל. פגישת ההיכרות זרמה בנעימים, ועוררה בי את הרצון לצאת איתו לדרך החיפושים שלו. אך במקום כלשהו הרגשתי משהו מכביד. לא זיהיתי מה הדבר, אך לא יכולתי להתעלם  מקיומה של תחושה לא נוחה.

בסיום השעה נפרדנו לשלום וקבענו להיפגש שבוע לאחר מכן.

כשהוא יצא מהחדר הרגשתי ריח כבד בחדר, ריח מעיק ולא נעים. לא ידעתי לזהות את הריח שהשאיר אחריו אך הבחנתי שזה הדבר שהכביד עלי. נרגעתי, כי אולי זה לא  יחזור שוב.

הגיע מועד הפגישה הבאה. חיכיתי לבחור. הבחירה שלו לבוא לטיפול  דיברה לליבי. אישיותו היתה לי נעימה. 

הוא נכנס לחדר עם החיוך על שפתיו, התיישב והחל לדבר. אני מחזירה לו חיוך, אך חשה מחדש את מכת הריח הרע שהוא מביא איתו.

הקור של החורף אינו מאפשר לי לפתוח חלון לאוויר צח. אני תוהה איך אפתח חלון בלבי אל הבחור שיושב מולי. אני מגייסת את כוחותי, מקשיבה לדבריו ומגיבה אליהם. אך אינני כתמיד. ההומור שלו נשמע לי יבש. החביבות שלו נראית לי מאולצת. אני יודעת שאני יושבת מולו סגורה, מאולצת וחסרת לחלוחית.

אנו קובעים להמשיך ברצף של פגישות שבועיות.

אני חשה הערכה אליו ואל עצמי. מעריכה אותו שהצליח לעורר בי את הרצון לטפל בו, לא לוותר עליו, למרות הקושי. מעריכה את עצמי שמוכנה לטפל בו, לא מוותרת עליו, למרות הקושי. מרגישה שבעולמו הנפשי יש חשיבות מכרעת שלא יוותרו עליו. 

אני מזכירה לעצמי את מהות הטיפול. אני פה בשבילו, בשביל לעזור לו שיהיה לו יותר טוב. אבל אני יודעת שכדי שאוכל להיות פה בשבילו, אני צריכה שיהיה לי מספיק טוב להיות פה. והריח מכביד עלי. איך אלך נגד הריח?

הגעתי לפגישה הבאה "בכוננות ספיגה", ולא הופתעתי להריח שוב את הריח הכבד של הבחור. שוב הריח היכה בי.

הצלחתי להיות קשובה אליו. נתתי לו את הבמה, נתתי לו להיות הדמות הראשית בפגישה, ובמאמץ רב שמתי את הריח ברקע, לא במרכז. 

הצלחתי לחייך לבדיחות שלו, שלא היו באמת מצחיקות. ראיתי בהן ביטוי לרצון שלו להרשים. רצון אנושי ולגיטימי. 

הצלחתי להרגיש את החיפושים שלו אחר יחסים חברתיים ואחר יחסים אינטימיים. חיפושים בריאים וטבעיים לגילו.

הצלחתי לשמוע אותו כשהוא דיבר על ילדותו ועל האווירה המשפחתית. אני מקבלת תמונה של משפחה בה כל אחד מתקבל בחביבות כל עוד אינו דורש לעצמו מקום מרכזי ותשומת לב. אני קולטת  שבביתו לא מטפחים את בני הבית, לא בתחום הרגשי ולא בתחום הפרקטי, כמו למשל נקיון והיגיינה.

הצלחתי לראות שלפני בחור בודד, שרגיל להיות ברקע, וכך הוא מתקבל יפה. הוא לא יודע איך לשים את עצמו במרכז, איך לבקש את רצונותיו. אפילו אינו יודע מה הם רצונותיו. ואם אני רוצה לעזור לו, עלי לאפשר לו להיות במרכז. ובעיקר, לא לוותר עליו.

הצלחתי במשימות הללו, אך לא הצלחתי שלא להריח את הריח.

איך לתת לבחור הזה להיות במרכז, כשהוא מביא ריח כה מעיק – אני שואלת את עצמי.

לא מצאתי פתרונות פרקטיים, למרות שכל-כך רציתי למצוא.

לא מצאתי פתרונות תיאורטיים, למרות שכל-כך רציתי. אני מכירה את המושגים הפסיכולוגיים של קבלה והכלה, אבל הם לא עוזרים לי. אני מכירה פירושים מעניינים לגבי משמעות אפשרית של חוסר היגיינה, אבל הם לא עוזרים לי.

הריח מעיק, מציק, סוגר אותי. עדיין החלון בתוכי סגור ברובו.

אני פונה למצוא את העזרה בתוך עצמי. כי "אם אין אני לי מי לי" – אני מאמצת את חוכמתם של חז"לנו. אני מעמידה לעצמי אתגר ללכת נגד הריח. 

אני חושבת על הבחור. אם אני חושבת עליו, משמע שהוא קיים, משמע שהוא נכנס ללבי. משמע שאיכפת לי ממנו. 

אצליח להתקרב אליו אם אדע מה אני מחבבת בו, מה נעים לי בו, מה נוגע בי. "תתחברי אל הדברים האלה" – אני אומרת לעצמי. אומרת ולאט לאט מצליחה. אני מוצאת הבזקים של דברים חיוביים, בעיקר דברים שנוגעים ללבי. 

פגישה אחר פגישה, אני פותחת בפניו סדקים בחלון שבתוכי. מקשיבה לו, מביטה בו, מתייחסת אליו באמפטיה ורגש, מתעניינת בו. אני מגלה את האדם שבו, את השמחות שלו ואת הכאבים שלו. אני מגלה את הרצון שלי שיהיה לו טוב, שיראה הצלחות במעשיו. 

הזמן עובר. מסתיימת הפגישה השמינית שלנו. הוא יוצא ואני תוהה אם גם הפעם נכח פה הריח המכביד. כן, אותות הריח עדיין בחדר, אך בזמן הפגישה לא הרחתי אותו. "מה קרה לי" – אני שואלת את עצמי בפליאה – "איך לא הרחת את הריח הזה, הכל כך מכביד?". אין לי תשובה לעצמי. פשוט לא הרגשתי. 

בפגישה הבאה הרגשתי נוח בחדר, כאילו שכחתי שהבחור הזה מביא איתו ריח רע. אנחנו משוחחים, והוא כדרכו מספר בדיחות. אני מוצאת את עצמי צוחקת, אפילו צוחקת בקול. "מה קרה לי" – אני שואלת עת עצמי בפליאה – "איך את צוחקת מבדיחות יבשות שכאלה?". אין לי תשובה לעצמי. פשוט נהניתי מהבדיחות. 

עוד פגישה, ואני שמחה כשהוא נכנס אלי, בחור סימפטי ונוגע ללב. השיחה כבר קולחת בינינו, הוא מביא תכנים אישיים רגישים, ואני מגיבה אליו. אני מוצאת קצה של חוט בדבריו שמאפשר לי לגעת בעדינות בהרגלי הנקיון שלו. קצת מביך, אבל כשהוא מדבר על נסיונותיו להתקרב אל בחורה והדחייה שהוא סופג ממנה, אני מעלה ברגישות רבה את השאלה של נקיון ואסתטיקה. הוא לא יודע מה לומר, ואני לא לוחצת.  כבר לא עומד בינינו הכובד של הריח. אני כבר לא שואלת את עצמי מה קרה לי, מבינה שחציתי את מחסום הריח. כבר הולכת נגד הריח.

הפגישה הבאה קרובה לסיום הטיפול. הוא מרים את הכפפה שזרקתי בפגישה הקודמת, ושואל למה התכוונתי כשדיברתי על הרגלי הנקיון. הפעם המבוכה אצלי, אך אינני מתחמקת. מדברת איתו על דברים שיכולים למשוך או לדחות קירבה בין אנשים, ובעדינות רבה מנסה לדבר על התחושות שלי כלפיו. משתפת אותו בתחושות הטובות שהרגשתי אליו, ואז מציינת בזהירות שהיו לי מדי פעם שאלות לגבי הנקיון שלו. לא הזכרתי מפורשות את הריח הכבד, אך העזתי לגעת בענייני נקיון וטיפוח. הוא מקשיב ברצינות, מעט נבוך מהכניסה לעניינים אלה. "תני לי לחשוב על זה" – הוא אומר. ואני נענית לרצונו.

אני כבר לא בוטחת בחוש הריח שלי, ש"נרדם" במהלך הפגישות האחרונות, ולכן אינני יודעת אם יש ריח או לא. אני רואה שהוא נכנס לפגישה הבאה לבוש בבגדים נקיים, שנראים חדשים. אני מנסה לרחרח, ואיני חשה את הריח הרע. עד היום אינני יודעת אם הריח השתנה או שחוש הריח של השתנה. אני כבר בטוחה שאצלי השתנו הרבה דברים ביחס אליו וביחס לריח.

בפגישה האחרונה אנחנו מסכמים את הטיפול. הוא מספר מעומק ליבו על כל מה שעבר עליו במהלך הטיפול. לא מתייחס במפורש אל נושא הנקיון. הוא מודה לי על הרגישות שלי כלפיו, על ההבנה והאיכפתיות שהרגיש ממני. 

אני נפרדת ממנו במילים חמות. אינני יודעת איך להודות לו על השינוי שהוא עשה בתוכי. בזכותו עברתי מסע פנימי נגד הריח הרע ועמדתי בו. במסע הזה פיתחתי ניחוח של קבלה והכלה, ניחוח של הומור, ניחוח של כבוד. בזכותו נהייתי מטפלת טובה יותר. בזכותו נהייתי אדם טוב יותר. תודה לך!

"מאיפה ניקח את הכוח ללכת נגד הרוח?…

באהבה, ובמילה טובה".

עוזי חיטמן.

אולי זו היתה דרכי במסעי נגד הריח. 

שְׁנַיִם פָּנִים

תמר רטי, פסיכולוגית חינוכית

רונה נכנסה אל החדר בראש זקוף ובמבט מושפל. באותם ימים חשבתי שהיה דבר מה משונה באופן שבו הניחה את עצמה מולי מדי יום שישי, אבל אז עוד לא הצלחתי למסגר אותו במילים. היא היתה מטופחת מאוד ומבושמת מאוד, כאילו מתחת לשכבות הצבע והאו דה טואלט חיכתה ילדה קטנה שנצרכה למעקה.

למה כאילו, בעצם.

לפני הפגישה שאלה אם תוכל להביא את רוני. גם כשהסברתי הקשתה – אבל למה לא, הטיפול הוא בשבילה. אני רוצה שהיא תהיה איתי. אני צריכה שהיא תהיה איתי.

ככה התחלנו.

ימי שישי. בוקר. כוס קפה מתקררת במטבחון. כיסא לבן בגבו אל הדלת, שתי כורסאות פרחוניות למולו. על הקיר חלון, ובגבולותיו עלים ששעות היום ותקופות השנה צובעות אותם בגוונים משתנים. מתחתיו שעון, לא גדול ולא קטן, עוקב בתקתוקים נחושים אחר תנועות הזמן.

תמיד אחרו. אסופת תלתלים פוערת את הדלת ונכנסת בתנופה אל החדר. ומיד אחר כך ראש זקוף, שיער מוחלק וריחני למרחוק, מבט מושפל, התנצלות. "לא הספקנו להתארגן– רוני רצתה עוד שוׂ– ", ורוני תופסת בידה, קוטעת את דבריה בתנועה חדה, מצווה עליה לשבת מיד בשורת הכיסאות שסידרה. "אני הקטר ואת רוצה לנסוע לבקר את אמא שלנו אבל לא יכולה לרדת כי אני לא עוצרת ולא מקשיבה לך ואת בוכה תבכי עכשיו יותר חזק שאני אוכל לשמוע–"

לא קל לשמוע את הבכי של אמא, הייתי אומרת לעתים רחוקות, כשנפער לי פתח בין המילים ששטפו את החדר.

לפעמים סודר בעבורי מקום מאחורי הקטר, ורונה היתה מוגלית לירכתי הרכבת. רוני היתה צוחקת אליה ואומרת – ככה לא תדעי אם אני מתכוונת לעצור– ככה אני לא אשמע אותך בכלל. אליי היתה פונה בשקט ושואלת אם ארצה לשתות ואם נעים לי. לפעמים היתה מציעה לי להתחלף, ובעזרת מניפה שהביאה איתה הרעיפה על עורפי משבי רוח רכים. רונה היתה נשכחת לרגעים ארוכים, עד ששיעול חזק, לא מוותר, פרץ מגרונה והיא התרוממה בתנועה חדה וקרסה אל תוך אחת הכורסאות. רוני התאמצה מאוד לגבור בקולות צפירה רמים על קול השיעול העקשני, עד שנכנעה והתרוממה, מובסת, מכיסא הקטר.

שתי ילדות נזופות שקועות בכורסאות תאומות. איך יוכלו למלא את החור שחורר ביניהן.

הימים נקפו, מותירים מאחוריהם עלים בגוונים משתנים ותנועת צללים על קירות החדר. הרכבת הוסטה לפינה, וכשרונה היתה מציעה שיתיישבו בה היתה נגערת – אמא, זאת רק שורת כיסאות! השולחן הקטן הושם בין הכורסאות, ורוני פיזרה עליו בשקט ולאט דפים וכלי כתיבה. עכשיו נצייר לב גדול ובתוכו ילדה קטנה, הורתה לנו. וכשסיימה לצייר אספה את שלושת הדפים, חיבקה אותם בידיים קטנות ועברה עם עיניה על פנינו. שלך הכי מכוער – צחקה לעבר אמה, אמרתי לך: את צריכה להשתפר.

מבט מושפל, מובס, פרקי אצבעות מלבינים והולכים, נאחזים במשענת הכורסה.

לפעמים הכנסתי מילים לשתיקות שהתמקמו ביניהן. לפעמים שתקתי גם אני. רונה הישירה מבט באחד הימים ואמרה – את עוד תלָמדי אותי להיות אמא. לא ידעתי למי כיוונה את דבריה.

בפגישות שבין הפגישות, בשעות חשוכות ועייפות, סיפרה על חלומות שנופצו ועל אחרים שלא ויתרה עליהם. עדיין, נהגה להוסיף. היו מילים בחדר, אבל לא הצלחתי להפוך אותן לסיפור. כאילו משהו, לא גלוי ולא נסתר, חפר בין מילותיה תהום שלא אפשרה להשלים את המשפט עד תומו. והיתה האימה – היא נותרה מקופלת לאורך הפגישה בין הקיר ובין הארון, אך כשרונה עזב את החדר נלפתה בגרוני. לא ידעתי לתת לה מילים.

