אורן

כתיבה: שרון לביא, פסיכולוגית קלינית

הייתי שקועה, בשעת בין ערביים, שבין העבודה לשאר החיים. בהיתי מבעד לחלון אל הסתיו, צופה בגינה, בעלה הדואה אל עבר האדמה. הטלפון הקפיץ אותי. "ערב טוב, קוראים לי אורן, קיבלתי את הטלפון שלך ואני מתקשר כדי לבדוק אפשרות לטיפול". התמהמהתי. קולו גברי, נעים ומזמין. אבל אני במרחק שבועיים, מחופשה בת חודש בפיליפינים. אולי, בנסיבות האלו, עדיף להפנות אותו למטפל אחר. קולו בקע שוב מהטלפון, מוטרד: "הלו, את כאן?" 

"כן, כן, כאן. העניין הוא ,שלצערי, אין לי בתקופה הקרובה אפשרות לקבל מטופלים חדשים. אבל אם תרצה לספר לי בכמה מילים למה אתה פונה, אני אשמח לנסות ולהמליץ לך על מישהו". כעת הוא השתהה. "אני הייתי מעדיף אצלך. גם אליך לא היה לי כל כך פשוט להתקשר. אז נראה לי" אמר, "שאם זה בלתי אפשרי כרגע, אני אמתין. זה לא כל כך דחוף".

"אתה מעדיף להמתין?" הופתעתי.

"כן. יש לךWaiting  list  ? "  האמת, לא ממש. אבל לא ידעתי איך לומר את זה. "אתה יודע… זה יכול… לקחת כמה שבועות… "

הוא היה ברור. "זה בסדר. אני אמתין".

***

יום שישי, תשע בבוקר. החופשה מילאה אותי בקיץ כחול והרבה שקט. הגינה, חייכה אלי מדושנת מגשם, מלאה הבטחות וריחות. לפתע צלצול. הפעמון הזה מעצבן, צריך להחליף אותו.

הוא עמד שם בפתח, נבוך, מחייך קלושות. "הי… קבענו…". 

חייכתי בחזרה: "כן. אני מחכה לך."

הוא נבהל. "מחכה לי? אני  מאחר?"

"לא, לא, זו הייתה צורת ביטוי. הגעת ממש בזמן."

***

התיישבנו. ראיתי גבר בן 30 פלוס עם שיער מקליש, משקפים גדולים וממוסגרים בזהב. חולצת צווארון שבוכה מכביסות, עוטפת בשארית כוחותיה כרס נדחקת. חזותו עוררה בי תחושה של פאסיביות, חולשה ואולי גם זקנה, כזו שקופצת בטרם עת. הוא היה רחוק מלהיות מרשים. אולי הקול שלו בטלפון הטעה אותי. חמצמצות של אכזבה. 

נבהלתי ממה שהרגשתי. נעתי בכורסא באי נוחות. מנסה להירגע בעזרת הידיעה ששם: בפרטים, באסוציאציות שבראשי, בתחושת האכזבה, שם עלי לחפש את הקוד. הנפש של אורן לוחשת לי סודותיה באמצעותם ומשרטטת לי את מפת הסתרים.

"היי" חייכתי, "אנחנו סוף סוף נפגשים. מה דעתך שנתחיל במה מביא אותך לפה?"

עיניו חמקו מעיניי. "אני לא בטוח שאני יכול להסביר כל כך טוב… אולי תשאלי קצת שאלות… את יודעת, כמו בראיון עבודה."

"זה מרגיש קצת כמו ראיון עבודה, לבוא לכאן?"

"כן. עכשיו כשאת אומרת את זה, אז כן. אולי קצת". בחיוך מבויש הוסיף: " אי אפשר לדעת אם אתקבל בסוף."

" אתה לא יודע אם תתקבל? צריך להתקבל?"

"תראי, כשהתקשרתי אמרת שאין לך כל כך מקום והייתי צריך להמתין, אז זה אומר שלא בטוח מתקבלים. חוץ מזה יש לי חבר שפנה לטיפול ואחרי הפגישה הראשונה המטפל אמר לו שלא יוכל לטפל בו והפנה אותו למישהו אחר."

סימנתי לעצמי את המידע האופטימי – יש לו חברים. לפחות אחד. "אתה חושש שאולי גם אני לא אמשיך לטפל בך?"  

"זה אפשרי." 

הוא לא נידב מילים, אז התחלתי לגשש: " אם אדבר איתך כמו שהפסיכולוג דיבר עם החבר שלך ואכיר אותך, אז אולי לא ארצה לטפל בך?"

"לא בדיוק. יש איזה פחד פנימי, אולי לא הגיוני… פחד שגם כאן אני אודח" הוא עצם את עיניו למספר שניות, "אולי זה קצת חזק מדי אבל זה הכיוון", הוא משך בכתפיו. 

