אלגוריתמיקה של אובדן

נכתב בעילום שם

את הפניה בשמך לא שקלתי לדחות, מרתיעה ככל שנשמעה. נפשי נמשכת לתהומות. מה שיותר עמוק, יותר אפל. ובכל זאת, נדמה היה שדבר לא הכין אותי לבואך. שרשרת ידים דואגות מסרו אותך אלי כחלמון ביצה העוטה קרום שקוף דקיק, נוח להקרע מתנועה חפוזה או מהוססת. בנשימה שקטה, קירבתי כפותיי כעריסה לקראת החומר הרך.  

עם כניסתך לחדרי, מילאה אותו נוכחותך, נשתלת ומשרישה בתוכי באופן שהכרתי רק מחוויות האמהות. יגונך צרוב בי מאז, אולם דווקא החיות שזעקה ממך לא מרפה לפיתתה המשורגת. נערֶכֶת לפנות עבורך את המקום אותו צרכת – צרחת, נצמדתי לקירות נפשי, מחרישה נוכחותי כעדה אילמת לאימה. 

בואי נתחיל בכל ה"איכסה"- פתחת בענייני התשלום והמסגרת. משם, פרשת תיאור מפורט וסדור של קורות-חייך. שכתבתי סיפורך כתלמידה מול מרצה. חילקת את שנותיך לשניים; ראשיתן רוויית חסכים וכאב. אם חולת- נפש ואב נעדר, "שום מודל אבהי ", הפטרת ביובש. לאמא תמיד היו מיגרנות, לא היתה לה סבלנות לכלום. ילד רגיש, אינטליגנטי ומוכשר, שכאב הביטול והאכזבה מאלף אותו לא לצפות. נהדף לבינוניות משמימה, אינך מוצא את מקומך לא בבית ולא מחוץ לו. 

העולם החל להאיר לך פניו עם גיוסך לצבא; זכית להכרה וצברת בטחון. העזת לטפס במעלה הדרך. בהיסוס, ולא בלי קושי, אך ככל שראית ברכה בעמלך צברת תאוצה, מותיר מאחור ילד אומלל ומפוחד. לעתים הוא משבית שמחות עם פרצופו המכורכם, עם חשדנותו. למדת להתעלם ממנו. ליקטת קומץ מזערי של חברי-נפש, בנית קריירה משגשגת. זוגיות התפתחה לנישואין ומשפחה. כבר יכולת להנות מהנוף וציפית לבאות. 

ואז, ברגע מחריד ומקולל גזלו מלתעות המוות את שאהבה נפשך, מנערים לנגד עיניך את הטרף. כשפג עלפונך, מצאת את עצמך על קצה צוק מוקף תהום בולענית. הבנת במרירות מפוכחת, שהחלק הטוב בעלילה היה רק תחבולה; מישהו למעלה פיטם אותך בהתמדה במגדנות החיים, בנקטר משכר, ורק אז, כשאתה מדושן וזחוח, סגר עליך. נוק- אאוט. נראה אותך קם עכשיו. 

עבר זמן מאז, והכאב עמד להכריעך. הרגשת חסום עד מחנק. לא הצלחת לבכות. לסובביך נראה היה כאילו השגרה נמשכת, ונטרפת מכך. נגע ממאיר פשט זרועות תמנוניות בתוכך באין מפריע, מאכל רקמות בעורמה מבלי לפגום במעטה העור החיצוני. דבר לא זולג החוצה. הגעת לטיפול כדי להתבוסס באובדן  עד תום – רק כך יש סיכוי שאוכל להמשיך, נימקת בענייניות. "שנתחיל?" חייכת כמזמין אותי לטיול, מחווה בזרועך תנועת חפירה עד לקרקעית התהום. להסיר שכבות סדוקות מיובש ולחשוף רקמות רוויות לחות. שייגר הדם, שיזלגו דמעות. לחיות.

