Catfight של Netflix – מלא אהבה, נטול הכלה

ב-Cafight, הסרט החדש של Netflix, אין אפילו טיפה של הכלה.  אבל יש בו שפע של חמלה ואנושיות. ברגעים היחידים בהם אנחנו רואים מגע רגשי מתקף בין שתי דמויות, מתאבלות אמהות על אובדן ילדיהן. וגם אז מגיחה בדיחה שחורה מהאגף. 
 ויש עוד רגע אחד של יחסי מיכל-מוכל, ברגע שבו דודה בודדה ומופרעת נפשית מארחת  בחיק הטבע בלית ברירה את אחייניתה הבורגנית, וגם אז, כפי שאמר פוקו, השיגעון הוא זה המחזיק את האמת הפסיכולוגית. סנדרה הו (ורוניקה) ואן הייש המצוינות מעניקות לנו פה שיעור לחיים. 

התשובה הנשית ל'סיפורים פרועים'

בסרט Catfight יש הכל: הומור שחור משחור, סאטירה מושחזת, יצרים קמאיים, מגדר פוסט-פמיניסטי, גזענות שבאה בבומרנג, חרדה הורית, אובדנות, התמכרות, נקמה, מלחמה, אמנות בין יצירה לפרנסה, כסף ובעיקר המון פרובוקציה עם נוקאאוט של מוסר השכל. 

קשה לי לחשוב על סרט כל כך אינטגרטיבי, בו כל ביס מציע שלל מנוגד של טעמים. ממש באותו רגע, אני גם כואב עם אמא שמספרת על מות בנה וגם מחייך באכזריות אל דמותו המקאברית של רופא מחלקת הקומא בבית החולים המסחרי בו שבות החתולות היריבות שלנו להכרה אחרי שנתיים. 
וכל זה מתחת ל-One train ששועטת בדרכה לבושוויק, שהופך בזמן העלילה מרובע עלוב לדבר החם הבא של ברוקלין. 

הסרט הזה הוא בעיניי הדהוד נשי מדהים לפרק שהדהים אותי ב"סיפורים פרועים" בו נאבקים שני הנהגים עד מותם כ"זוג אוהבים" (מעניין שמה שעושה את "סיפורים פרועים" ליצירת מופת, הוא בין היתר היותו סוג של מבחן אישיות: תבדקו איזה סיפור הכי הדהד בתודעתכם מתוך החמישה ובקשו מהקרובים אליכם לבדוק גם. תמצאו הבדלים מעניינים).
 הנה תזכורת מהסרט שהפיק אלמודובר, ההוא שתפס אותנו לגמרי לא מוכנים: 


אבל "סיפורים פרועים" הוא סאטירה פרועה, במקרה שלנו מדובר בסוגה הרבה פחות מובחנת. הנה, המגזין 'וריאטי' הגדיר את "קרב חתולות"  Uncategorizable, וזה כל כך נכון, זה סרט שקשה מאוד לקטלג בהגדרות:  דרמה? קומדיה? סאטירה? לא ברור, אבל אני ממליץ עליו בחום, וממליץ לצפות בו עם נכונות ללמוד משהו חדש על עצמכם. 
ואם אתם מתכננים לצפות בשניים, תשריינו זמן לשיחת אפטר פארטי, כי זה לא טקסט שמתעכל באדישות- יש בסרט כמה קטעים שיציבו לבני זוג מירורינג לא פשוט כלל, בעיקר אם אתם ביחסים שהתקשורת בהם עדיין לא אותגרה מספיק כדי לרכוש גמישות מבטיחה. 

יש ב-catfight שפע עצום של מוטיבים ודימויים יצירתיים ביותר, שמחייבים צפייה שנייה, למשל, התקשורת שמסממת אותנו פעם אחר פעם עם ה"farts machine", הבחירה הייחודית של השימוש בצבעים, הפלואידיות המגדרית בין הדורות ועוד.

ברור שהסרט הזה פה כדי להישאר. 

אסוציאציות

מאת

איתן טמיר

איתן טמיר, בעל תואר שני בפסיכולוגיה ומנהל מכון טמיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן