אותה צמה

נכתב בעילום שם

שעת צהרים, אני יוצאת מהמחלקה, לוחצת על כפתור המעלית מחכה שאחת מארבע המעליות תגיע. 

עיני נודדות לדמות העומדת בגבה אלי בפתח המחלקה. צמה זהובה עבה, קלועה ביד אמן קליעה מיוחדת, הצמה לופפת את צד ראשה של הנערה, נאספת לאורך גבה כמו מזקיפה דמותה. ברגע הראשון לא זיהיתי, המעלית הגיעה ונסעה, התקרבתי אליה, היא הסתובבה, מביעה בי בעינים צלולות ובחיוך גדול: את פה! היא אומרת. כל כך קיויתי לפגוש אותך. לבי החל פועם בחוזקה,  עברתי בסביבה היא אומרת,  רציתי לבקר, את יודעת, סיימתי בית ספר… אורית!! הרגשתי מסוחררת לרגע. בואי תכנסי, אמרתי ושלפתי את הכרטיס המגנטי לפתוח את דלת הברזל הכבדה. לא, אסור… זה חסוי, הזכירה לי. אסור לי להכנס. כן, כמובן, גמגמתי.  אסור לך להכנס, את כבר לא שייכת לפה. חסוי. נשארנו עומדות במסדרון. מגששות אחרי מילים. שנתיים מאז יצאה מכאן. אלמד להיות מורה. היא לוחשת. גבהה בכמה סנטימטרים? או שרק נדמה לי. אני מתבוננת בה, מנסה לראות אם באמת עומדת לפני נערה בשלה, המסוגלת להתחיל את החיים בביטחון. עוד מעט ישדכו לה מישהו. תתחתן, תתחיל את החיים. היא נראית טוב, אני אומרת לעצמי. אני בסדר, שוב ממשיכה את מחשבותי, אני ממש בסדר. והביתה, את מגיעה לפעמים? אני לא מתאפקת לשאול, נזכרת באמה המעוערת, בדוד המתעלל, באב חסר האונים, באח המתרחק. לא הרבה, היא מרגיעה אותי.

 בדרכי הביתה אני נזכרת בסיפור שכתבתי עליה במהלך האישפוז. לא הצגת מקרה, סיפור. נזכרתי איך נתתי דרור לדימיוני להכנס לסיפורה של אורית, לחייה העצובים, להמציא פרטי מסגרת אך להשאר בדמותה  שבלבי. נזכרתי איך כתיבת הסיפור עזרה לי להבין את הפסיכוזה איתה הגיעה אורית למחלקה. את עיניה הזגוגיות, מבטה התמים, הקולות והמנגינות שהייתה שומעת. את החרדה לעתידה. כשחזרתי הביתה שלפתי את הסיפור מנבכי המחשב, סיפורה של אורית, סיפורי שלי אודות כתיבה כמפתח להבנה קלינית של מטופלים.

אורית

עיניים גדולות לאורית, גופה צנום, חצאיותיה ארוכות ורחבות. תולה בך מבט ממושך ושואלת שאלות יסוד, כמו בוראת מחדש את עולמה: איך יוצרים קשר? איך מתחזקים? ואת רוצה כל כך לענות תשובה בוטחת, נכונה, ומוצאת  עצמך אילמת מול הציפיה לברוא עולם בהבל דיבור.

בחדווה של בת שמונה מרכיבה פאזל של עשרים חלקים. הכל מתאים בדיוק, פינוקיו בתמונה סגור בתוך כלוב של זהב. האיש הרע מטלטל את הכלוב ביד גסה. ברקע עננים שחורים, מפחידים.

ככה אני, היא אומרת בלחש. בתוך כלוב. סגורה בתוך עצמי. לא מבינה מה קורה לי. ובאחת מצטעפות עיניה, מבטה מתנתק, אני שומעת מנגינה, היא אומרת, מנגינה כל כך יפה. בשקט מקשיבה לדיסק הפנימי שבתוך נפשה, כמו דרך אזניות שלאיש בעולם אין גישה אליהם. מנגינה מופלאה שרק אורית שומעת, רק אורית יודעת ורק אורית מסוגלת ללחוץ על PLAY  ברגע הנכון, כשכבר אי אפשר יותר לסבול את רעשי הסביבה הרגילים.

את כפתור ההפעלה גילתה כשהיתה בת שמונה. זה היה יום רגיל. אמא ישבה בסלון. ברכיה מכוסות שמיכה משובצת ישנה שהגיעה עוד ממולדתה הרחוקה. אמא אהבה את השמיכה הזאת ואורית ידעה שאם השמיכה תכובס  אמא תהיה עצובה.  תלך אחריה כל היום מחדר לחדר בבית ותייבב בקולה המונטוני: השמיכה שלי, השמיכה שלי. אורית למדה לשמור על אמא מהעצב. מהדמעות. אבא הכין סלט במטבח, ורפאל אחיה הגדול בן העשר שיחק בחוץ כדורגל עם חברים. רפאל תמיד היה חזק, יש לו חברים, הוא יודע להסתדר. אורית קינאה בו על כך. גם לה היו חברות, אבל…. לא אותו דבר. 