תיאור האסון לש את קרביי בתנועות נחושות. מה אתה מרגיש עכשיו, שאלתי. אני מרגיש לבד, ענית. לבי יצא אליך. בתום הפגישה מיהרת לצאת. חייב סיגריה, התנצלת. מחוץ לחדר, פנית אלי לפתע בחיוך שובה-לב, בביישנות ילדית: "יש לך אולי אש?" 

שם, באזור הדמדומים בו דוהים מעט תפקידינו כמטפלת ומטופל, פנית אלי נואש, בודק אם אקח סיכון ואצא מגדרי לקראתך, אם אשחק אתך באש. שם נגלה עבורך הסיכוי לחיים.  

אתה חומק לתוך חדרי ומחוץ לו כמי שקפאו שד. קיומך ספק-ממשי ספק-תעתוע. בתוך החדר נוכחותך ברורה. כבמחול  מוחות מתואם, אתה מוביל בחן ואני מצטרפת – לציניות שלך, לחשיבתך האנליטית החדה, שמקורה בעולמות תוכן אחרים. מונחים שאתה משלב בשיח מעוררים בי סקרנות רעננה. בטבעיות אתה מחלץ מהפגישות את הליבה שהדהדה גם אצלי. כל מילה הנשלחת בינינו נוגעת היטב. כנותך נוקבת, כמי שאין לו מה לאבד. מגע עם המוות מביא עמו בהילות המבדילה באחת עיקר מטפל. 

את נוכחותי אני מטפטפת בעדינות נחושה. כל טיפה מכה בך כגשם, מפריחה שממה כבמטה קסם. אינטימיות עמוקה נרקמת במהירות. אתה מתרפק עליה לרגע  ואז נוהם, דוחק אותי לקיר: למה אנחנו עסוקים בנו? אנחנו צריכים לדבר על האסון! על המוות! אני צריך לבכות כאן! … אני מנסה לרווח את חוטי ההגיון הצפופים שלך המאיימים לסגור על שנינו: איך תבכה ואתה כל כך לבד? איך יתעורר רגש אם לא תדע שיש מישהו שם אתך? פניתי לילד אבוד, חסר בטחון כעלה נידף, משגרת פתיל בוער שצובר תאוצה במרחב שבינינו ומתפוצץ בתוכך, ממוטט גדר הפרדה.

אתה מקשיב פעור-עינים. מנסה להדוף, אך האסימונים שנופלים מהדהדים בחדר: וואללה, ילד אני.. ילד קטן. את מסדרת לי עכשיו את כל ההתנהגויות שלי… לרגע התערסלת במילותיי, נושא אליי עינים:   "את לא יודעת מה עשית לי עכשיו..", אתה ממלמל, "נתת לי תקווה!".   

סכרים ישנים נפרצים, טורפים את עולמך. חלומות ששבת לזכור אחרי שנים מאירים את דרכנו, תוכנם מעבה קווים ששרבטנו בשיחותינו. בין הפגישות תוקפים אותך חרדות קשות ותחלואי גוף תכופים. אתה משתאה נוכח השפעות הטיפול.. "אני שם נפשי בכפך.. את מפרקת אותי כאן. אני מקווה שיש לך אלגוריתם לטיפול הזה.. מתישהו תצטרכי להרכיב אותי מחדש".  

למול זעקות כאב של הגוף והנפש, חיוניות גולמית וחצופה חורצת לשונה. התכתבות שהתבססה בינינו מכילה מכל טוב- ורע- ארצנו: חלומות זוועה, רגעי בעתה, תובנות. הומור שנון ושחור, מתפקע מבכי, מתבל את התכנים. בין השורות נחבאות הקנטות קטנות, נוטפות עסיס חי, פלירטוט. לא בוטה ומרתיע, לא כזה שנדחק עד אליי, אלא ניצוץ שובב רגעי המרפרף בכנפיו בינינו, מפזר אבקת פיות. 

בשבת אני מטיילת בשוק מוקסמת מהריחות והצבעים, ובא לי לטעום מהכל. זה אתה בי, אני יודעת. כעובר ברחם המחדד באחת את חושי האם, הופך אותה זרה לעצמה. בטרם הגעת, התכוננתי למסע קודר דרך מנהרת צער חשוכה. רגשות אחרים לא עלו על דעתי. מותר להתמוגג מסימני-חיים? והרי מוות בעט אותך אלי. ביקשת להתאבל כדי לחיות, ואנחנו נוגעים בחיים, כדי שתוכל להתאבל. 

