יעל לוקסמבורג כהנא
חמש ושלוש דקות. אני לא אוהבת שמאחרים.
מים שטפטפו מהמזגן, נספגו בשולי השטיח והפכו לכתם אפור-עכברי מבחיל. כל כך הרבה מחשבה אני משקיעה בעיצוב הקליניקה ובאיסוף פריטים שישרו את האווירה שאני רוצה, משהו שבין נינוחות למתח. שיהיה יפה, אבל מכובד, ורק השטיח הזה, הורס הכל. אני מתבוננת רק בו וחשה שהכתם מתרחב ומתפשט עוד ועוד לנגד עיני, אפילו שזה לא כך באמת.
בחדר הכורסאות והכיסאות כבר מסודרים בזווית הנכונה, על השולחן מונחים קנקן מים, כוסות ומחברת חדשה. בחדר ההמתנה כבר נשמעים קולות דיבור וצעדים: משפחה חדשה בדלת. אני נושמת נשימה עמוקה ולובשת את פני החיוך שלי. כל מפגש חדש מעיר אותי עד קצות העצבים, הם נכנסים פנימה עם כל הסבך שלהם, ומקווים שאתיר אותו עבורם. ורק השטיח הזה, צורב לי בעיניים כמו קלקול קיבה שמתחיל בשיפולי הבטן. ואת יודעת שתכף יכאב לך, אם המאכל הגרוע לא יתנקה מהגוף איכשהוא.
אל החדר נכנסים ראשונים הילדים. שני בנים וילדה צעירה מאד, ספק תינוקת ספק פעוטה. חיתול מציץ תחת שמלתה החגיגית מדי ליום חול, הקוקיות שלה ממוקמות באופן לא סימטרי וזה מתוק ומצחיק בו זמנית. אחד הבנים נכנס עם קפוצ'ון על הראש, ומרחיק את הכסא שבחר. הילד הגדול יותר, כבר נער, רזה באופן יוצא דופן. שערותיו נופלות על עיניו והן רחוקות זו מזו. הוא בשלב הזה שאף איבר בפניו לא מסונכרן עם האחרים. אחריהם נכנסים ההורים. האב נעמד מולי ולוחץ את ידי: "שלום אפרת, נעים מאד. דורון. דיברנו בטלפון". הוא לא מחייך, החולצה שלו מכופתרת על העוקם: כפתור אחד התפספס, וכל השורה שגויה. האם נכנסת אחרונה. אישה יפה מאד. יופי נינוח מהסוג שעשוי לאיים עלי, של מי שידעה תמיד שהיא יפה. השיער שלה אסוף בסיכה לאחור וזה מדגיש את עיניה הגדולות. אני רואה שיש לה שורשים לבנים. היא מפסיקה להתבונן בילדה הקטנה רק לרגע, כדי לחייך אלי חיוך עייף. "הי" היא מציגה לי את הילדים ונשארת עומדת: "זו עינבי, הקטנה. יונתן פה" מצביעה על הילד עם הקפוצ'ון על הראש, הוא אפילו לא זז. "וזה אייל, הבכור". אייל מרים אלי את פניו הצרות. אני רואה את הלסת שלו נקפצת, ואחר כך את עיניו ולבסוף את מבטו. ואת המבט הזה אני מזהה. זה מבט שאני זוכרת. מבט של אח של מי שעושה בעיות.
**** **** **** ****
אמא מספרת לנו שיש ביום שני הבא פגישה במרכז העיר עם פסיכולוגית. היא מכינה את אבא שהוא חייב לבוא, אבל אבא בכל זאת מנסה להתחמק בתירוצים שונים. הוא מספר שיש לו בעבודה ישיבה חשובה. אמא אומרת לו שהוא חייב לבוא ולהתנהג יפה, אחרת היא לא תסלח לו. הפעם כולנו צריכים ללכת, אבא אמא אחי ואני, אפילו שהפגישה היא רק בגלל אחי הגדול אורן. זו פעם שלישית החודש שהוא מושעה והמנהלת אמרה לאמא שהוא יסולק מבית ספר בסוף השנה, אם לא יהיה שינוי. בבית הוא מסתגר בחדר כל הזמן, ויוצא רק בשביל לאכול, להתרחץ ולהכות אותי. לאמא הוא לא עונה בכלל וכשאבא מגיע בערב הביתה, הם תמיד רבים על כל דבר.
אני משתדלת לא להקשות. אני מנסה להיות שקטה שקטה. כולם זהירים כל כך, לא להכעיס ולא לעורר את אורן ממרבץ הנמר שלו. בבית, לעיתים רחוקות אנחנו מדברים זה עם זה. אני לא מספרת לאמא דבר. אני מכינה את שיעורי הבית בשקט. אני מתאהבת בילד מהכיתה ובוכה את הפרידה שלושה שבועות אחר כך ובבית אף אחד אינו יודע. אני מתחילה דיאטה, וזורקת חצי מארוחת הצהריים אל האסלה בלי שאף אחד ישים לב. אני מפסיקה לאכול את הכריכים של ארוחת עשר. אני רוצה להיות יפה ורזה, ולא אכפת לי שזה קשה, אני מוכנה להשקיע, כי "צריך לסבול בשביל היופי". אמא מבשלת רק קציצות ואורז, כי זה מה שאורן אחי הכי אוהב. פעם אחת היו ממולאים והוא הפך את כל הצלחת על השולחן והשאיר את זה שם, מטפטף ומעליב, שאמא תראה. אמא בכתה אחר כך ואני שמעתי, אפילו שהיא סגרה את הדלת בחדר שינה ובכתה הכי בשקט שיכלה.