"אודח… מילה מעניינת." התחלתי מדברת לעצמי ואליו בקול רם. 

הנה היא, אחת הבעיות שלי כמטפלת. אני מדברת את מחשבותיי, עוד בטרם הדברים מנוסחים בראשי. מדברת אסוציאטיבי ומעט מפוזר במקום קצר, מדויק וממוקד. המדריכה שלי, זו שאלופה בקצר, מנסה לעודד אותי ולומר שהמטופלים שלי רגילים אלי כך. בכל מקרה, בינתיים, כזו אני. 

ועכשיו, תוך כדי תנועה, אני מנסה לפענח את המילה הזו, ושוב מתברר, אני עושה את זה בקול רם: "הדחה; זה לא שלא התאמת או לא התקבלת. בעצם, התקבלת למשהו ואז הורחקת ממנו. אתה אולי מדבר על מקום שכבר היה לך ואיננו עוד" האסוציאציות שלי הלכו למלכים מודחים, לאחים מדיחים. עדיין לא ידעתי עליו כלום.

"אשתי הדיחה אותי מתפקידי. אנחנו מתגרשים. זאת אומרת התגרשנו."

המילה "הדיחה" המשיכה להסעיר אותי ולהתגלגל בראשי, הגעתי אפילו להדחת כלים וחשבתי האם יש קשר בין המילים. האם הדחה קשורה לחטא או ללכלוך. הרגשתי שאני מתפזרת ומתרחקת ממנו. 

ניסיתי לחזור ונזכרתי שהוא רצה שאשאל שאלות שאכוון.

"ספר לי קצת על אשתך. על המשפחה שלך "

הוא חייך אלי בתודה ובהקלה. הדיבור הפך להיות שוטף ובטוח יותר, הקול דמה לזה ששמעתי בטלפון. "ההורים שלי נולדו בארץ, במקור המשפחות מפולין. גדלתי במושב ליד רחובות, אנחנו שלושה בנים. אמא שלי אישה מדהימה. חכמה…"

הוא המשיך לדבר, ואני כפי הנראה, הפסקתי להקשיב. 

הדבר הבא שאני זוכרת, זה אותו מביט לעברי "את לא מקשיבה לי?!" קולו נמתח בעלבון.

התכווצתי. "נראה לי שאתה צודק. אני ממש מצטערת, אני לא יודעת מה קרה"

 מה קורה לי?! שמעתי והתעלמתי? האם אני לא מרוכזת? האם אורן מפעיל איזה אלחוש, טשטוש. משהו שגורם לי לא לשים לב, להפיל אותו מהידיים? ואיך לעזאזל יוצאים מזה עכשיו? 

הוא התבונן בי ואמר, "זה קורה לי לפעמים. אני קולט שאנשים לא מקשיבים לי."

דמעות הזדחלו לי לתוך העיניים. נהייתי מאד עצובה. 

"זה מכאיב לגלות שלא מקשיבים לך."

"כן. אני לא יודע למה זה קורה."

הוא הישיר מבט ואני גיליתי משהו בעיניים שלו. הם היו בצבע כחול-כהה, בדיוק בגוון המיוחד והאהוב עלי. הלב שלי עוד דפק. כמה הוא אמיץ, לומר לי – זו שלא הקשיבה – את מה שאמר ולשתף אותי בכאביו העמוקים.

"אני עצובה שזה קרה בינינו והלוואי וזה לא היה קורה. תודה שהיית אמיץ והערת לי. בטיפול נוכל לנסות לפענח יחד, מה הנפש שלך רומזת, בדברים האלו שקורים"

***

הוא עזב. התקשתי לצאת מהכורסא. הפכתי משותקת, עצובה וגרועה. קבענו. אולם, לא הייתי בטוחה, שאראה אותו שוב. 

***

בסוף היום, נפרדתי מהגינה ומבטי נדד לעבר השפע. נזכרתי בפעמון המעצבן שחייבים להחליף וחשבתי גם, איזה אדם אתה הופך להיות, כשאתה גדל על סף ההדחה. שם, אבל לא ממש רצוי. שם, אבל לא ממש נספר. מתקרב וחושש, מחביא עצמך שלא לבלוט, לא לעצבן. 

עלה בי משפט מספר – ילד שאמו פסקה בשלב מסוים מלאהוב אותו, להתייחס אליו, לעד יסתובב בעולם מחפש קשר ומחכה לרגע שייעזב. התפרש בי משהו. אורן הביא איתו גם את הילד הלא רצוי. מנסה להתחבר ובו זמנית כל כך פוחד, שנוצרת דחייה. הילד שמחכה יותר מידי זמן, למישהו שיראה אותו ויחכה רק לו. אורן הגיע אלי ונפשו מבקשת ממני סוף אחר.

ליבי נפתח, מוחי התבהר והתחלתי להאמין ולחכות לפגישה הבאה.

***