אתה חותר למגע ישיר עם תמצית הווייתי. שואב כל פרט הקשור בה, מפזר את כל היתר. מבטך מתמגנט על שקית צהבהבה-ארגמנית בתיקי ובה פומלה קלופה וגרעיני רימון. "ההבדל בינינו הוא שאת חיה בשביל עצמך, ואני מת בתוכי. חי על אוטומט, בשביל הילדים. בא אלייך שתפיחי בי חיים". ההחייאה משיבה נשימה לתינוק מבועת המשווע להזנה, לילד חשדן, מכחיש רעבונו, ולגבר עייף, מאובק ומסקרן. מה נגלה אם נסיר מעליו את אבק הדרכים, החורבן והזמן?

אתה מתעורר לתפקוד במשפחה ובעבודה, מרגיש ושומע מאחרים שאתה משתנה. "אף כי אינני מבין את טיבו של הקשר שנוצר כאן", אתה מודה בחצי-פה "תוצאותיו חד-משמעיות- דברים זזים". אתה מופתע ומבולבל.. הגעת אלי כדי לפרוק מתוכך מוות בנוכחות דמות שטוחה כפלקט, ואילו אני רואה בקשר בינינו אמצעי מרכזי שיעזור לתשתית נפשך המחוררת להכיל את חלל האובדן. לא צפית התמודדות עם נוכחות אנושית ונשית, על כל מה שיתעורר בך. ההכרה בקשר בינינו כמחולל השינוי מעוררת בך כמיהות רדומות. "מה את עושה לי, מה הולך כאן ..אני נפרד ממך והאוויר בינינו צועק. יוצא מכאן וכבר מת לחזור… הטיפול הוא העוגן היחיד שמחזיק אותי".  שלווה רגעית מתחלפת בבהלה. חשוף לסכנת קטיעתו של קשר משמעותי, אתה פוחד לאבד אותי.  "את בסדר???" אתה כותב לי , "לא ענית להודעה שלי. חשבתי שקרה לך משהו". 

אתה משתולל כחיה פצועה. בועט, מלגלג, מחקה תנועותיי. בוחן את מסירותי בעזיבה מדומה, נרגע מיד כשאני אומרת שאני אתך, שנמשיך ונתמודד יחד. ואז שב ומתפרע. בעקבות פגישה בה הרגשת תוקפני במיוחד, אתה חושף את הפחד שתתאהב בי והטיפול יסתיים. דעתך לא נחה כשאני עונה שזה אכן עשוי לקרות, כשלב בתהליך, ומתחייבת לשמור עליך גם אז. 

סכנת כליון מרחפת מעלינו; קץ הטיפול, מותי שלי, מותך. יותר מדי פעמים צפית במוות קוטף אליו מקרוביך, ראית את עצמך כסוכן ההפצה שלו. "עם עובדות אין ויכוח".. "את בקבוצת סיכון", אתה שולח חיוך רפה… "אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, כדור בראש ודי.. לא רוצה לקחת אחריות יותר… אני עייף". 

דרקונים מכל עבר רושפים לשונות-אש. כוחותיך תשים. גם אני מפחידה אותך. חרדה מתחלפת עם משאלה אילמת שייגמר, שנרפה זה מזו. "תמותי כבר, כלבה!" אני שומעת אותך בראשי מסנן לעצמך בצאתך מהחדר. 

מחול השדים המסחרר, המטלטל, המבעית, הקסום, האפל, הזוהר והיקר, נעצר. בהודעה קצרה החותכת בבשר החי, קרעת את עצמך מהטיפול וממני מבלי להביט לאחור. 

"לאחר שנשקת  גווייה על המצח, תמיד יישאר משהו על שפתיך, מרירות רחוקה, טעם לוואי של הריק אשר דבר לא ימחה אותו".  (גוסטאב פלובר)