באותו יום, היה שקט בבית, איש בעיסוקיו, אורית שכבה במיטה וקראה ספר. אבא אמר שעוד חצי שעה האוכל יהיה מוכן. זה היה בשבת? היא לא זוכרת. אולי שבת. אולי יום אחר. דלת חדרה של אורית נפתחה בשקט בשקט ודוד מוריס נכנס. דוד מוריס, אחיה של אמא, גר במרחק כמה בתים ביישוב הקטן שבשפלת יהודה. רוח קרה נכנסה לחדר כשהדלת נפתחה. אורית הרימה עיניה והופתעה לראות את דוד מוריס. הדלת נסגרה. דוד, אמרה בקול שמח, מה שלומך? דוד התיישב על המיטה לידה. קרוב. מה את עושה? קוראת. דממה. לדוד מוריס היה מבט מוזר בעיניים. אורית הביטה בו, לא מבינה. תמשיכי לקרוא אמר. אורית החזירה עיניה לספר אך עיניה ששוטטו בין השורות לא קלטו מילה. הדממה היתה עבה וכבדה. אורית לא זזה… רק עיניה ריצדו בין השורות  אך מוחה לא קלט את המשך הסיפור. לפתע הרגישה משהו ברגל ימין. יד נוגעת בה. היא הביטה בדוד מוריס. מבטו היה נעוץ בנקודה רחוקה וידו נעה במעלה רגלה. אורית התאבנה. כל גופה דרוך. ידו של דוד מוריס נעה, מגששת מתחת החצאית. הנה כבר עברה את קו הברך, מחליקה כלפי מעלה, כובשת לעצמה סנטימטר אחרי סנטימטר. עכשיו כבר לא ראתה את האותיות. תשומת לבה מרוכזת ביד הנעה במעלה גופה. נשימתו של דוד מוריס נהייתה כבדה ועמוקה, מבטו מרוחק. אצבעותיו לא נעצרות בקו התחתונים. מגששות, מחפשות. אורית עצמה עיניים. אחר כך לא זכרה כלום. כאב חד בין רגליה. אצבעותיו של דוד מוריס בתוכה הוא מתנשף  ומשמיע צעקה קצרה, אוחז בחגורת מכנסיו ויוצא במהירות מהחדר. אורית נותרה משותקת. מכסה את ראשה בשמיכה וכשאבא קורא לה לאכול היא לא יכולה לקום. אני חולה, היא אומרת לו. ואבא מוותר.

מאותו יום ראתה אורית לעיתים קרובות את המבט המוזר בעיניו של דוד מוריס, השוהה בביתם הרבה, סועד איתם את סעודות השבת, ומבלה בחברת אמא. היה מביט בה, והיא ידעה שעליה ללכת לחדר בשקט. לסגור את הדלת. להתכסות בשמיכה, ודוד מוריס היה בא, ידיו מטיילות על גופה, על רגליה, גבה, בטנה ואף מעל הבטן היה ממשש את חזה השטוח. אורית היתה עוצרת נשמתה עד שהיתה שומעת את הצעקה הקצרה מפיו, כמו נביחה חדה. ידיו אוחזות במפתח מכנסיו ובמהירות היה יוצא. 

באחת הפעמים הללו שמעה לראשונה את המנגינה. מוזיקה מופלאה מתנגנת באזניה, היא מרוכזת במוזיקה ומה שקורה מתחת לשמיכה כבר איננו שלה. זה קורה לילדה אחרת. לא היא. היא עכשיו כולה במוזיקה המרגיעה הנעימה. כעבור כמה זמן היה המבט של דוד מוריס מגיע לעתים תכופות וכבר לא היה צורך תמיד ללכת לחדר. באחת מסעודות שבת, דוד מוריס ישב לידה, ואורית הרגישה את ידו מעפילה במעלה גבה, לופתת את מתניה, המזלג צנח מידה, אמא הביטה בה, בדוד מוריס, בה, בדוד,  חייכה. אורה הבינה שאמא רואה מה קורה, שזה בסדר מה שקורה, והארוחה צריכה להמשך. אמא שאלה: את רוצה עוד לחם? וידו של דוד מוריס כבר עמוק בתוך החצאית של אורית מאחור.

אחר כך התחילו הבעיות בבית הספר. אורית לא לומדת, אורית חולמת, אורית מספרת סיפורים משונים, היועצת באה לבקר בבית, יוצאת  כשעל פניה הבעה של שאט נפש. אין עם מי לדבר,  אומרת העובדת הסוציאלית, ואורית נשלחת לרות, המטפלת באמנות. אצל רות היה נחמד. אורית ציירה הרבה ציורים, את ההרים, את עץ האפרסק שבגינה, את אמא, את אבא, את היד של דוד מוריס מתחת לבגדיה.