אחרי הציורים היו שעות ארוכות של משחק מונופול, שכלליו נקבעו בכל שבוע מחדש והיו ידועים לרוני בלבד. היא רכשה עוד ועוד בתים וניכסה לעצמה את כל מה שהיה שלנו. לא היה לנו סיכוי. רונה ניסתה בתחילה להילחם, אבל נענתה בצעקה – אלה הכללים! את שוב לא מקשיבה! בימים ההם התקשיתי מאוד להבין מי זקוקה להגנה מפני מי.

ובינתיים, המילים של רונה התעקשו לסדר את עצמן בתוך סיפור. שוב ושוב חזרה על אירועים מילדותה ועל השנים האחרונות. שוב ושוב הרגשתי שאני מתאמצת שלא ליפול למה שנפער בין מילותיה. בינינו. היא נאחזה בפגישות הללו, התבוננה שוב ושוב יחד איתי במפגש התובעני, המתיש, עם בתה – ונאבקה כל הזמן ברצון לסגת, באפשרות הקיימת תמיד להותיר את סבך הקשר לא נצפֶּה. לא נגוע. במאמץ רב הזמינה אותי לצפות בחלקים שהוחשכו בסיפור חייה ולתת להם מילים.

בחלומותיי ראיתי לפעמים שביל לא סלול. חלקי גוף. מאבק. מילים ניסו להיאמר, ואז– קריאה חלושה בשמי הקיצה אותי.

בבוקרי יום שישי התנחלה לאטה הרגשה לא מוכרת. זרות שהיתה ביניהן פינתה מקומה למין אחווה חדשה, והמפגש נצבע ברכות מסוימת. היה כמעט נינוח לשבת לידן, להשתתף לעתים במשחק שרוני בחרה בעבורן, לתת מילים כשהיה צפוף או מכאיב מדי. רוני התרפקה על אמה לעתים קרובות, ורונה ליטפה את הסבך המתולתל ודריכותה רפתה מעט. לרוב אפשר היה לחוש מי האם ומי בתה, איפה רוני מתחילה והיכן מסתיימת רונה. רוניה – כתבתי בדפים שלי לאחר לכתן, כשלא זכרתי מי אמרה מה.

בוקר אחד הוצף החדר אור. כתמיד, איחרו להגיע. ניסיתי למקם את הכיסא הלבן בזווית מעט שונה, כי עיניי הוכאבו מהלובן הבוהק שהציף אותן. ופתאום — ראיתי את מה שהנפש סירבה לרשום במילים: העץ נכרת. עלעליו נעלמו. החלון, שכעת הסתבר כי היה גדול מאוד, התייתם מהצבעים העזים שקישטו אותו.

באותו בוקר איחרו מאוד. דפדפתי בחוסר שקט בְּרישומים שרשמתי. לא ידעתי מה אני מחפשת, אבל האור שהציף את החדר והאיחור שהלך ותפח הניעו את ידיי להמשיך לחפש. קראתי על ניסיונות לייצר קשר, על משחק הדדי שהלך והתפתח, על התרפקות, על מבט. על ילדה קטנה בתוך לב גדול. על פרקי אצבעות שמנסים לאחוז חזק.

על ריח.

על בכי שאי אפשר לשמוע גם כשרוצים. על חושך שלא משאיר מקום למילים. על משהו שנלפת. על מישהו שלופת ולא מניח. על מבט מושפל ועל שכבות של צבע. על חור שחורר ועל מילים שלא מצליחות להגיע. על יד פוגשת יד ונחרדת פתאום. 

על ילדה שמנסה להושיע את אמה.

*

כשהתיישבו, נבוכות ושקטות, בכורסאות שמולי, אור חדש שירטט מעגל בהיר. ממקום מושבי ראיתי סביבן מעקה. הפגישה התחילה כמעט עם סיומה. בדקות שנותרו ישבנו שלושתנו שקטות מאוד ורואות מאוד. אחר כך אחזה רונה בידיה של רוני, חייכה לעברי ארוכות ויצאה לאט מן החדר.

מוגלי מוריד ראש *

תמר הדר, פסיכותרפיסטית ועו"ס קלינית

אני עובדת עם אנשים שחיים "על הקצה" ובמשך השנים למדתי שכדי לעבוד איתם צריך להתיידד עם "הקצה". על מנת לפגוש את הקצוות והשוליים שבחוץ, יש לפגוש את הקצוות והשוליים שבפנים ואף כי לעתים קשה ומייסרת, ההתכתבות עם השוליים לעולם לא נגמרת.  גם הטיפול מתחולל במדיום של בין לבין, הוא לא בעולם המציאותי אבל הוא ממשי,  גם הוא במובנים מסוימים מתנהל "על הקצה"…

אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה למי שלימד אותי שחיים בשוליים הם אפשרות. שלימד אותי לכבד שוליים ולהקשיב להם אחרת. אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה למוגלי.

מוגלי היה מוריד לפחות ראש או שניים ביום ובכל חיפוש שהיו עושים אצלו תמיד היו מוצאים לפחות איזה פרח. אחרי שעוד תיק נפתח נגדו, נדמה היה שגם השופט עצמו אובד עצות. מצד אחד, מאסר על תנאי שחובה להפעילו ומצד שני מוגלי, איש זקן, תימהוני וחייכן שלבוש בבגדים שגדולים עליו בכמה מידות וריח של מישהו שלא ראה מקלחת כמה ימים, מעורב בריח של חלודה וברזל. עד שהכרתי את מוגלי לא ידעתי שלברזל יש ריח, אבל יש לו ריח, ריח שקשה לתאר במילים, ריח כתום, אולי ריח אדום…ריח של אדמה ושל אבן. אפילו השופט בכבודו ובעצמו שכל היום רואה רק אנשים שעברו את הגבול, לא ראה כזה עובר גבול. אולי זה היה קצת עקום אבל הוא החליט לשלוח אותו לשיקום **. כולנו ידענו שאת מוגלי אי אפשר לשקם. מצד שני, זה היה ברור שגם ימי מחבוש לא יועילו, אז שיחקנו כולנו במשחק הכאילו.  כך קרה שיום בהיר אחד מצאתי את מוגלי מחכה מחוץ לחדר שלי. הוא, הריח, הראש הפרוע, הזקן שגדל פרא והבגדים שגדולים עליו בכמה מידות. 

במשך שנה וחצי הוא הגיע כמו שעון, כל שבוע ומאחורי הריח גיליתי איש עם טעם. איש  חכם וחריף, עם סיפור חיים לא שיגרתי ותובנות שאילו הייתי מכניסה לספר וודאי היה מתמקם בראש רבי המכר. 

מסתבר שמוגלי לא נולד ביערות הגשם של הודו, אלא באיזה כפר קטן בעירק  ועלה ארצה כשהיה בן 3. אבא שלו אהב "חלב אריות" *** ונשים עד שחלה. אולי היה זה עונש מאלוהים ואולי לא. במשך שש שנים שכב כמו פגר בפינה של הצריף שהם גרו בו, עד שהחזיר נשמתו לבורא.  אמא של מוגלי הייתה אשה קשת יום עם פתיל קצר שידעה לדבר בעיקר בעזרת הידיים (לפעמים גם עם נעליים).  כשהוא היה בן שש היא שלחה אותו לבית ספר ואם עד אז חייו היו קשים, מאותו רגע הם הפכו ממש גיהינום. בעוד שלילדים אחרים אות התחברה לאות ויצרה מילה, אצלו האותיות התחברו לבחילה. הוא לא קלט אף מילה, אז המורה נתנה לו סטירה והוא ברח הביתה מושפל ופגוע. בבית אמא ראתה שהוא לא בבית ספר, גם היא נתנה לו סטירה ומיד החזירה אותו לבית ספר. 

בחזרה לבחילה,

בחזרה לסחרחורת, 

בחזרה למקום שהאותיות לא מתחברות למילה.

אז הוא ברח ליער, כך הוא אמר. אבל אני חושבת שזה בכלל לא היה יער, בטח איזה חורשה עם כמה שיחים עטופה בדיונות חול שפעם עטפו את הארץ כולה, לפני שבנינים וקניונים כבשו אותה. כששאלתי איך הוא הסתדר שם לבד, הוא חייך חיוך גדול ואמר לי שבטבע יש הכל, צריך רק לדעת לאן להסתכל. האמת היא שאף פעם לא שמעתי אותו מתלונן, לא על מחסור ולא על הילדות שלו, לא על אשתו שניסתה למכור את ביתם מבלי שהוא ידע, לא על הילדים שלו שלא דיברו איתו, כשהייתי שואלת הוא פשוט היה מחייך, חיוך שהיה נראה קצת עצוב והיה אומר לי בשקט שהעבר בלתי ניתן לשינוי והעתיד לגמרי לא צפוי והדבר היחיד שיש לנו זה את עצמינו ואת הרגע. היה אומר ושותק.  

באחת הפגישות הוא הזמין אותי לבוא לראות היכן הוא גר ואיך הוא חי. אולי הוא רצה להראות לי  שאפשר לחיות בחוץ בלי למות מרעב או לקפוא מקור, אולי רצה להראות למרכז איך נראים השוליים. 

צמודה להנחיות הכי משונות שקיבלתי, נסעתי עד לקצה של המקום שאפשר היה להגיע אליו עם רכב, אחר כך, צעדתי לאורך שביל העפר עד שהגעתי לעץ השיטה הבודד, שכולם כן כולם, הוא אמר מכירים (כולם חוץ ממני). אחר כך פניתי ימינה ובסוף הפניה, ממש כמו שהוא אמר, עמד הצריף שלו. זה לא היה ממש צריף, זה דמה יותר לפחון, מוקף בהרים של פלסטיק וברזל (למחייתו הוא היה אוסף ומוכר ברזל) וריח של זבל. חייכתי, בכזה ביקור בית עוד לא הייתי. המקום היה מסריח ולגמרי לא הגייני והרגשתי שתוך כמה דקות כל המערכת החיסונית שלי נכנסת לכוננות חרום. אבל בעל הבית נראה מאושר ושמח שבאתי. כל הביקור הוא חייך והחיוך שלו היה מדבק וחשבתי שאולי אני צריכה לשחרר ולחייך גם כן. אז חייכתי ונראה שהחיוך שלי גרם לחיוך שלו עוד יותר להתרחב והמחשבות על החיוך שלו ליוו אותי כל הדרך חזרה הביתה. הרבה אחר כך שאלתי אותו על החיוך וציפיתי לתשובה חכמה ומורכבת אבל הוא פשוט הסתכל עלי, חייך חיוך קטן ואמר שהוא מחייך כי הוא "שמח לבוא", הסיפור שלו בדרך כלל לא מעניין אנשים. חשבתי לעצמי שהוא בסך הכל בא כי רצה שמישהו יקשיב, כי מי בכלל הקשיב לו בעולם הזה.  

במשך אותה שנה הבנתי שמוגלי אהב את היער ולמד לאהוב ולהעריך את הבדידות, הוא חי את חייו בקו התפר שבין היער שהפך לממלכה שלו, לבין היישובים מסביב ועל קו התפר הזה שתפס מקום בתוך נפשו פנימה, הוא הילך לאורך השנים. זה לא שהוא לא ניסה להשתייך לחברה, הוא ניסה, הוא התחתן והביא ילדים. הוא אפילו קנה בית עם קירות, עשוי בלוקים.  אבל בלב הוא ידע שזה לא זה, הוא שנא כל רגע, כל גרגר אבק וחול שאשתו רצתה לזרוק הוא רצה לאסוף פנימה. הוא התגעגע לטבע, ליער לחולות ולחופש, ליום שהביא אחריו את הלילה ואת עונות השנה, לגשם שהרטיב את האדמה ולקולות של הלילה. בסוף היא התגרשה (אפשר להבין אותה…) הוא חזר אל היער שתמיד היה בו מקום בשבילו ומה זה בית אם לא מקום ****. 

מוגלי היה פשוט "פשוט". לא פעם הייתי שואלת אותו איך הוא מתקיים מהמעט שיש לו, הוא היה עונה לי בכל פעם את אותה התשובה: "תסתכלי קרוב". מוגלי לא הסתכל רחוק, הוא הסתכל לרגע קרוב בעיניים וכל רגע הביא עימו את העכשיו ואת הרגע הבא אחריו וככה הוא חי אינסוף רגעים.   

ביום בהיר אחד הוא הפסיק להגיע, הפסיק גם לענות לטלפון. אחרי אינספור ניסיונות נסעתי לבית שלו. מצאתי את המקום ריק ונטוש. בניסיון אחרון התקשרתי לבת.

 "אבא מת" היא אמרה וסיפרה בפליאה על העשרות שבאו ללוות אותו בדרכו האחרונה. גם הדאגה שלי ריגשה אותה, אמרה לי שזה החזיר לה את האמון בממסד. 

אני לא הייתי מופתעת, ידעתי שכל מי שמוגלי נגע בו הגיע לומר לו שלום אחרון. שלום אחרון לאיש שבא בלי מילים חכמות וחפצים יקרים, שלום לאיש שאחרי ככלות הכל היה לו מקום והמקום היה בתוכו. שלום לאיש שידע להעריך רגעים. 

חשבתי על זה שבבית הקברות הוא הוא היה עוד מנוח שנטמן למנוחת עולמים, כבר לא שוליים, שם השולים מוקצים לאנשים אחרים. 

התדע לך מוגלי אתה ילד לירי

צפוי לך מוות שקט, 

כה שקט. 

ואז אנוכי בתוגת המאירי

אלחש לקירות: מוגלי מת, 

מוגלי מת.

וישוב אפרך מהכלוב למולדת-

מן הכלוב הלבן לעפר הצהוב *****.

הערות שוליים:

* פתח של מבחנה המחוברת לבקבוק ובתוכו ממלאים את הקנאביס נקרא  ראש. 

** שיקום מוגדר כתיקון והחזרה למצב קודם. ההנחה היא שדבר היה תקין ונפגם ושיקום הוא הניסיון להשיבו   

    לקדמותו. אך נשאלת השאלה מי קובע מהו מצב תקין ומאין ההנחה שיש צורך להשיבו למצבו הקודם ואיך 

    מתקנים מישהו שלא חש זקוק לתיקון. 

*** חלב אריות הוא ערק מהול במים

**** מקום מוגדר במילון כחלל אזור במרחב, מקום עם ה' הדיעה הוא כינוי לאלוהים ומקום הוא היכולת של העצמי 

       להכיל בדעתו דברים נוספים ואחרים או את מציאות הזולת (ראה ערך מקום בויקיפדיה)

***** מבוסס על תוכי יוסי מאת אברהם חלפי

אחותו

יעל לוקסמבורג כהנא

חמש ושלוש דקות. אני לא אוהבת שמאחרים. 

