ויש עוד רגע אחד של יחסי מיכל-מוכל, ברגע שבו דודה בודדה ומופרעת נפשית מארחת בחיק הטבע בלית ברירה את אחייניתה הבורגנית, וגם אז, כפי שאמר פוקו, השיגעון הוא זה המחזיק את האמת הפסיכולוגית. סנדרה הו (ורוניקה) ואן הייש המצוינות מעניקות לנו פה שיעור לחיים.
התשובה הנשית ל'סיפורים פרועים'
בסרט Catfight יש הכל: הומור שחור משחור, סאטירה מושחזת, יצרים קמאיים, מגדר פוסט-פמיניסטי, גזענות שבאה בבומרנג, חרדה הורית, אובדנות, התמכרות, נקמה, מלחמה, אמנות בין יצירה לפרנסה, כסף ובעיקר המון פרובוקציה עם נוקאאוט של מוסר השכל.
קשה לי לחשוב על סרט כל כך אינטגרטיבי, בו כל ביס מציע שלל מנוגד של טעמים. ממש באותו רגע, אני גם כואב עם אמא שמספרת על מות בנה וגם מחייך באכזריות אל דמותו המקאברית של רופא מחלקת הקומא בבית החולים המסחרי בו שבות החתולות היריבות שלנו להכרה אחרי שנתיים.
וכל זה מתחת ל-One train ששועטת בדרכה לבושוויק, שהופך בזמן העלילה מרובע עלוב לדבר החם הבא של ברוקלין.
הסרט הזה הוא בעיניי הדהוד נשי מדהים לפרק שהדהים אותי ב"סיפורים פרועים" בו נאבקים שני הנהגים עד מותם כ"זוג אוהבים" (מעניין שמה שעושה את "סיפורים פרועים" ליצירת מופת, הוא בין היתר היותו סוג של מבחן אישיות: תבדקו איזה סיפור הכי הדהד בתודעתכם מתוך החמישה ובקשו מהקרובים אליכם לבדוק גם. תמצאו הבדלים מעניינים).
הנה תזכורת מהסרט שהפיק אלמודובר, ההוא שתפס אותנו לגמרי לא מוכנים:
ואם אתם מתכננים לצפות בשניים, תשריינו זמן לשיחת אפטר פארטי, כי זה לא טקסט שמתעכל באדישות- יש בסרט כמה קטעים שיציבו לבני זוג מירורינג לא פשוט כלל, בעיקר אם אתם ביחסים שהתקשורת בהם עדיין לא אותגרה מספיק כדי לרכוש גמישות מבטיחה.
ברור שהסרט הזה פה כדי להישאר.
אסוציאציות?