בשנה אחר כך עברה אורית לגור אצל דודה חנה בקיבוץ. למדה בבית הספר עם בנות הדודה שלה, מרים ושמחה ואיילה. היא לה טוב אצל חנה, חנה אהבה אותה וגם נתנה לה תפקידים בבית. היא שמרה על חנן  התינוק, עזרה לחנה לרחוץ אותו והיתה ממונה על עריכת השלחן לשבת. לכל ילד במשפחה היה תפקיד, ואורית לא יוצאת דופן בין כולם. הבית של חנה היה חם ונעים, ותמיד רועש בקולות צחוק ומשחקים של ילדים. שלוש שנים גרה אורית  אצל דודה חנה, אך כל הזמן התגעגעה הביתה. לגור עם אבא ואמא ורפאל. כשהיתה מגיעה לשבתות לביקור, היה דוד מוריס בא לראות אותה בשמחה. היה מסמן לה, הם היו נכנסים לחדר, אורית מתחת לשמיכה וידו של דוד מוריס ממשמשת, בודקת, נוגעת, חודרת. ואורית מפעילה את מתג המוזיקה, מתענגת על מנגינות נפלאות.

בקיץ יצאה אורית לטיול עם תנועת הנוער. היה יום נעים השמש פיזזה, המסלול לא היה קשה, אורית אהבה לטייל, לחקור את החרקים המסתתרים מתחת לאבנים. ככל שאבן יותר גדולה, מסתתרים מאחריה יותר חרקים, אמרה המדריכה תמר. ואורית הלכה במסלול, הפכה אבן ועוד אבן ועוד אבן, מרותקת לחיים הרוחשים מתחת לאבני השדה. 

לפתע הרגישה עקצוץ מוזר בגב. 

הרופאה במחלקה הביטה בה כלא מאמינה: תחזרי שוב על הסיפור שלך? היא מבקשת. ואורית מספרת: עקץ אותי יתוש. הכניס לי רעל לגוף. מאז אני מרגישה רע. מאז אני לא אני. נהייתי מישהו אחר. השתניתי. אני רק רוצה לישון כל היום. אני לא זוכרת כלום ממה שקרה לי. בקול שקט ובטוח מספרת אורית לרופאה מה עשה לה היתוש. והרופאה מסתכלת עליה כאילו היא משוגעת. אורית כל כך בטוחה בעצמה. איך הרופאה הזו לא מבינה. מה, את לא מכירה את זה שיתוש יכול להכניס רעל לגוף? אז אצלי הוא הכניס המון רעל. והרעל הזה שינה לי את האישיות. פעם הייתי ילדה שמחה וצוחקת, אהבתי ספורט, חברות והצגות. ועכשיו לא מעניין אותי כלום. אין לי בשביל מה לחיות. אני עצובה. אין לי ביטחון, אין לי עתיד. אין לי תכניות. אני לא שווה כלום. בגלל היתוש? שואלת הרופאה, כן. עונה אורית. בגלל היתוש. בגלל המנגינות שיש לי בראש. בגלל המחשבות שיש לי בראש. 

אולי בגלל דוד מוריס? שואלת הרופאה ואורית כועסת. מה פתאום דוד מוריס? מה הוא קשור? הוא לא עשה לי כלום הוא אוהב אותי כמו שכל דוד אוהב את האחיינית שלו, אפילו אולי יותר. דוד שלי מאד אוהב אותי. הרופאה מסתכלת באורית במבט מוזר. את תשארי כאן במחלקה, היא אומרת לה. ולא תסעי הביתה, אנחנו חושבים שלא טוב שתפגשי את הדוד שלך. אורית מתקוממת: למה? למה שלא אפגוש את דוד שלי? ומה עם האמא שלי? מי ידאג לה??

אורית נשארת במחלקה, בולעת כדורים.  סורגי הכלוב של פינוקיו מתעבים. היא מתכנסת בתוך הכלוב. מנסה להקשיב למנגינות, אך ככל שעובר הזמן וככל שמתמלא גופה כדורים, כך עוזבות אותה המנגינות המופלאות. חברותיה הנאמנות שהיו איתה מגיל שמונה, נוטשות אותה, היא נותרת לבד.

אם לא היה עוקץ אותי היתוש הזה, היא חושבת, ומתבוננת במבט ארוך בחלל החדר, נושמת את האויר הדחוס כמו עיסה אפורה וכבדה, אם לא היה עוקץ אותי היתוש הזה, הייתי יכולה להמשיך לשמוע את המנגינות היפות, הייתי יכולה להשתעשע בהן עוד.

עוד פאזל, עוד שיחה, עוד קבוצה, עוד מבט עיניים וחיוך. הוא לא עשה לי כלום דוד מוריס, באמת. אני נוסעת עם העובדת הסוציאלית לראות את הפנימייה בצפון, ממש טוב שם, באמת, אני אגור שם ויהי לי טוב, אני אלמד, אעשה בגרויות, כבר לא אהיה מי שהייתי אבל יהיה לי טוב. קולה שקט, שלו, קצת רועד. המנגינות נעלמו, איתן המבט המזוגג, גם אורית של פעם כבר איננה. ומה נותר?

פינוקיו אוחז בסורגי הכלוב, מביט בדלת שנפתחה,  עוד צעד, עוד צעד, ויוצא לעולם.