לחדר של הפסיכולוגית יש צבע מוזר, כמעט צהוב. אולי המנורה המשונה גורמת לחדר להראות כך. בחדר יש ספה ארוכה ואני לא יודעת איפה לשבת, אז אני נשארת לעמוד. אמא מסמנת לי לשבת על הספה, בינה ובין אבא. הירך של אבא נוגעת בי מצד אחד ושל אמא מהצד השני. אני מסתכלת על הפסיכולוגית. היא לובשת חצאית ארוכה ושרשרת משונה, שאמא לא היתה הולכת איתה בחיים. אני מסתכלת על הפסיכולוגית איך היא לא מסתכלת עלי. היא מסתכלת רק על אורן. אורן עומד יפה ורחב בפיסוק רגליים, ושואל בקול רם מדי איפה לשבת. לבסוף הוא מתיישב בכסא שמולה, ולועס לעצמו את השפה התחתונה, כמו שהיה עושה כשהיינו קטנים. אף אחד מאיתנו לא מדבר, אז הפסיכולוגית מתחילה. אני נורא מתרגשת, הרגליים שלי הן משקולות בזלת, שמושכות אותי חזק לאדמה. קודם מדברים הגדולים והם מדברים על אורן, על הבעיות שלו בבית ספר ובכלל. אמא מניחה יד על הירך שלי, ולוחצת אותה כל פעם שהיא מסיימת משפט. היא אומרת: "אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. לפחות זאת פה עושה לנו נחת". היא מתכוונת אלי ולוחצת לי חזק את הירך. זה כואב קצת, אבל אני לא אומרת כלום.
הם לא שואלים אותי דבר אפילו שאני רוצה לספר. אם ישאלו אותי, אני אספר. אני מחכה שמישהו יסתכל עלי. אני מתרכזת חזק חזק בפסיכולוגית, ואומרת לעצמי בקול הכישוף שלי: "תסתכלי עלי… תסתכלי עלי…" אבל זה לא עוזר. אני מקווה שאמא תסתכל עלי, כמו שהיא מסתכלת על עצמה במראה הקטנה כשהיא מסדרת את הגבות בפינצטה. היא תמיד עושה את זה לאט ומזיזה את המראה לכל הכיוונים כדי לא לפספס אף שערה. או שיסתכל עלי אבא, כמו שהוא מסתכל בימי שישי על ידיות הרכב שלו כשהוא מנקה בדלי, ומשפשף אחר כך בסמרטוט את הידיות, שיבריקו. אבל הם מסתכלים על הפסיכולוגית והיא משחקת בשרשרת שלה, ופניה, שאני מזהה בהן בהלה, מזכירות לי את שירי מהכיתה, כשקוראים לה לבוא ללוח לפתור תרגיל קשה בחשבון.
פתאום מתוך השקט הזה, אורן קם ודוחף אחורה את הכסא וצועק על הפסיכולוגית: "מה נראה לך? שאת מבינה מה קורה לי בראש? מה אתם חושבים? " הוא פונה לאבא ואמא "שאם תביאו אותי לפה משהו ישתנה בבית המסריח הזה? אולי הבעיה היא שלכם? אה??? על זה חשבתם? שלא אני הבעיה, אלא אתם? היחידה הנורמלית פה זו אפרת" והוא מסתכל בי ומחייך, וקורא לי בשם שלא שמעתי בפיו כבר מזמן: "בחיי, אֶפִיף. איך את מחזיקה מעמד עם שני הנודניקים האלה? רק דרישות יש להם, רק דרישות. איך את סובלת את זה? בלי אף מילה טובה, כלום!". ובבת אחת נראה שכל הכוח עוזב אותו והוא נמס אל תוך הכסא.
אמא ואבא הצמידו את הרגליים שלהם אחת לשניה, צמוד צמוד ולא נגעו בי יותר עד סוף הפגישה. אולי אבא קם וחיבק את אורן, ובטח אמא בכתה. הפסיכולוגית אמרה כמה דברים על גיל ההתבגרות, ועל הצורך להקשיב לאורן ולמה שהוא לא אומר, ולא רק למה שהוא כן אומר. לא בדיוק הבנתי למה היא התכוונה, אבל ראיתי שאף אחד לא מקשיב למה שאני לא אומרת.
אחר כך חלק מהדברים החמירו, וחלק השתפרו. אבא התחיל לחזור מהעבודה יותר מוקדם, אמא רשמה את אורן לחוג גיטרה. בסוף השנה אורן קיבל שישה נכשלים בתעודה והם הסכימו שהוא יעבור לאקסטרני. אני המשכתי עם הדיאטה, לאט לאט הפסקתי לראות חברות כדי שלא יעירו לי על המשקל. בסוף, אורן אמר לאמא שאני זורקת אוכל באסלה. היא יותר לא האמינה לשקרים שלי, ואני החלטתי לספר לה הכל.
אמא הקשיבה לי, זה היה לה קשה אבל היא סופסוף הקשיבה לי.
אל הפסיכולוגית לא חזרנו, אחרי הפגישה ההיא. עד היום אני זוכרת את השרשרת המשונה שלה. היום הייתי עונדת כזו, זה בול הטעם שלי. ותמיד תמיד תמיד אני מסתכלת על האחים של מי שמגיע אלי לקליניקה, לפעמים אני פוגשת שם עיניים ורצון לספר משהו.