מים שטפטפו מהמזגן, נספגו בשולי השטיח והפכו לכתם אפור-עכברי מבחיל. כל כך הרבה מחשבה אני משקיעה בעיצוב הקליניקה ובאיסוף פריטים שישרו את האווירה שאני רוצה, משהו שבין נינוחות למתח. שיהיה יפה, אבל מכובד, ורק השטיח הזה, הורס הכל. אני מתבוננת רק בו וחשה שהכתם מתרחב ומתפשט עוד ועוד לנגד עיני, אפילו שזה לא כך באמת. 

בחדר הכורסאות והכיסאות כבר מסודרים בזווית הנכונה, על השולחן מונחים קנקן מים, כוסות ומחברת חדשה. בחדר ההמתנה כבר נשמעים קולות דיבור וצעדים: משפחה חדשה בדלת. אני נושמת נשימה עמוקה ולובשת את פני החיוך שלי. כל מפגש חדש מעיר אותי עד קצות העצבים, הם נכנסים פנימה עם כל הסבך שלהם, ומקווים שאתיר אותו עבורם. ורק השטיח הזה, צורב לי בעיניים כמו קלקול קיבה שמתחיל בשיפולי הבטן. ואת יודעת שתכף יכאב לך, אם המאכל הגרוע לא יתנקה מהגוף איכשהוא. 

אל החדר נכנסים ראשונים הילדים. שני בנים וילדה צעירה מאד, ספק תינוקת ספק פעוטה. חיתול מציץ תחת שמלתה החגיגית מדי ליום חול, הקוקיות שלה ממוקמות באופן לא סימטרי וזה מתוק ומצחיק בו זמנית. אחד הבנים נכנס עם קפוצ'ון על הראש, ומרחיק את הכסא שבחר. הילד הגדול יותר, כבר נער, רזה באופן יוצא דופן. שערותיו נופלות על עיניו והן רחוקות זו מזו. הוא בשלב הזה שאף איבר בפניו לא מסונכרן עם האחרים. אחריהם נכנסים ההורים. האב נעמד מולי ולוחץ את ידי: "שלום אפרת, נעים מאד. דורון. דיברנו בטלפון". הוא לא מחייך, החולצה שלו מכופתרת על העוקם: כפתור אחד התפספס, וכל השורה שגויה. האם נכנסת אחרונה. אישה יפה מאד. יופי נינוח מהסוג שעשוי לאיים עלי, של מי שידעה תמיד שהיא יפה. השיער שלה אסוף בסיכה לאחור וזה מדגיש את עיניה הגדולות. אני רואה שיש לה שורשים לבנים. היא מפסיקה להתבונן בילדה הקטנה רק לרגע, כדי לחייך אלי חיוך עייף. "הי" היא מציגה לי את הילדים ונשארת עומדת: "זו עינבי, הקטנה. יונתן פה" מצביעה על הילד עם הקפוצ'ון על הראש, הוא אפילו לא זז. "וזה אייל, הבכור". אייל מרים אלי את פניו הצרות. אני רואה את הלסת שלו נקפצת, ואחר כך את עיניו ולבסוף את מבטו. ואת המבט הזה אני מזהה. זה מבט שאני זוכרת. מבט של אח של מי שעושה בעיות. 

****    ****   ****   ****

אמא מספרת לנו שיש ביום שני הבא פגישה במרכז העיר עם פסיכולוגית. היא מכינה את אבא שהוא חייב לבוא, אבל אבא בכל זאת מנסה להתחמק בתירוצים שונים. הוא מספר שיש לו בעבודה ישיבה חשובה. אמא אומרת לו שהוא חייב לבוא ולהתנהג יפה, אחרת היא לא תסלח לו. הפעם כולנו צריכים ללכת, אבא אמא אחי ואני, אפילו שהפגישה היא רק בגלל אחי הגדול אורן. זו פעם שלישית החודש שהוא מושעה והמנהלת אמרה לאמא שהוא יסולק מבית ספר בסוף השנה, אם לא יהיה שינוי. בבית הוא מסתגר בחדר כל הזמן, ויוצא רק בשביל לאכול, להתרחץ ולהכות אותי. לאמא הוא לא עונה בכלל וכשאבא מגיע בערב הביתה, הם תמיד רבים על כל דבר. 

אני משתדלת לא להקשות. אני מנסה להיות שקטה שקטה. כולם זהירים כל כך, לא להכעיס ולא לעורר את אורן ממרבץ הנמר שלו. בבית, לעיתים רחוקות אנחנו מדברים זה עם זה. אני לא מספרת לאמא דבר. אני מכינה את שיעורי הבית בשקט. אני מתאהבת בילד מהכיתה ובוכה את הפרידה שלושה שבועות אחר כך ובבית אף אחד אינו יודע. אני מתחילה דיאטה, וזורקת חצי מארוחת הצהריים אל האסלה בלי שאף אחד ישים לב. אני מפסיקה לאכול את הכריכים של ארוחת עשר. אני רוצה להיות יפה ורזה, ולא אכפת לי שזה קשה, אני מוכנה להשקיע, כי "צריך לסבול בשביל היופי". אמא מבשלת רק קציצות ואורז, כי זה מה שאורן אחי הכי אוהב. פעם אחת היו ממולאים והוא הפך את כל הצלחת על השולחן והשאיר את זה שם, מטפטף ומעליב, שאמא תראה. אמא בכתה אחר כך ואני שמעתי, אפילו שהיא סגרה את הדלת בחדר שינה ובכתה הכי בשקט שיכלה. 

לחדר של הפסיכולוגית יש צבע מוזר, כמעט צהוב. אולי המנורה  המשונה גורמת לחדר להראות כך. בחדר יש ספה ארוכה ואני לא יודעת איפה לשבת, אז אני נשארת לעמוד. אמא מסמנת לי לשבת על הספה, בינה ובין אבא. הירך של אבא נוגעת בי מצד אחד ושל אמא מהצד השני. אני מסתכלת על הפסיכולוגית. היא לובשת חצאית ארוכה ושרשרת משונה, שאמא לא היתה הולכת איתה בחיים. אני מסתכלת על הפסיכולוגית איך היא לא מסתכלת עלי. היא מסתכלת רק על אורן. אורן עומד יפה ורחב בפיסוק רגליים, ושואל בקול רם מדי איפה לשבת.  לבסוף הוא מתיישב בכסא שמולה, ולועס לעצמו את השפה התחתונה, כמו שהיה עושה כשהיינו קטנים. אף אחד מאיתנו לא מדבר, אז הפסיכולוגית מתחילה. אני נורא מתרגשת, הרגליים שלי הן משקולות בזלת, שמושכות אותי חזק לאדמה. קודם מדברים הגדולים והם מדברים על אורן, על הבעיות שלו בבית ספר ובכלל. אמא מניחה יד על הירך שלי, ולוחצת אותה כל פעם שהיא מסיימת משפט. היא אומרת: "אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. לפחות זאת פה עושה לנו נחת". היא מתכוונת אלי ולוחצת לי חזק את הירך. זה כואב קצת, אבל אני לא אומרת כלום. 

הם לא שואלים אותי דבר אפילו שאני רוצה לספר. אם ישאלו אותי, אני אספר. אני מחכה שמישהו יסתכל עלי. אני מתרכזת חזק חזק בפסיכולוגית, ואומרת לעצמי בקול הכישוף שלי: "תסתכלי עלי… תסתכלי עלי…" אבל זה לא עוזר. אני מקווה שאמא תסתכל עלי, כמו שהיא מסתכלת על עצמה במראה הקטנה כשהיא מסדרת את הגבות בפינצטה. היא תמיד עושה את זה לאט ומזיזה את המראה לכל הכיוונים כדי לא לפספס אף שערה. או שיסתכל עלי אבא, כמו שהוא מסתכל בימי שישי על ידיות הרכב שלו כשהוא מנקה בדלי, ומשפשף אחר כך בסמרטוט את הידיות, שיבריקו. אבל הם מסתכלים על הפסיכולוגית והיא משחקת בשרשרת שלה, ופניה, שאני מזהה בהן בהלה, מזכירות לי את שירי מהכיתה, כשקוראים לה לבוא ללוח לפתור תרגיל קשה בחשבון.

פתאום מתוך השקט הזה, אורן קם ודוחף אחורה את הכסא וצועק על הפסיכולוגית: "מה נראה לך? שאת מבינה מה קורה לי בראש? מה אתם חושבים? " הוא פונה לאבא ואמא "שאם תביאו אותי לפה משהו ישתנה בבית המסריח הזה?  אולי הבעיה היא שלכם? אה??? על זה חשבתם? שלא אני הבעיה, אלא אתם? היחידה הנורמלית פה זו אפרת" והוא מסתכל בי ומחייך, וקורא לי בשם שלא שמעתי בפיו כבר מזמן: "בחיי, אֶפִיף. איך את מחזיקה מעמד עם שני הנודניקים האלה?   רק דרישות יש להם, רק דרישות. איך את סובלת את זה? בלי אף מילה טובה, כלום!". ובבת אחת נראה שכל הכוח עוזב אותו והוא נמס אל תוך הכסא.

אמא ואבא הצמידו את הרגליים שלהם אחת לשניה, צמוד צמוד ולא נגעו בי יותר עד סוף הפגישה. אולי אבא קם וחיבק את אורן, ובטח אמא בכתה. הפסיכולוגית אמרה כמה דברים על גיל ההתבגרות, ועל הצורך להקשיב לאורן ולמה שהוא לא אומר, ולא רק למה שהוא כן אומר. לא בדיוק הבנתי למה היא התכוונה, אבל ראיתי שאף אחד לא מקשיב למה שאני לא אומרת. 

אחר כך חלק מהדברים החמירו, וחלק השתפרו. אבא התחיל לחזור מהעבודה יותר מוקדם, אמא רשמה את אורן לחוג גיטרה. בסוף השנה אורן קיבל שישה נכשלים בתעודה והם הסכימו שהוא יעבור לאקסטרני. אני המשכתי עם הדיאטה, לאט לאט הפסקתי לראות חברות כדי שלא יעירו לי על המשקל. בסוף, אורן אמר לאמא שאני זורקת אוכל באסלה. היא יותר לא האמינה לשקרים שלי, ואני החלטתי לספר לה הכל. 

אמא הקשיבה לי, זה היה לה קשה אבל היא סופסוף הקשיבה לי. 

אל הפסיכולוגית לא חזרנו, אחרי הפגישה ההיא. עד היום אני זוכרת את השרשרת המשונה שלה. היום הייתי עונדת כזו, זה בול הטעם שלי. ותמיד תמיד תמיד אני מסתכלת על האחים של מי שמגיע אלי לקליניקה, לפעמים אני פוגשת שם עיניים ורצון לספר משהו.

הגדרות (שם זמני)

מיה זלצר, מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית

מחוץ לדלת נשמעים צעדים קטנים ומהירים. הדלת נפתחת בסערה ואיש קטן עם משקפיים עומד בפתחה ומתבונן בי ארוכות כמנסה להיזכר מי אני. כעבור מספר רגעים הוא מתעשת, סוגר את הדלת בזהירות ומתיישב מולי.

במשך כל הזמן הזה אני עוקבת אחר תנועותיו הזריזות והוא אחר המילים הצפופות בדפים שהוא אוחז בהם. לפתע, קולו הנמוך והרגוע פונה אליי: " אני מקשיב, סוזי".

סוזי. כמה זמן שלא קראו לי ככה. אני תוהה למה האיש הזר הזה פונה אליי בשם החיבה הזה ומה הוא מצפה שאספר לו. אני מנסה להיזכר מה אני עושה פה ומבטי סוקר את החדר. מדפים עמוסים בספרי פסיכיאטריה, ספת עור זולה, שולחן קטן ועליו כוס קפה מהבוקר מלאה למחצה, שטיח חום מאובק, ווילונות מוסטים והאור החיוור הזה שבוקע מנורת הניאון וגורם לי לכאב ראש נוראי. זוהי שעת צהריים, ולרגעים האור הזה גורם לי לחשוב שמדובר בשעת לילה מאוחרת. 

אמא שלי שוב שלחה אותי לאחד מהפסיכיאטרים האלה שהיא מצאה ב"דפי זהב". זה כבר כמה זמן שאני רואה אותה ישובה מול הכרך הענקי הזה ששוקל יותר ממנה וגוזרת בקפידה גזירים צהובים. נראה שהיא הפכה את הנושא לתחביב יקר שלה, אז מי אני שאקלקל לה ואומר לה שאני לא באמת זקוקה לפסיכיאטר?

האיש הזה, שאין ספק שהוא שונה מכל הפסיכיאטרים הקודמים שיצא לי לשבת מולם, מביט בי בדריכות. אני תוהה מה כתוב בדפים שהוא מחזיק מולו ומה הוא מצפה לשמוע ממני. אני נאנחת אנחה קלושה ופולטת: "קשה לי עם האור הזה, דוקטור". הוא מהנהן בראשו בהבנה ומיד אומר שהחדר משקיף אל סביבה רעשנית במיוחד ולכן אם יפתח את החלון, לא נשמע אחד את השני. אני רוצה להגיד לו שאני תמיד שומעת, אבל אני שותקת.

"אני לא בטוחה למה שלחו אותי אליך", אני פותחת בהססנות. הוא מביט עוד מבט אחרון בדפים שמולו ומזיז אותם הצידה, כמעט בבוז. "המילים שם ודאי מתיימרות להגדיר אותי בכל מיני הגדרות. מעולם לא הצלחתי להציב את עצמי תחת איזו משבצת או הגדרה, ואולי זו הבעיה המרכזית שלי. ובכל זאת, נדמה לי שאני כאן בגלל שיש לי שמיעת כלב וכולם חושבים שאני מדמיינת דברים". 

הוא מאוד מרוכז בי. מימיי מישהו לא היה כל כך מרוכז בי. 

"מה את שומעת, למשל?" 

אני רוצה לספר לו שאני שומעת מה אנשים אחרים מרגישים וחושבים, אבל אני יודעת שהוא לא יבין. "כשאנשים הולכים מולי ברחוב, למשל, אני שומעת אותם מדברים אליי" 

"והם אכן מדברים אלייך?" הוא שואל בסקרנות.

"האמיצים שביניהם מדברים. או שאולי הם לא ראויים להיקרא 'אמיצים'. בכל מקרה, הם כולם היו רוצים לפנות אליי, ורק מעטים מהם אכן עושים זאת" אני אומרת ומשתתקת לפתע. אני רואה את המבע המבולבל שלו. הוא שב נוטל את הדפים והופך אותם במרץ. נראה שהוא מאוכזב מעט כי לא מצא את מה שחיפש. אני תוהה מה נכתב עליי בדפים הללו. בכל פגישותיי עם אנשי הנפש תמיד דבקתי בגרסה המושלמת לסכיזופרן האופייני כי לא אהבתי לענות על השאלות שהם היו שואלים. כך, לא הותרתי להם מקום לשאלות וכל שעליהם היה לעשות זה לתייק אותי תחת ערך הסכיזופרניה. ובכל זאת, מה יש להם לכתוב עליי כל כך הרבה?

זו למעשה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שהוא לא אמא שלי או הכלב שלי באגס מה אני מרגישה באמת. פשוט כי רק עליהם יכולתי לסמוך, וגם כי מאסתי בשאלות החוזרות של הפסיכיאטרים.

התחלתי לחשוד לרגע שזו לא אני שם בדפים הללו, ומצאתי עצמי רוכנת קדימה על הכיסא ומנסה להציץ. הוא הרצין מבטו כמי שתפס אותי בשעת מעשה והסיט את הדפים. "אז את למעשה מתארת שאת שומעת כמה קולות: את קולות האנשים שמדברים אלייך במחשבות ואת קולות האנשים שמדברים אלייך במציאות"

"אתה יכול גם להוסיף לזה את הקולות של המחשבות של האנשים בזמן שהם מדברים איתי במציאות" הוספתי וחייכתי למראו המבולבל וחסר האונים. הוא שוב לקח את הדפים והפעם הוריד את משקפיו והרחיק את הדפים ממנו. הוא נראה אבוד למדי וקריאות העזרה שלו במחשבותיי הלכו וגברו. 

"אתה צריך עזרה, דוקטור?" שאלתי אותו והגשתי את ידי כדי לקבל את הדפים. הוא לא נראה מבוגר למדי, ככל הנראה בסוף שנות השלושים בחייו, אך נראה כי הוא סובל מליקוי ראייה חמור. 

הוא הגיש לי את הדפים בהכרת תודה וקראתי בקול. בשלב מסוים הוא קטע אותי ואמר שזה מספיק. אחר כך הוסיף בלחש: "אבל את לא כל הדברים שהם רשמו שם, נכון? סתם אמרת?"

"עדיף ככה מלהתחיל להסביר להם דברים שלעולם לא יבינו" לחשתי חזרה.

הוא שוב הנהן בראשו בהבנה. "מישהו פעם הבין אותך, סוזי?" הוא שאל ברכות.

קפאתי לרגע. אולי היה זה האור המכאיב של נורת הניאון, אולי היו אלה כל המחשבות של האיש הזה שלא אזר די אומץ להגיד אותן ובלבלו אותי, ואולי הייתה זו השאלה שלו שלא ציפיתי שמישהו יטרח לשאול. 

"למען האמת, לא. איש מעולם לא הבין אותי. התחלתי לשמוע כך עוד כשהייתי ילדה. אז הקלו ראש בעניין ופירשו את זה כדמיון מפותח מדי. כשהתבגרתי כבר החלו לחשוד שאני חולה. היום אין להם ספק בכך, ולעתים נדמה לי שהם גם הצליחו לשכנע אותי במידה מסוימת". 

האיש הקטן השהה מבטו עוד מספר שניות ונטל ממני את הדפים ברוך. הוא כתב כמה מילים בעמוד התחתון וחתם. 

"אני חושש שזמננו תם. את מוזמנת לבוא שוב, למרות שאני לא חושב שיהיה צורך" הוא חייך אליי. "תשמרי על עצמך, סוזי".

מופתעת נטלתי ממנו את הדפים וצעדתי לעבר הדלת. " תודה לך, דוקטור.."

הוא אמר לי את שמו, אך לא שמעתי אותו מפני שמחשבה של אדם אחר שעבר במסדרון בלבלה אותי.

"אז תודה לך" מלמלתי במבוכה ונמלטתי משם במהירות. 

בעודי מחכה למעלית דפדפתי אל העמוד האחרון.

בתחתית העמוד נכתב:

"רגישות יתר.על החתום, ד"ר פרויד"

חמישים דקות משל עצמן

אביבית פיבך, פסיכולוגית קלינית

כן, לבסוף היא מצאה את המקום שיקבל אותה לפי תנאיה: "אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי לדבר, למלמל בקול, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב לי, אספר פרטים על חיי. אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה".

את התנאים הללו היא ניסחה וגלגלה במחשבתה שוב ושוב, בודקת שלא הותירה אף פרצה. חודשים ארוכים של מחשבה ותכנון במהלכם הפכה וחזרה בה והפכה שוב. משנה מילה או שתיים, מניעה את שפתיה כאומרת את המילים עד שמצאה את הנוסחה שתעבוד עבורה. כן, היא ניסתה ללכת לפי הכללים בפעם הקודמת. למעשה, "הולכת על הפסים" יכול לתאר את חייה בדיוק רב. אם ישנו פס ששורטט ע"י מי מהאבות החכמים הקדומים או סתם ע"י אבות שקדמו לה במקרה כיוון ששנת לידתם קדמה לשלה, היא כבר הלכה והתיישרה על פיו. היא חייבת לגלות, עד כמה הפסים היו לחריצים שהתוו את חייה וכל סטייה כמוה כרכבת שיורדת מהפסים. היא מאסה בכל הפרומיתאוסים שהחזיקו בלהט את אבוקת האמת הבלעדית רק כדיי להיווכח מחדש שמאחורי "האמת לאמיתה" מסתתרים מאמינים זמניים ואמת יחסית. היא חייבת לגלות האם נותרה שם בתוכה, חלקה לא נגועה, שטרם נכתבה ונכתמה. שנים של שיחות נפש עם חברות, תהיות על מהות החיים בגיל ההתבגרות הנצחי, חיפוש אחר הגבול הנכון בינה לבין הסביבה, לילות של ספקות אינסופיים, חתונה, לידות, לימודים ועבודות. הליכה קדימה שהתבררה כהליכה במקום עד שהמקום הפך לבור בו שקעו רגליה והיא דחוקה בין הדפנות הגובהים ועולים סביבה. היא חייבת לעשות משהו אחר, לנסות להיחלץ או לפחות לבדוק האם ניתן לה להיחלץ מעצמה. והיא כבר ידעה שלא מנזר על הר גבוה או תורה ממוחזרת הם דרכה.  בכל יום שלישי, בשעה 18:00 יש לה 50 דקות משלה. אלו הן הדקות בהן אף אחד לא מחייב, צריך או מבקש ממנה משהו, בקול או ללא קול. 50 דקות בהן היא לא צריכה להתאים עצמה, להוקיר תודה או להחזיר חוב.  50 דקות בהם היא לא צריכה להסביר להצדיק ולנמק. זמן בו אין חוקים של סדר וארגון, אין שיקוליי כדאיות ויעילות. ואין מי שישפוט, יפרש או ידגים מניסיונו האישי. 50 דקות מבלי לשמוע דעה, נרטיב אלטרנטיבי, עיוותי תפיסה, חיבור אל העבר, פירוש של חוויות, סיבתיות או יציקת משמעות לתוך שברי חוויות וסיפורים.  50 דקות בהם היא אינה השתקפות בעיניי הצופה אך גם לא לבד, לא, היא לא יכולה לעשות זאת לבדה. ברור היה לה שהמטפלת חייבת להיות אשה, למה? כעת זה לא משנה, היא לא רוצה לחפש תשובה לשאלה, רק ללכת אחריי המעט שכן ברור לה.

כשנכנסה לחדר, מיד ידעה שבחרה נכון.  היא ידעה שזוהרה תסכים והידיעה הזו נסכה בה ביטחון כשהיא פרסה בפניה את התנאים שגיבשה. והנה כעת מגיע תורה. הפעם, היא לא תשפיל את עיניה, תחמוק ממבט שמנסה להיכנס לתוך תוכה מבלי שהרשות ניתנה. הפעם, לא תלחש את עצמה בהמתנה לאישור. היא תעז לצלול ללא מוכר, לשממה, לערפל, למה שעוד לא נחשב ולא הורגש וטרם הוגדר.  כל כך הרבה הכנות והקדמות והנה הגיע הרגע, על הרגע שאחרי היא לא חשבה.

בהתחלה חשבה שזה יהיה לה קשה, שהיא לא תמצא את המילים לתאר את המורכבות בתוכה. מאז ומתמיד חשה שברגע שהמילים עוזבות ומתחברות למשפטים, הן כבר מתפרקות ממה שרצתה להביע. כמו שלא ניתן לטעום את טעמם של הבועות בשתייה המוגזת בפניי עצמם. אבל כאן, זוהרה לא תתקן אותה, לא תשאיל לה מילים משל עצמה, לא תחדיר משמעות יתרה על מילותיה שלה.  הפעם היא תכננה שלא לתכנן אם תתכנן או שלא תתכנן על מה תדבר.  וברגע שהתיישבה קלחו המילים, המחשבות, החלומות, הבדיות. והיא הרשתה לעצמה לעשות ניסויים, פעם היא הייתה היא כפי שחשבה שהיא, פעם הנשים שהיא חלמה שתהיה (בתקופות שונות בחייה "מי שהיא תהיה כשתגדל" השתנתה), פעם היא דמיינה, פעם הגזימה, פעם צמצמה והקטינה.  פעם כיפה אדומה או הנסיכה שטרם התגלתה ופעם הזאב או המכשפה.  היא ניסתה לאחר בכוונה, לצאת לפניי תום הזמן רק כי היא בחרה. אך אט אט החלה זוהרה לדבר אתה, לא לא בפגישות אלא מחוצה להן, בחלומות בהקיץ. היו פעמים שהיא רק ליטפה את נשמתה ברוך ובחמלה. לעתים היא גערה בה, מה את שוב מסתתרת מאחוריי דימויים שלא לך. לעתים, היא רק הנהנה בראשה כאומרת, אני מבינה שאת עוד צריכה זמן כדיי להעז לנגוע בכאב. היו פעמים שהיא ממש שמעה את קולה והתעוררה בבהלה. למעשה, היא לא בטוחה האם היא זוכרת את צליל  קולה, הריי היא שמעה אותה מדברת רק לרגעים מעטים באותה הפגישה הראשונית ובסיום כל פגישה בברכת ה"להתראות".

וככל שארכו החודשים המשפטים הפכו לשיחות. היא כבר לא הקיצה בבהלה לשמע קולה של זוהרה. הן ניהלו שיחות ארוכות וזוהרה שאלה אלו מחשבות עברו בראשך ודחקה בה- גם אם הן לא הגיוניות ואולי אפילו טיפשיות בעיניך, שתפי אותי. זוהרה אמרה לה, אני מתעניינת ברווח שבין המילים, בנשימה עמוקה שננשמה לפתע, כמו גם בקצב מהיר של נשימות. באנחות, בדימויים שעולים לפתע, בהמשכם של משפטים שהופסקו בפתאומיות, במלמול הלא ברור, במשפטי השלילה.  זוהרה סיפרה לה שהטעויות והפרצות בין המילים הן הן הפתחים מהם מציצה הנפש. זוהרה רצתה לדעת למה בחרה במילה מסוימת ולא אחרת ומה היא שמטה מהסיפור במכוון או שלא במכוון.  כל מה שלא חשוב, מה שמעכב את התקשורת הנורמלית, באלו זוהרה התעניינה. לעתים שאלותיה היו מסקרנות, מגרות לכיוונים לא ידועים ובטרם הסתיימה השאלה היא כבר מיהרה להרהר בשביל החדש שהלך והתרקם תוך כדי טיפוף פסיעות מחשבתה לאורכו.  לעתים השאלות היו מעצבנות, מנקרות במוחה בפתיינות נחשית עיקשת. אך אט אט השאלות החלו סוגרות עליה. מה זוהרה מחפשת, הריי מאחורי כל שאלה מסתתרת בוודאי כוונה, האם היא אמורה להרגיש אחרת, האם באמת היא מסתירה מעצמה חלקים שהיא לא רוצה להכיר כשייכים לה, מה היא יודעת עוד בטרם אני יודעת. והיא כעסה, הריי ביקשה לעצמה שקט והנה שוב היא מבקרת וחוקרת,  מוכיחה ומערערת אותה. ואז מזכירה לעצמה שזה רק בראש שלה וזוהרה לא אמרה דבר. אבל אז מיד עונה לה- כן, אבל ההבעה על פניה, החלפת התנוחה בדיוק ברגע ההוא, החיכוך בגרונה, כל אלו אומרים משהו, לא? וקול אחר אומר הריי את מדמיינת, אי אפשר לדעת מה היא חושבת. וקול מהוסס אחר שואל האם היא סובלת אותי או כמה אכפת לה ממני, אולי נוח לה לא לדבר ולקבל את דמיי השתיקה. ובא לה לצרוח דיי, אני רוצה שקט. לרגעים, היא התחננה בתוכה שזוהרה תפר את שתיקה שהתחייבה אליה, ותציל אותה מכל ההדים הלוחשים ורוחשים בראשה. היא הריי אמורה לדעת טוב יותר, היא ודאי מבינה שזה הסכם של ילדה מפוחדת וילדה לא משאירים לבדה עם השדים בחושך גם אם היא מצהירה שהיא כבר גדולה ויכולה. וזוהרה ישבה שם, בתנוחתה הרגילה, ערנית ובמבט שלו אך מכוון אליה ואיכשהו היא חזרה אליה גם בשבוע שאחריי. יום אחד הפליאה בה ההכרה, שהיתה שם תמיד, אך היא לא הבחינה בה, שיש לה המון זוהרות בראש והיא כבר מידיי מתבלבלת בינהן. ומי זו שיושבת מולה ?  "את יודעת, אני מבולבלת", היא התנשפה ואמרה: "ומה את חושבת?, לא, בעצם אני רוצה לשאול משהו אחר – מי את?" ושתיהן ידעו הנה משהו חדש נולד ומתגלה…

חלק שני: חמישים דקות משל עצמה

"אני רוצה את 50 הדקות האלו לעצמי, זה התנאי של הטיפול".

היא לא הייתה רגילה לקבל תנאים, למעשה, לרוב היא זו שקבעה את התנאים. כמובן שגם לקחה על עצמה כללים חשובים: שמירה על סודיות, כוונה להיטיב עם המטופל ומיקוד במטופל. בכל זאת, התנאי הזה נשמע לה משהו שהיא יכולה לעמוד בו. מעבר לכך, היא הסתקרנה, לא לעתים קרובות היא מצאה עצמה מופתעת. שנים של סודות, בושות וחרדות לא נראה היה שיש מה עוד לחדש לאחר כל מה שהכתלים הללו שמעו ושמרו.

"אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי למלמל בקול, לספר, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב  לי, אספר פרטים על חיי.  אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה". משעשע, היא חשבה, הנה אשה שכל כך ברור לה מה שהיא רוצה. כמו כולם, היא רוצה את החופש לדבר על מה שהיא רוצה בקצב שלה, ממילא הייתי מציעה לה בדיוק את אותם דברים.  אז למה הייתה נחוצה ההקדמה הזו, מה היא כ"כ מסתירה? ממה היא כל כך חוששת? האם היא "אישיות מפורסמת", "בת של" או מישהי עם היסטוריה עבריינית. היא כבר עמדה בהרבה סודות ובטח תוכל לעמוד גם באלו שמיה מציבה בפניה. לרגע חלפה מחשבה בראשה, האם זהו שמה או שגם את הפרט הזה היא מסתירה. ניסיונה לימד אותה, ברוב הפעמים המטופל נכנס עם אמיתות ברורות ותוך כדיי הטיפול התמונה משתנה מתרחבת, מתמקדת, מתעשרת ובכל מקרה הברור מוטל בספק.

בכל יום שלישי, בשעה 18:00 היא הופיעה, דופקת קלות ונכנסת. מתיישבת על הספה הסגולה, לצידה התיק. תחילה עוצמת את עיניה, מעפעפת קלות, כמו טקס מעבר בין יקומים שונים ומתחילה לדבר. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל היום", היא אומרת, משתהה מעט כאילו כאן בדיוק הייתי אני אמורה להרים את הכפפה ולכוון באמירה קצרה או בחיוך מעודד, אך מיה כמו מיה מיד ממשיכה. "חשבתי לספר לך על מה שחלמתי הלילה אבל בעצם אני רוצה לספר על מחשבה משוגעת שעברה לי בראש כשהתעוררתי". שוב היא מפתה ונסוגה, מספרת חצאי דברים, רומזת על זה שיש עוד אבל לא, היא לא תנהג כמצופה. לעתים היא חשבה אולי מיה ממציאה את החלומות האלו שהיו נוטפים כל כך הרבה צבע ודרמה כמו בסרטי פנטזיה או כמו בסרט אימה מרתק. היא כבר למדה ממטופליה, לא החלומות הם המעוררים אימה, וכי מי אחראי על הלא מודע שמשפריץ גצים למודע?! אך המחשבות בעירות, הלכאורה נשלטות, עבורם ישנה כתובת למשלוח כתב אשמה.

היא שמה לב שבכל פגישה היא יושבת מרותקת ומתוחה מהצפוי להישמע בחדר. נסחפת לתוך עולמה של מיה, מרחפת לצידה בקצב ובאופן בו היא צריכה אותה. משאילה את עצמה לשעה למה שמיה מבקשת ממנה. והיה בזה ניסיון מעניין, לתת למחשבתה להשתחרר מהצורך להחזיר משהו  למיה, להציע מחשבה שמסדרת ונותנת פשר לבלבול או לסתירות הפנימיות. כבר נלאתה מאלו שביקשו ממנה פתרון קסם שיחלץ אותם מסבלם הקיומי. כאילו שהיא מחזיקה את כל הידע ואם האדם יהיה נאמן דיו, כלומר יגיע בעקביות לפגישות למשך שנה אחת לפחות, היא תתן לו את ההבנה כתשורה שתחלץ אותו באחת ממצוקתו. אך אט אט החלו להתרבות תחושות אחרות. אולי גם לי עוברת מחשבה משוגעת, אולי כל התנאים הללו הם מבחן עבורי. מיה בודקת כמה אני יכולה לעמוד בה ואולי בעצם היא בוחנת כמה רחוק אני אתן לה להמשיך כך, מתי אעצור אותה ואגיד עד כאן, זה לא טיפולי. ואולי זו המשאלה שלי לחזור ליחסים המוכרים והבטוחים. הריי היא נוהגת בדיוק כמו שאמרה בפגישה הראשונה, הכל גלוי ומוסכם. ואם יש לי קושי להתמודד עם התנאים, הריי שאני כבר מפרה את הכלל בו אני מאמינה – לפגוש את המטופל במקום בו הוא נמצא. כמרים עושים זאת מאות בשנים- מקשיבים לווידואים ומבטיחים סליחה. היא החלה אוספת, כמו ציידת מילים, פליטות פה, כפלי משמעות, שלילות הפוכות. צדה חריגות בטקסט, מצבי רוח לא אופייניים, סתירות במידע. מסתערת על פרטים ורמזים כאילו הם ייעלמו אם רק תתן למחשבתה לבהות לרגע. מנסה לבנות את המפה של מיה בתוכה. וכשנדמה היה לה שהנה עולה בידה לגבש דמות, מיה מפתיעה ומגלה פרט שמערער את הבנותיה. היא אף פעם לא ידעה האם יהיה המשך לנאמר בפגישה או המשך בכלל. כאילו כל פגישה עומדת בפניי עצמה, זרים נפגשים, נוגעים במעמקים, ונפרדים שוב כזרים. לעתים היא מצאה עצמה כועסת ומתוסכלת, וכמו תמיד כשהיא חשה את התסכול שבחוסר הידיעה, אבחנות במילים מורכבות עלו בראשה מנסות לעשות סדר או  לתת מובן לבלתי מובן. האם מיה כ"כ נרקיסיסטית, רוצה לשמוע את עצמה ואת עצמה בלבד. לא מוכנה לקבל ממישהו אחר, כי אז אולי הוא יכול לתת לה ומשמעות הדבר שהיא אינה יכולה למלא את כל צרכיה בעצמה. אבל הריי היא מאמינה שעיקר משימתה היא להיטיב עם המטופל וכך מיה מרגישה שטוב לה אז מדוע היא כועסת, אולי היא עצמה הנרקיסיסטית שזועמת על שנבצר ממנה להביע את דעותיה החכמות, לקבל פידבק על חדות מחשבתה ורגישותה ועד כמה היא חשובה ומשמעותית עבור מיה. אולי מיה עברה טראומה שהותירה אותה חסרת אמון בבני אדם, אבל כל עוד היא מגיעה אליה  לטיפול עוד ישנה תקווה. אז מדוע לא דיי לה בידיעה שמיה מגיעה בכל שבוע והיא מלאה ועשירה בדבריה. ובכל זאת, בכל שבוע חשה כאילו היא הופכת לריפוד הדהוי שעל הכורסה ורק הכורח לנשום מבחין אותה.  וגם את נשימתה היא ניטרה, נמנעת מלהיאנח וליצור לחץ אויר שיניע את המולקולות בקצב שונה מזה הרגיל. היא נזהרה מלהנהן, להמהם, למתוח את שפתיה לחיוך, או מלהבריק את עיניה. מחשבות על אכזריות ואיון עברו בראשה, האם ככה מיה מרגישה מחוץ לחדר. אם עיניים עצומות יכולות להעלים את ההר? היה לה קל יותר לחשוב על מיה כאדם חרדתי מעין חשופית אנושית, שכל תגובה מהזולת מכווצת את הגרעין האמיתי שלה, גרעין שלא מעז להגיח מבעד לשריון הנורמליות.

לעתים היה נדמה לה שמיה משחקת משחק. משחק בו היא הבמאית, השחקנית, והמלחינה, ואילו היא מלוהקת לתפקיד הקהל הדומם שחשוב רק מעצם היותו נוכח. מיה צריכה אותה צופה בה משחקת בחופש מוחלט. האם איי פעם היא תזמין אותי להצטרף למשחק, חשבה, או שמא זהו המשחק הכי חופשי שניתן, משחק שמתאפשר רק כאן. וברגע שאצטרף, זה כבר  לא יהיה המשחק שלה. ואם לא הייתי פה, האם המשחק היה זהה? ואם הייתה יושבת מולה מטפלת אחרת, האם עדיין זה היה אותו המשחק? היא לעולם לא תדע. כן, זוהי הסיבה שהבן שלה כ"כ אוהב את משחקי המחשב,  יש עוד ועוד חיים בהם ניתן לחיות את כל האפשרויות, את כל הבחירות מבלי להתאבל על אף אחת.

ואיך היא הגיעה אליי, האם קדמו לה מטפלים שמיה בחנה כשהציבה את התנאים שלה. האם קודמיה סרבו לה והיא בחטא היוהרה והסקרנות הסכימה.

היא חיכתה ליום שבו מיה תשאל אותה, כמעט בלחישה:  ומה את חושבת? בהתחלה היא תהיה המומה, לא קולטת שהשאלה הופנתה אליה ולא נאמרה רטורית. ומה היא תאמר, אולי עדיף, שתשאל, כמו בבדיחה הנדושה, ומה את חושבת שאני חושבת. או האם חשוב לך מה אני חושבת? או מדוע עכשיו את רוצה לשמוע את תגובתי? אבל אז הריי מיה יכולה להיבהל מתגובתה ולהתכווץ לתוך הקונכייה בחזרה. ואז מה תאמר, הריי אינסוף מחשבות חלפו בראשה בכל השעות ששתקה אותם. כיצד תברור את המחשבה הכי…אבל אז אולי אין "מחשבה הכי",  היא פשוט תענה את הדבר הראשון שיעלה, את הדבר הרלוונטי לרגע ההוא. אבל אם היא תאכזב, תלחץ מידיי, תחמיץ את ההזדמנות  והחמיצות תסגור את ליבה של מיה שוב. ואם היא תשתהה מידיי, אולי מיה תמשיך לדבר כדיי לחפות על אכזבתה והדלת תיסגר על אצבעותיה המושטות לנגיעה ולא עוד. ואולי השקט שישרור בעת שתחשוב ותנסח את דבריה בקפידה, יחצוץ ביניהן והשתיקה תרחיק אותן כך שכבר לא יהיה ניתן לצמצם את המרחק שנפער במאמץ גופני טבעי. ואולי כל זה חסר חשיבות, הריי מיה ודאי יודעת מה אני חושבת, אחרת היא לא הייתה חוזרת הנה שבוע אחר שבוע. יודעת שלא כמו בידע אובייקטיבי שניתן לאחיזה כמו יד בסלע, יודעת שלא כמו בהזיה חמקמקה. יודעת כמו לדעת שיש רוך ויכולת לאהבה במגע של יד זרה.  יודעת כמה אני מוקירה את הצורך להיות ולו במקום אחד, עבור מישהו אחד, גלויה, עירומה מסמלים, ממחויבויות, מהצורך להחזיר ומהפחד שיחזירו לי. ובו זמנית האימה שהצורך הזה יתממש.  ואחריי כל המחשבות שנחשבו וכל האפשרויות שנשקלו צצה ועלתה בה רק מחשבה אחת – היא עצמה, מתי היו לה 50 דקות משל עצמה ?

האישבפנים

ירדן זילברמן

עיניים תכולות מסגירות זיק שובבות, כאילו מבקשות לזעוק שרק בטעות נטועות הן בשדה פניו חרושות הקמטים. אפו רב כבוד וחצוף, משקיף מגבוה על זוג שפתיים שנכנעו ללסת שהתרוקנה משיניים, מצומקות, כאילו לא חשוב בכלל גם אם יש להן מה לומר. שערו מאפיר כעשב שנצרב בשמש, סתור. קומתו גבוהה, כפוף מעט, שיבולי, פיסח בהליכתו וכתם הניקוטין הצהוב בוהק למרחוק כתמרור,מסגיר את מיקומה הקבוע של הסיגריה.

כולם בירכו אותו לשלום, מאנשי צוות ועד אחרון המטופלים, והוא שמח לפזר חיוכים ופלירטוטים לכולם, ללא הבחנה או אבחנה.

“מה שלומך ריקי?, את זוכרת אותי?”

“בטח שאני זוכרת אנרי, תבוא שוב לריפוי בעיסוק טוב?”

“בטח שאני אבוא! שאני לא אבוא אלייך?", השיב לה בקריצה במבטא הצרפתי, המתנגן בשורוקים וקובוצים בסוף מילים.

“תשאיר תשאיר לי משהו", מתכופף להרים בדל סיגריה שמישהו הרגע זרק על הרצפה, יונק בשקיקה את הפילטר המצוץ,כמרווה צימאון.

אנרי ממילה הגיע לתחנה האחרונה במסע שלו. תחנה אחרונה 18. לכן המדריכה שלי הציעה לי ללוות אותו. "אין הרבה לעשות איתו מבחינה טיפולית",  אמרה, והוסיפה "את יודעת, הוא כרוני וכרגע גם עם דמנציה.. אבל לא יזיק שתהיה לו תמיכה במעבר ל-18, ולך יהיה טוב ללוות לפחות מטופל אחד לטווח ארוך". האפוטרופסות החליטה שיהיה הכי נכון עבורו, "אדם ערירי ובהליך דמנטי מתקדם”, להישאר כדייר קבע בבית החולים במחלקה הפסיכוגריאטרית. "מילה נוראית היא “ערירי” " חשבתי לי, יש בה משהו כל כך מנוכר וקר. היא לא נעימה לי בגרון ובא לי לערער עליה ועל עצם קיומה של האפשרות שיש אנשים שבסוף זוכים לתואר "ערירי". הרי לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי בשמי הפרטי וגם לא בחרתי להזדקן ולמות ערירי. 

מה משמעות הליווי הזה?, שאלתי את עצמי, ומה תפקידי?, לעזור לו לבלוע עוד כדור בארסנל התרופות שהוא ממילא לוקח? הגלולה המרה. "היי אנרי, אז… אממ.. לכאן אתה נכנס וכאן תישאר עד שלא תהיה יותר”, מדמיינת ליצן מרושע מוציא את לשונו ומנפנף באצבעותיו על אפו התפוחי, מתריס “נה נה נה נה”. מר גם לי עכשיו, הגעת ליעד אנרי, תחנה אחרונה 18, בבקשה לרדת. מהרהרת במפתח שהדר הבטיחה לנו בקרוב, מפתח קטן ופשוט למראה, אך כבד הוא עבורי כיציקת ברזל, כזו שמשקלה הוא ההבדל בין אלה שהסמכות נתונה להם לאלו שנתונים לסמכות.“הוא מאסטר”, היא אמרה, "פותח את כל הדלתות ותוכלי להיכנס איתו גם ל-18”.  נחשית, מזדחלת למוחי מחשבה, "בלילה אבוא ואפתח את כל הדלתות ואשחרר את כל חיות הטרף”. 

גלינג, נדלק התכלת שהיה כבוי בעיניו עד שהבחין בי. “אוווו, איזה יופי שבאת! באת להוציא אותי? נקנה סיגריות? אני כל כך שמח לראות אותך. את עושה לי טוב בנשמה".

אנחנו קונים קופסא אחת ותשתדל לעשן רק שתי סיגריות ותפקיד את הקופסא בתחנת אחיות, הן דואגות לך כי אתה מעשן הרבה". “הלוואי ויהיה לי סרטן דווקא, אולי ככה הייתי נפטר כבר מהחיים האלה", אמר.

“תכתבי עלי ספר יום אחד?"

“אוכל לעזור לך לכתוב.”

“לא, העבר עושה לי רע. אחחח.. אויש, כואב לי הקטן, אני מצטער שאני נוגע.. השמוק הקטן הזה. הלוואי שיחתכו אותו כבר, גם ככה אני לא משתמש בו. יש לי שם זכוכית. "פעם הייתי אוכל זכוכיות, כמו הפקירים בהודו, כדי להגיע לקומפלוטציה. את יודעת מה זה?”

"לא".

"זו רמה גבוהה במדיטציה, לפני שמגיעים לנירוונה. הייתי פעם עושה מדיטציות על החוף, כשגרתי בים, שומע ניל יאנג, מזריק הרואין. אווווו זה היה… אחחחח שיט, הכאב הזה, באמת תסלחי לי, לא נעים לי שאני נוגע, אנשים חושבים שאני מאונן, אבל זה בגלל שכל כך כואב”.

בתקופת הבחינות התראינו פחות.

“היי אנרי", מוצאת אותו שוכב במיטתו בוהה בתקרה.

"אתמול חיכיתי לך כל היום. חשבתי שאת צריכה לבוא וחיכיתי וחיכיתי. בתשע וחצי בלילה כשראיתי שאת לא מגיעה, נכנסתי למיטה ובאחת עשרה התעוררתי ושוב הלכתי לבדוק אם במקרה הגעת”, אמר לאקונית. 

תוך איסוף פיסות ליבי שנשבר, אמרתי, "כנראה ששכחת שדיברנו על זה שבתקופת מבחנים נתראה פחות ואני אגיע בימי חמישי במקום ברביעי”. 

“היום יום רביעי?”

“חמישי”, עניתי.

“לא משנה, עכשיו את פה ואני כל כך שמח", אמר ומבלי שידע השיב את הפיסה האחרונה שטרם הספקתי לצרף ללב שהתאחה בינתיים מחדש בתוכי, אסירת תודה לו. 

הוא ינק מהסיגריה לה חיכה כל כך, ולפתע אמר, “את יודעת, לפעמים אני יודע שיש מישהי שאמורה לבוא אליי במהלך השבוע, ואני לא זוכר מי, אבל אז כשאת מגיעה, אני מבין שעלייך חשבתי". כמה פשוט, חשבתי, הוא מצליח לתאר את המורכבות שבשכחה. “אתה מרגש, באיך שאתה מתאר את מה שעובר עליך", ניסיתי וחוסר התגובה צבט לי בהבנה שלא נגעתי.

“אני רואה שיש לך זוג נעליים חדשות", ברחתי לכיוון אחר.

“קנו לי".

“מוצאות חן בעיניך?”

“כן", השיב בחוסר עניין, "אבל כאן… כולם לוקחים לכולם הכל כל הזמן, ואז אתה בעצמך מתחיל להתפזר, היד לפה, הרגל לשם, הטוסיק לכאן ואתה כבר לא אתה, אין לך זהות”. “כל דבר אני צריך לבקש", המשיך, “מתייחסים אלי כמו אל ילד קטן ואומרים לי מתי לאכול, מתי להתקלח ומתי ללכת לישון, לא נותנים לי לצאת לבד אפילו עד לקפיטריה ואין לי עם מי לדבר פה, כולם יושבים ובוהים באויר".

“ואיך אתה מסתדר עם זה?”, שאלתי, בו בזמן שמוחי מצמיד את מה שתאר לטקסט שקראתי לאחרונה, על מוסדות כוללניים ומה שקורה לחוסים בהם עם הזמן.

“יש לי ברירה?..” נאנח כבוי ואז, שוב נדלקת תכלת בעיניו, “פעם.. הייתי עובד בקיבוץ, חורש את השדות בטרקטור,נהנה מטבע ומהציפורים, הייתי חופשי". “כאן אני מרגיש רק שבא לי לרוץ חזק ישר לתוך הקיר ולגמור עם זה כבר”. שתיקה.

"תזמיני אותי לשתות?" שאל בקריצה, כמו פעם בכל כמה פגישות, והוסיף אל מול מבטי המשתהה, "אני מעריך מאוד את מה שאת עושה בשבילי, אבל אני גם קצת חומרי לפעמים". 

"אני מבינה את זה", פסקתי.

מתי אני אצא מכאן?” שאל לפתע במבט עצוב.

“אנרי", היססתי אשמה.

"היי את”, חזר הליצן המתגרה, הפעם מוציא לי לשון, "נציגת המערכת נעים מאוד, בבקשה תתמודדי, כן, אולי לא ידעת שאת גם מידי פעם נושאת הבשורה המרה". 

"אתה כאן כדי להישאר..",ציינתי, מבינה שאין מן הנמנע להזכיר לו את הסוף שנכתב עבורו כבר מראש, מנסה להביט בו ומתקשה. 

“אה כן?, אז אני לא אצא מכאן?”.

גברת דימנציה מרשעת שכמותך, חשבתי לעצמי, נוטעת תקוות מתחדשות על מצע השכחה. 

"איפה היית רוצה להיות אם היו משחררים אותך מכאן?"

"בים.. הייתי חוזר לחוף! אוחחחח אויש שוב כואב”, נאנח.

“מה כואב לך?” אני שואלת וחושבת על הנפש ספוגת המהלומה הטרייה. 

“עכשיו כואב לי גם בטוסיק.. את יודעת שפעם איזה ערבי עשה לי בטוסיק? הייתי ילד בן 6 והוא גרר אותי ליד איזה תחנת רכבת ועשה לי בטוסיק וזה כאב נורא. אחר כך הייתי לפעמים דוחף לשם מקל של מטאטא ומרגיש שאני לא בסדר, אבל אני לא הומו או משהו כזה, אני לא רציתי בזה….".

מנסה להתאושש מהזעזוע וההפתעה שהכו בי נוכח התיאור שהגיע ללא התראה, אמרתי  "מצטערת לשמוע שעברת כזה אירוע קשה,  ועוד כילד, שלא יכולת להגן על עצמך".

"השכחה תופסת את מקום הזיכרונות אבל הרעים נשארים לתמיד”, פסק. 

“יאללה.. תראי מה זה מרפי.. אולי קחי לך קצת זמן, זה נראה לי מידי נוגע ומורכב, במיוחד שהוא מאושפז כאן במחלקה ליד.” 

“זה לא יקל עליי סתם לשבת בבית, אני דווקא מעדיפה להמשיך בשגרה שלי כרגיל", אמרתי, עדיין לא מאמינה שדווקא עכשיו זה קורה. 17 שנים שקטות השכיחו ממני שאבא שלי הוא גם טייס חובב, שמסוגל פתאום לנסוק בלי התרעה ולעיתים אף להתרסק אחר כך לתהום עמוקה.

“שימי לב למצית שלך, שלא ייקחו לך, מסתובבים כאן קלפטומים".

“יכול להיות אנרי, שאתה חושש שבעצמך תפלח לי אותו?”

“יכול להיות, אני גם קצת קלפטומן לפעמים", אמר בחיוך ושתק לרגע ארוך.

“שאלו אותי פה אם את הבת שלי", הביט בי משועשע. מעניין אם היה רוצה להיות אבא, תהיתי, והוא כאילו קרא את מחשבותיי אמר לפתע,“מזל שאני לא אבא של אף אחד.. בטח הייתי אבא גרוע, עם הסכיזופרניה שלי..”

אבל למה?!, מוחה הקול בראשי, אבא שלי הוא דווקא ולמרות הכל האבא הכי טוב שבעולם ובחיים לא הייתי מחליפה באחר!. 

“את בוכה", אמר לפתע.

“זה נראה ככה?” שואלת בחשש, שמא דמעה מרדנית תופחת בזוית עיני מאיימת לזלוג מבלי שארגיש בהתהוותה.

“את בוכה מבפנים", אמר, “הנשמה שלך בוכה, אני מרגיש אותך”.

אנרי ממילה, ממזר שכמותך, החלטת לרסק אותי סופית דווקא היום?! אתה לא אמור להיות כאילו חולה נפש משוגע כזה שחי בעולמו ובפסיכוזות שלו, מה פתאום אתה שם לב אליי ולמה שקורה איתי? לא זאת חלוקת התפקידים בינינו, צווחות מחשבותי מתכוננות למתקפה ומנסות בכל כוחן לכסות על מערומי נפשי שנגלתה לעיניו מבלי שרציתי בכך.

“ירדן"?, צלילו הזר של שמי מתגלגל על לשונו, משיב אותי. מביטה אליו בשאלה, מופתעת שקרא לי בפעם הראשונה בשמי אשר חשבתי כי כלל לא הפנים. 

“אני עוד אראה אותך נכון?”

“כן, יש לנו עוד ארבע פגישות”.

“ואחר- כך?”

"לצערי אסיים כאן את תקופת ההכשרה שלי וזה אומר ש…נצטרך להיפרד”.

כעבור שנתיים נפטר אנרי מסרטן ריאות, תוך שבועיים בלבד מרגע קבלת האבחנה. 

"לפעמים חלומות מתגשמים”, חשבתי לי, וידעתי, שאנרי ממילה המטופל הראשון שלי, כנראה ילווה אותי תמיד.

לזכרו. 

פגישה

כתבה: פסיכולוגית קלינית מומחית, בעילום שם

(הפגישה אמיתית, הפרטים המזהים הוסוו)

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

היום היא מגיעה בלי שיניים.

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט לה בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב.  שורף  בפה, יבש בפה.. קשה לה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר הסוף.. הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.

כואבת איתה, אני מבקשת לעטוף אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני  נותנת מענה לא מותאם לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה, מרמה  ומנצלת? משאירה אותך לבד?

מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

זורם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי בטרם אני מספיקה לבלוע ולעכל..  מבליח בי פלשבק אל רגע בו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו, הקאתי מיד..  פיה של אווה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, ואני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי  לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר.. אך מייד מכה בחזי האשמה שברחתי. אני מנסה להעיף הצידה את הפנטזיה שהפרה את החיבור הבולעני בינינו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר ומאיים, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

 ״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.

״אווה״, אני מקיצה באחת  משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על  נושאים שאת בוחרת..״

״לא, תשאלי את משהו..״  

״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ,  ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה המחניקה. אבל.. האם יתכן, שמזמינה, דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״

״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת

 ״מה שאני רוצה?״

 ״כן..!״

״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..

 מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״  

״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״

״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״

 ״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ  משלשלאותיו אל החופש.

״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

 ״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה…. היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה..  העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה… פה..״

היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.

 ״מרגש..״  

״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.

״מה היה שמו?״

״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת…..לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ…. כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר… אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר….״

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם  חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע,  וזה בזכותך!״

אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:

 ״גם את משכת אותי הצידה..״

אני מצטרפת:  ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.

בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:

 ״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה…״

 השבתי: ״את יפהפיה..״

אין הכלות חינם

תמר קיכלי בורוכובסקי, ביבליותרפיסטית, מדריכה, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

לו היה יצחק מאיר מקים מקדש למתיו, היה נחוץ לו יותר מחדרו הקטן במעון לניצולי שואה פגועי נפש, אותו חלק עם עוד דייר. הוא נולד למשפחת רבנים מרובת דודים, אחיינים וילדים אך בהגיעו לגיל שמונים ושלוש, בלכתו מן העולם, ליצחק מאיר לא היה שריד משפחה חי. "זה לא סיפור של יחידים, זה סיפור של דור", היה מעיר לי כשניסיתי להבין מה חווה אדם שלפני שידע בגרות מהי והכיר יותר נפשות מתות מאנשים חיים. 

טיפלתי ביצחק מאיר משך למעלה מעשור והייתי ידידת רגשותיו. מסיפוריו הכרתי את משפחתו, מלידה ועד מיתה משונה, עד אחרון הקרובים הרחוקים שנספו. שמעתי על מנהגיהם כך שיכולתי ללוותו כאילו הייתי אתו בשמחות, בעצב ובחיי הקהילה. כשהלך בלי השאר עקבות הותיר אותי לשאת את כל אלה בליבי ובמחשבתי.

הבטן הענקית של יצחק מאיר היתה מוצקה ויציבה. היא עמדה שם בלב הגוף הזקוף הבריא כמו בטן חמודה של הריון, תינוק או בודהה, סימן בריאות שיש להתגאות בו. גובהו היה מעל מטר ותשעים. אפו הנשרי היה נוכח בפניו ועיניו מעליו כעמוד טוטם. לחייו סמוקות תמידית וכולו אמר זקנה דשנה בצעד איטי ובוטח. 

כשמנהל המעון היה מתקשר אלי בשישי לא רציתי לענות וכל שמות ידידי השעה עברו מול עיניי כרגע לפני המוות. מחשבתי הראשונה היתה שמא זה יצחק מאיר. פגשתיו לאחרונה לפני כמה ימים, והוא נפרד ממני בחיבוק פתאומי שלא הייתי מוכנה לו ולא התרחש לא לפני או אחרי אותו פרץ. פוצנר? חשבתי לעצמי. אולי קלרה? כך עברו מולי תמונות של כל אחד מהם כפי שראיתיו –  שבוע, שנה. עשור. 'את יושבת', אהוד שאל. הוא ידע שאני קשורה ליצחק מאיר יותר משידעתי אני. 'ואם אני אשב הוא יקום', עניתי. ערב שישי אצל חברים ואני בוכה. מטופל נפטר, לא סבא, מי יבין. כששכב על האלונקה בבית הקברות מבעד לדמעות ראיתי את הבטן האהובה שלו, חשבתי שיכולתי לזהות את הגופה בלי לראות את הפנים. אפילו יחד עם הנשים לא היה מניין. רציתי לגשת ולחבק, על גבול העולם יחסי מטפלת מטופל נמתחים כמו רחם. 

קראתי לו יצחק-מאיר לצורך תיאור טיפול זה, שם בדוי שמתכתב עם שמו, ואספתי משמותיהם של סביי: יצחק בר אבא ומאיר בורוכובסקי. נדמה לי שהבחירה לצרף אותו לשמות אבותיי תוסבר בהמשך. כביכול מטעמי סודיות אינני יכולה לכתוב את שמו האמתי של יצחק מאיר. אך האמת היא שאינני יכולה לכתוב את שמו כי אינני יכולה לשאת את העובדה שאכתוב את שמו ואיש קרוב לא יזהה אותו.  סיפור של דור שנמחו ממנו יחידים, שמות ומשפחות מבלי שנותר מהם זוכר או זכר.

יצחק-מאיר לא ויתר על השעה המשותפת שלנו וגם אני לא ויתרתי. סיפורי מתיו מלאו את לילותיי אך הוא, לעומתי, יכל למחוק, וכך עשה כל פגישה. מילים מהירות ודחוסות על בבתי כנסת שרופים על יושביהם, בטן ילדים נפוחה, שדות תפוחי אדמה ירוקים… ואחרי כל הסיפורים האלה לפני שצעד בצעד כבד בגבו אלי הסתובב ולא ויתר על המשפט המסורתי, שנאמר בהילוך איטי, מילה לא פוגשת מילה: 'למה את שומעת זה לא חשוב, זה לא סיפור של יחידים. זה סיפור של דור'. 

דרך יצחק מאיר נודעה לי שואה ללא תקומה, שואה מסוג שאינו קשור אלי. חשבתי אז שאני מצליחה ביכולת אומניפוטנטית להכיל, כאקט של אלטרואיזם. לא ידעתי אז את משפחתי כפי שאני יודעת אותה היום…סלחו לי קוראיי על הפירוש השגוי, לו היה נותר לבדו לא היה תיאור מקרה זה ראוי לקריאה, תיאור מטפלת צעירה ותמה. אך יצחק מאיר לא נתן לי להישאר מוגנת, ממנו ובזכותו למדתי את השיעור שלי בנושא ההכלה – לא מודע מדבר ללא מודע ואין הכלות חינם. 

ההפרדה בתוכי אז היתה ברורה: השואה במשפחה שלי, היתה שואה עם תקומה. מגיל שש עשרה חקרתי והפכתי בכפייתיות של לוכד נחשים כל אבן בשדה מרחב השואה המשפחתי. אצלנו עושים, לא יושבים ובוכים. סבי הקים משפחה וחרף אשמת הניצולים חי חיים מלאים, וסבתי שהיתה ניצולת שואה בעצמה תפקדה רגשית טוב ממנו וממני ומרבים נטולי שואה שהכרתי. ילדיה היו בוכים בשלב בו סיפרה שלקחו את הוריה מהבית, אך אני הוספתי להקשיב לקול היריות שנשמע מתוך הבית, למבט שקפא למול שתי הגופות, לעבודה במפעל, לאח שנורה בגטו, לצעדת המוות – כל אלה היו ידועים לי. ועדיין, כשישבנו סבתי ואני, אחרי הפעם האחרונה שסחבתי אותה לראות את הים, היא הסתכלה בחדוות חיים בעץ התפוזים הנשקף מחלון המטבח בו בילתה את מירב ימיה, ואמרה: 'איך התפוזים יהפכו כתומים ואני לא אראה'. 

יצחק מאיר היה אומר תמיד ש "אריה שבע ישן. במדינת היהודים יש מספיק ילדים" ופעם הוסיף "ולא הייתי יכול". "רצית ילדים?", שאלתי. חשבתי, אני אתו בשואה ללא תקומה, בשחזור ללא תיקון. "ברחובות בפרדסים היא רצתה", הוא ענה, "אבל לפני שהספקנו הייתי מאושפז ומי שלא מפרנס – הילדים שלו רעבים. וילדים רעבים הכרתי. לא בשביל רעב צריך לעשות ילדים". הילדים הרעבים הגיעו ומילאו את החדר. שתי אחיות תינוקות שלא נשאר לאימא חלב. הן לא הפסיקו לצרוח, היה צריך להשתיק. הילד שראה מן היער מתגנב אל המרעה ושותה מן העטין. שני הריונות עברתי עם יצחק מאיר, עור דק הפריד בין התינוקות שלי ושלו.

הוא ראה שהעדות לדבריו הופכת אותי לילדה רעבה, וכדי לנחם החל לתבל את זיכרונותיו  במשפט 'טוב ורע בכל, יתרון וחיסרון בכל'. גם סבתא שלי רצתה לשמור עלי, ואמרה "רציתי לקה(ח)ת את זה (האונס שעברה) לקבר", כששאלתי אותה אם יש לה סוד שלא סיפרה לאיש, כי קראתי שסרטן מקבלים בגלל סודות והיה לה סרטן ברחם ובשחלות. רציתי להציל אותם ולא הצלחתי. שיתבייש פרנצי על תקוות השווא שנטע בליבי הפצוע, להצלה. "את לא תספרי", סבתא צוותה. "שבועת הצופה" אמרתי והיא חייכה, אבל אחרי שמתה, תסלח לי סבתי, סיפרתי. לא רציתי להיות כמוה, חולה בגלל סודות. אני זוכרת כמה מילים שהתפרקו לי מהמשפטים, הדברים שיש בהם בושה. "הוא בא בלילה". "הייתי ממש כמו (במלעיל)  אבן". "דם. בתולה". "אמרתי לו שלפחות יתחתן אבל הוא קבע – להפלה. טוב ככה אחרת לא הייתם. לא הייתי (מתפשרת על) דווקא סבא, הוא היה חצי מנה". ואז היא התחילה לבכות. שמעתי: טוב יש ברע.

יום האהבה, אמר יצחק מאיר כשנכנס, וריח פרחים מילא את מרחבי הקשר. את שאלת פעם אז הינה עכשיו אגיד לך בתשובה "עשרים שנה אחרי החתונה שבוטלה היתה אחת פה, אישה, מניה". הוא אמר. "מניה בורוכובסקי. חברה טובה. עשרים שנה עברו מאז הלכה ועדיין אני קורא לה כשהיא עוברת במסדרון חדרי בכותונת. שיער כמו שלך צהוב ומתולתל ואף כמו שלך ושלי, צרפתי. היינו יושבים יחד. היא היתה רוקמת ואני מסתכל על אצבעותיה ועל המחשבה שהיתה שמה בחוטים שהיא מחברת". הלא ידוע מכה בידוע ועוקף את ההיגיון. דילגתי על השם. צירוף מקרים הזוי. אולי הוזכר שמי מלפני החתונה ויצחק מאיר חיבר את שלא מתחבר. לאימא של אבי קראו מניה בורוכובסקי, היא מתה כשהיה בן חמש, כך סיפרו. 

חלפו כמה חודשים בהם הייתי חולה פעמיים, וכל הגעה למעון לוותה בעייפות ואי חשק בוטה ולא אופייני. בהדרכה אצל ברוקנר אמרתי שאני רוצה לעזוב, שנמאס לי מכל סיפורי השואה. ברוקנר חיברה את הנקודות ושלחה אותי להתקשר לאבא שלי שייתן לי צילום תעודת זהות וויתור סודיות לארכיון בית החולים. הוא אמר שלא כדאי לחפור. " זה יעלה לך רק שמונים ושלושה שקלים, לא נשאר הרבה, שלשה דפים והפנייה לניתוח, סיכום רפואי אחרי שחזרה,  ניתוח מקובל אז, לובוטומיה. הינה החתימה ברוסית של הבעל, מאיר בורוכובסקי זה מסמך חוקי אז אנחנו שומרים". 

יצאתי מהארכיון מסוחררת, חשבתי ששפיותי אבדה לי. אפילו האנליטיקאי שלי נראה מודאג. בפגישות עם יצחק מאיר לאחר שהלא ידוע נודע התאפקתי שלא לשאול והוא סיפר עליה שוב ושוב את אותם דברים מאז אותה פגישה ועד שהלך כעבור חודשים ספורים. אולי ראה בינה וביני איזה דמיון וחיכה שאהיה מוכנה לדעת? יצחק מאיר נתן לי הזדמנות לאחות את האונות לכדי תובנה בהירה. למדתי שאין הכלות חינם, רק נקודות ציון שאבדו ואין דרך אחרת מלבד לגלותן. 

הסיפור מוקדש לזכר אם אבי וסבתי, מניה, שלא הכרתי, אך עוולות חייה חלחלו בילדותי

להתחיל

כתבה בעילום שם, עובדת סוציאלית ומטפלת ביצירה והבעה

מסתורין החול / לי עברון-ועקנין

מתוך: "עד תפארת חיזורנו"

יש אומרים האושר מסתתר מאחורי

ויש אומרים העצב נח מתחת

יש אומרים הנפש מרחפת מעל פני המים

ויש אשר אינם חושבים על כל זה

שקמים לעבודה. חוזרים, מתפקדים

במסתורין מדהים זה של חולין

 עם רגשות פשוטים שיש להם שמות

ולא בוכים ברחוב

ולא אבודים בשמים ובים

ולא שמים את נפשם בכפם

ולא מתעלסים עם צערם

אלא חיים במסתורין מדהים זה 

של חול

שנים הייתי מאלה שחשבו על כל זה אבל לא דיברו.

המילה נפש כמעט ולא נאמרה סביבי אבל על האושר והצער דיברו הרבה.

כשהייתי בתיכון גיליתי את השירים. תמיד אהבתי לקרוא ספרים אבל שירים נראו לי דבר רחוק ואחר. פתאום נכנסו לעולם שלי משפטים שהעירו בי איזה שקט נרדם. שנגעו במשהו שכלל לא הייתי מודעת עד אז לקיומו.

מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (עמיחי), גם למראה נושן יש רגע של הולדת (אלתרמן), זה לא מה שישביע את רעבוני (וולך). בשיעורים ניתחנו, ובהפסקות חלמנו. חיפשנו את האושר והתעלסנו עם הצער. 

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה (רביקוביץ) האם אלוהים יכול להרים אותו? אני זוכרת שחשבתי לרגע על האדם הזה הנופל באמצע הלילה. נפילה ללא סוף וללא קרקעית. אבל אותנו גידלו כדי שנהייה הטייסים, נבנה את המטוס או שאולי אפילו נרפא את האדם. 

היינו צריכים לבחור מורה שילווה אותנו לאורך הלימודים – שישוחח אתנו פעם בכמה שבועות, כדי שיהיה לנו קל יותר. רוב החברים שלי התלהבו מהרעיון ובחרו את המורים הצעירים, אלה הידועים באהבתם לשיחות נפש וביכולתם להתעמק בצער. אני תמיד בחרתי במורות העייפות, הוותיקות והרגילות. מורות למחשבים ולמדעים – אלו שידעתי שיסתפקו לשמוע שאני בסדר ולא ינסו לבדוק אם יש משהו מעבר לשקט. ואכן, אף אחד לא ניסה לשאול אם אני באמת בסדר. 

בכיתה י"א החברה הכי טובה שלי אמרה לי בסוד, שהיא חושבת שהיא צריכה ללכת לפסיכולוג. זו הייתה הפעם הראשונה שהמילה האסורה נאמרה. היו לנו חברות, לימודים ותנועת נוער. פסיכולוג לא היה שייך לעולם שלנו. בימים ההם זה היה כמו לומר, אני לא בטוחה שיש אלוהים, או, אולי אני נמשכת לבנות. 

לא טוב לה, היא אמרה. ההורים שלה, הבנות החכמות סביבה, הדרישה המתמדת להצליח, להתבלט, להצטיין, להיות מיוחד. אולי היא בדיכאון – עוד מילה מפחידה. מילה שלא אומרים, לא באמת. אפשר לומר אני בדיכאון כי רבתי עם אימא שלי או כי קיבלתי רק 88 במבחן. לא דיכאון שצריך בשבילו פסיכולוג. 

ואני הקשבתי לה ונבהלתי. אם היא צריכה פסיכולוג, מה זה אומר עליי (על ההמשך אפילו לא העזתי לחשוב). בימים ההם היא הייתה הנפש שלי. לה קרו דברים מעניינים, היו לה שיחות חשובות עם אנשים מיוחדים, היה לה חבר. התפקיד שלי היה להקשיב לה, להרגיע אותה ולזכור בשבילה. 

לא יכולתי אז לדמיין את עצמי חיה בלעדיה. ובעצם אם היא תלך לפסיכולוג, זה יהיה קצת כאילו שגם אני…

המשכנו לדבר על זה בסודי סודות. מה ההורים שלה יגידו אם היא תשתף אותם ולמי אפשר לפנות. בסוף, כמו רוב הסערות בגיל ההתבגרות, הזמן עבר וגם הדיכאון. 

סיימנו את התיכון והתפצלנו. היא עדיין המשיכה להיות הנפש שלי, ואני המשכתי לזכור בשבילה. גילינו שירים נוספים וגם ניסינו לכתוב כמה. היא בגלוי ואני בסודי סודות.

היא המשיכה לחפש את האושר, ואני התחלתי להרגיש את חוסר הנפש שלי, וזה התחיל לכאוב. 

נדרשו לי עוד כמה שנים ועוד כמה אירועים כדי לבוא אליה לילה אחד ולומר לה בשקט ובבכי – אני חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול. 

והפעם הכול היה רציני. 

"וכשהיו מתייבשות קצת הדמעות, ואחרי שהרעמה הייתה רועמת, היית מבקשת שאגיד לך דבר אחד טוב, 'טוב של הרגע הזה', והייתי חושבת הרבה—וכנראה שהמצב לא לגמרי נואש, אם עדיין אני יכולה ליהנות מריח של מלפפון ירוק." (דוד גרוסמן, שתהיי לי הסכין)

היה שקט והדמעות שלי יבשו. אמרתי את הדבר הנוראי שישב בתוכי זמן רב והתקרה לא קרסה. החברה שלי לא נראתה מופתעת ואני קצת נרגעתי.  

ומה עושים עכשיו? בעולם ללא 'גוגל', בחברה שכמעט ואין בה דיבורים על טיפול נפשי מכל סוג שהוא – אלא רק בסודי סודות, שתי נערות מחפשות פסיכולוג.

חברה שלי נזכרה במרצה שלה שנראתה לה נחמדה. היא אזרה אומץ בשבילי והתקשרה אליה הביתה. האיש שענה לה אמר בבוטות: "היא לא בבית. את צריכה טיפול? היא כבר לא מטפלת" – ובכמה מילים ביטל את מעט האומץ שהיה לנו. 

בינתיים עבר זמן. המחשבה על טיפול הלכה והתרחקה ממני. נבלעה בשטף החיים והדרישות שמילאתי במאמץ רב. מדי פעם, ברווחים שבין מטלות החיים, הכאב שלי תבע את שלו. שיתפתי עוד חברה טובה במחשבה המביכה שלי על טיפול, אולי מתוך הרגשה שאני כבר לא ממש יודעת מה אני רוצה ומה נכון. אחרי זמן מה היא התקשרה. היא הייתה בהרצאה, מישהי שנראית נחמדה והיא נתנה לה המלצה. תכתבי – שם וטלפון. תתקשרי ותשאירי הודעה. 

השיחה הסתיימה. ביד שלי היה פתק קטן וירוק עם שתי מילים ושבע ספרות. כל כך נבהלתי שמיד הסתרתי אותו עמוק במגירה וניסיתי לשכוח ממנו ומכל הרעיון. ושוב עבר מעט זמן. אני לומדת ועובדת, נפגשת עם חברות. אבל יש בתוכי פקעת שחורה שלא באמת נותנת לי להרפות. ושוב המחשבות על הפתק הירוק. האם להתקשר? מה לומר? ואם כן, מה עם ההורים שלי – לספר? איך? מה הם יגידו? 

כלל לא עלה על דעתי לברר על האדם שמאחורי השם, לבקש המלצה, שמות נוספים, להבין אלו גישות ושיטות יש. הרעיון עצמו היה כל כך מתיש ומשתק, ולא נשאר בי מרווח לחשוב על אפשרויות נוספות.

בסופו של דבר, האימה מהטיפול הייתה כנראה קטנה מהתחושה שאני מגיעה בתוכי למקום ללא מוצא. ואז ערב אחד אזרתי אומץ. הוצאתי את הפתק הירוק וחייגתי. לא ידעתי אפילו אם יהיה לי אומץ להשאיר הודעה. אבל פתאום ענה לי קול ולהפתעתי הצלחתי לדבר. קבעתי יום ושעה, ביקשתי אפילו הוראות הגעה. בתוכי רציתי לשאול אם אפשר להיפגש קודם כי כבר לא הייתי בטוחה שאוכל להחזיק מעמד אפילו עוד שעה. אבל כמובן שלא אמרתי מילה. ואז שמעתי את משפט הסיום של השיחה – "ניפגש ונוכל לדבר על מה שכואב לך". ופתאום הייתה בי הבנה מטלטלת. אני אפגש עם מישהו שמבין שכואב לי. יש אני ויש בי כאב ויש מישהו שיודע ורוצה לדבר אתי עליו. 

צנחתי על המיטה שלי והתחלתי לבכות. הרגשתי ששיחת הטלפון הייתה החותמת הסופית על הכישלון שלי להצליח לחיות כמו כולם. שעכשיו אני עוברת לצד השני של החיים והופכת לאנשים ה'לא רגילים'. ובמקום להקל על עצמי, עכשיו גם אצטרך להתמודד עם הסוד הנוראי הזה שהכנסתי לתוך החיים שלי.  

ובכל זאת, עדיין הייתה בתוכי מפלצת קטנה בצבע שחור שחיכתה לפגוש את הפנים שמאחורי הקול. שהרגישה שהיא גדלה עם כל יום שעובר ושהיא רוצה שמישהו כבר יפגוש אותה, שיקרא לה בשם, שייתן לה קול ומילים. 

היו לי חמישה ימים של מחשבות מייסרות – ציפייה שכבר יגיע מועד הפגישה, ורצון להחזיר הכול אחורה ולבטל את כל הרעיון. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת באוטובוס ונוסעת לשכונה שאינה מוכרת, מחזיקה פתק עם הוראות הגעה, מקווה לא לפגוש אף אחד שאני מכירה. ובדיוק אז התיישבה לידי חברה שגרה באותה שכונה. לאן את נוסעת, בשביל מה, בואי אראה לך בדיוק לאן את צריכה. ואני שיקרתי את השקר הראשון שלי ורציתי שתבלע אותי האדמה. 

האוטובוס המשיך לנסוע ואני קיבלתי ליווי צמוד והוראות מדויקות. איכשהו גם הצלחתי לנהל שיחה ולהיות נחמדה. למרבה המזל הייתה זו נסיעה קצרה ובסיומה נותרתי שוב לבדי יחד עם דפיקות הלב שלי. הגעתי לרחוב, לבית הנכון וגם השם על הדלת תאם את הכתוב בפתק שלי. לא הייתה ברירה אלא לצלצל בפעמון, צלצול שהתגלה כאחת ההחלטות הטובות, המורכבות והקשות שאי פעם קיבלתי. ושבסופו של דבר נתן לי חיים.

ציפורניים

כתבה: פסיכולוגית קלינית, בעילום שם

כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליחה לגדל ציפורניים. יהיו שיגידו – חוסר סידן, גנטיקה גרועה – אבל אני חושדת שזה אופי. משהו אצלי נוטה להתרכך, להתכופף, במיוחד תחת לחץ. ותמיד אני קצת מקנאה בְּנשים שיש להן את זה. אולי לכן נמשך מבטי לציפורניה המטופחות של מלכה: ארוכות, מלוטשות, צבועות בקפידה בלק אדום בוהק. ואולי בגלל הסתירה בין קצות אצבעותיה המלכותיות ליתר הופעתה. ללא איפור או תכשיטים, בשמלת בית פשוטה, סנדלים שטוחים, שיער ארוך מאפיר אסוף בגומיה, קמטים סביב עיניה. היא ישבה זקופה בחדר המרפאה, מבטה חולף מעליי, בוהֶה בחלון. דגנית, ג'ינג'ית קטנת קומה, ישבה לצדה מוטרדת, ממוללת את רצועת התיק. החדר היה לוהט, למרות החלון הפתוח והמאוורר שבחש באוויר בארבע כנפים מתאמצות. אוגוסט בבאר שבע, שנת 2003.

חצי שנה מאוחר יותר, לא זיהיתי את דגנית כשנתקלתי בה. גם זה היה בבית חולים דרומי, אבל אחֵר לגמרי. יחד עם עוד כמה נשים יגעות ישבנו על ספסלי עץ משני צידי חדר ההמתנה, מחוץ לדלת מחלקת היולדות. החזקתי את התינוקת החדשה בזרועותיי. התבוננתי בפרצופה הזעיר, הצהבהב משהו, שקוע בשינה עמוקה מתחת לכובע הסרוג. ידעתי שאין לי ברירה, שאני מוכרחה לקחת אותה הביתה איתי. פחדתי שתתעורר. קיוויתי שבעלי יחזור מהר. הוא יצא להביא את המכונית קרוב ככל שניתן לְשַער בית החולים, ואני המתנתי לטופס השחרור. עם כל נשימה הרגשתי את התפרים. מי מציב ספסלי עץ שטוחים וקשים עבור נשים אחרי לידה. 

האשה ממול הביטה בי בתשומת לב. נעתי באי נוחות. הדבר האחרון שרציתי היה הזמנה לעוד שיח יולדות: חילופי דרמות, השוואת מִסְפָּרים – שְעות צירים, סנטימטרים פתיחה, משקלֵי תינוקות – טיפים בענייני הנקה וגודש שדיים – הו, הגודש. האשה חייכה אלי, ואני – מתרככת תחת לחץ – חייכתי קלושות בחזרה. היא קמה ממקומה והתקדמה לעברי. נמוכה, טוניקה פרחונית, מתנודדת בהליכתה, שיער סתור, אדמוני ומתולתל, על כתפה חבילת-תינוק מהודקת היטב. הצטופפתי ופיניתי לה מקום על הספסל. היו לה עיניים עייפות ונמשים חיוורים. התנצלתי: את מוּכֶּרֶת לי, אמרתי, אבל אין לי מושג מאיפה.

  • ככה זה אחרי לידה. הכל מתערבב.

שתקתי. לא התכוונתי לעודד שום וידוי מן הסוג הזה. אבל היא המשיכה בטבעיות: נפגשנו בקיץ כשהבאתי את אמא שלי, מלכה, למרפאה אצלכם. 

מלכה. 

דגנית, בתה היחידה, היתה זו שגילתה את מצבור כדורי השינה. לאמא יש היסטוריה, אמרה, מלפני עשרים ושתיים שנים, קצת אחרי שאבא נפטר. מאוחר יותר מצאתי את ההיסטוריה מאופסנת בארכיון בית החולים: תיקיית קרטון מרופטת, סיכומי אשפוז מודפסים במכונת כתיבה על נייר דק ומצהיב. ניסיון התאבדות, דיכאון מאז'ורי. מלכה לא דיברה יותר מדי בפגישתנו, אבל בעניין אחד היתה ברורה ופסקנית: היא לא תשקר – רצון רב לחיות אין לה – אבל עבורה, אשפוז גרוע ממוות. בשום פנים ואופן לא תתאשפז. ובשביל זה היא מבטיחה לתת צ'אנס לטיפול. 

היא הביטה בפניי כשפניתי אליה והשיבה לשאלות בקצרה. משהו עוין ומרוחק היה בה, ואני חשתי רתיעה, ופחדתי, פחדתי כל כך. שלושה חודשים בקושי מתחילת ההתמחות, השמים נפלו עלי פחות או יותר, וההריון הצעיר שנבט בי, שקיוויתי שעדיין לא רואים, התערבב עם המצוקות, העומס, הטירוף. חמקתי מקבוצות הדרכה על מנת לדחוס עוד ועוד פגישות טיפוליות, נשארתי עד מאוחר לכתוב סיכומים, תשישות מכרסמת בצלילות מחשבתי, שיננתי שמות תרופות ורשימות סימפטומים. ועכשיו האשה הקשה הזו, שרוצה למות בדיוק כשבתה הצליחה סופסוף להרות, בדיוק כשאני בתורנות מיון. 

על דגנית ראו היטב את ההריון. הריון יקר, הדגישה, אחרי כמה חודשי טיפולים. כתמי אודם פרחו בלחייה ובטן קטנה התבלטה מתחת לגופיה קיצית ארוכה שנשפכה על גופה ברישול. היא מילאה את הרווחים בשיחה; הרחיבה היכן שמלכה קיצרה והדפה, שפעה חום ופעלתנות. אחרי שדוקטור מָאוֹר הגיע לחדר להתייעצות, החלה להתגבש תכנית: עד שהתרופות ישפיעו, עד שתחזור לאכול מעט, לישון כמה שעות רצופות, לצאת מקפאונה, עד שמחשבות המוות יפסיקו לרדוף אותה באובססיביות הרסנית, תעבור מלכה לגור אצל דגנית ובעלה – מרחק שלושה בניינים מדירתה. דגנית היתה נחושה; אני אשמור עליה, אמרה. אני גרפיקאית, עובדת מהבית, נהיה צמודות עשרים וארבע שעות. אין ברירה אחרת. אמא תתרסק אם תגיע לאשפוז. היא הבטיחה להביא אותה למרפאה פעמיים בשבוע לשיחות אצלי.

מלכה, מה את אומרת?

מלכה הנהנה קלות בראשה. יש לי בת טובה, אמרה בשקט.

והבת שלך צריכה את אמא שלה בחיים, אז בלי שטויות, כן, גברת מלכה?

זה היה הסגנון של דוקטור מאור. אז חשבתי שהוא סקסי להפליא: ציני, סמכותי, יהיר ואלגנטי. כל המתמחות היו כרוכות אחריו. גם המטופלות צחקקו והסמיקו כשהתחכם איתן. אבל על מלכה הוא לא הותיר רושם; היא הביטה בו בעיניים בהירות בלי לומר דבר, ופנתה לבתה: אפשר ללכת?

במסדרון, בדרכן החוצה, העירה: הפסיכולוגית הזו צעירה מדי. את זה סיפרה לי דגנית בשיחתנו על ספסל העץ; השתדלתי שהבעת פניי לא תסגיר אותי. תהיתי אם מלכה הבחינה אז בהריוני. 

כשיצאו מן החדר, פנה אלי דוקטור מאור. הוא חושב לכתוב מאמר על דיכאון ופגיעוּת נרקיסיסטית אצל נשים מזדקנות, אמר; נשים שאיבדו את יופיין, שילדיהן גדלו ועזבו את הבית, שנותרו מרוּקנוֹת, ללא מראה שתשקף להן את ערכן. מלכה מתאימה בדיוק לפרופיל – הוסיף – אין ספק שההריון של הבת הוא טריגר. תראי באיזה תיחכום היא מחזירה אותה אליה. מה את אומרת, רוצה לכתוב יחד?

גל התרגשות הציף אותי. ספק גאות הורמונלית – ההריון, ללא ספק ההריון – ספק עונג על שנבחרתי. הרהרתי בשעות כתיבה ארוכות משותפות אל תוך הלילה; דימיתי את שמי מתנוסס באותיות דפוס באנגלית על דפי כתב-עת מקצועי יוקרתי. שתי המחשבות הסעירו אותי. קיוויתי שלא האדמתי.

התינוקת של דגנית – לחיים שמנמנות, בלורית שחורה – החלה לפעות חלושות. שלי המשיכה לישון. דגנית קמה על רגליה, פסעה הלוך ושוב, טופחת על גבה, ממלמלת – שָה-אַה-אַה  – וזה עבד. התינוקת נרגעה. יש לה את זה, חשבתי, והרחם הגיב בהתכווצות חדה: ולי?

שמעתְ איך היא עשתה את זה? 

דגנית ניצבה מעלי, מצמידה אליה את התינוקת העטופה בשמיכה מעוטרת בהדפס דובונים. הנדתי ראש לשלילה; כי אחרי שחזרתי למרפאה באישון לילה, בעלי נוהג ואני ממררת כל הדרך בבכי, מצמידה בחוזקה את התיקייה החומה אל חזי –  הרופאה התורנית התקשרה איך שהודיעו לה: לקחתְ את התיק הביתה? שָאַלַה, ואני הבנתי מיד –  אחרי התחקיר, שעבר עלי כמו בערפל – דיון 'פוסט-מורטום' כינה אותו דוקטור מאור – לא רציתי יותר לשמוע דבר. שום פרטים. גם לשבעה לא הלכתי; דוקטור מאור ומנהלת המרפאה הסכימו ביניהם לחסוך זאת ממני, והלכו בלעדיי.

היא רצתה לסדר ציפורניים – דגנית התבוננה בי מלמעלה למטה, עיניה עגומות – ושלחה אותי להביא את הלַק האדום מהדירה שלה. אמרתי, נחכה שֶעַמִי יחזור מהעבודה בערב, אבל היא התעקשה; היא חייבת עכשיו. זה הדבר היחידי שעוד עושה לי מצב רוח טוב, אמרה; היופי האחרון שנשאר לי. שיגעה אותי. אֶת הלַק האדום, אני חייבת, עכשיו. כשאמא רצתה משהו, היא ידעה איך להשיג אותו. כל כך רציתי לשמח אותה. הסכמתי. איך שיצאתי מהדירה, שמעתי את המפתח מסתובב במנעול. ישר ידעתי. התחלתי לצרוח, דפקתי על הדלת באגרופים, צלצלתי אצל השכנים. אבל היא היתה מהירה כמו ברק ונחרצת כמו שד; עד שהאמבולנס הגיע, לא היה הרבה מה לעשות.

חיזקתי את אחיזתי בתינוקת, לא להסגיר את הרעד בידיי. כל כך עייפה הרגשתי. איפה בעלי. רציתי הביתה. רציתי את המיטה שלי, עד כאב. דגנית שבה והתיישבה לצדי: אף אחד לא אשם – אמרה בשקט – לא את, לא אני. כל החודשים האחרונים חפרתי בעניין. זה מה שהיא רצתה, והיא לא ראתה אף אחד ממטר.

גם לא אותךְ.

במיוחד לא אותי.

מדלפק האחיות קראו לי. נפרדנו. כשהתחלתי להתרחק נזכרתי שעוד לא בירכתי אותה על התינוקת החדשה: מזל טוב! – סובבתי ראשי אליה – מיד הרגשתי מטופשת להפליא – אבל היא חייכה והחזירה: גם לך.

בדרך הביתה, במושב האחורי, התינוקת שלי ישֵנה לצידי במושב הבטיחות, נטלתי את ידה. מיששתי בזהירות את האצבעות השקופות, הדקיקות.

 תראה איזה ציפורניים ארוכות – אמרתי לבעלי, שהתבונן בנו דרך המראה – אני מפחדת שתשרוט את עצמה. אולי נגזור לה?

ובאותו רגע היא פקחה עיניים והתבוננה בי במבט כחול, רציני. 

בתי.

דילוג לתוכן