בייבי לא בום..

.

ד״ר נלי שטיין, עו״ס קלינית מטפלת זוגית

בערב יום שישי, ערב יום נישואיו, שכב רוני עם אישה אחרת. המפגש המיני תוכנן בקפידה והתקיים בחדר בית מלון המשכיר חדרים לפי שעה. במרכז החדר עמדה מיטה זוגית רחבה, מכוסה בכיסוי כחול מרופט שהעיד כי עבר כביסות רבות. הכריות הלבנות והסדין התואם היו קשים למגע, מחוספסים למגע אצבעותיו ובעיקר הדיפו ריח מרכך אחר, שונה מזה שהם משתמשים בבית. האור המעומעם שבא מהמנורה בתקרה הבהיק בלובנו. רוני התמקד בדמותה של האישה שעמדה מולו. הוא ניגש אליה מבלי לומר דבר והתחיל לנשקה. מאותו רגע לא חשב ולא זכר דבר מחייו שמחוץ לחדר. למרות החדר המנוכר והלא מוכר נהנה רוני לחוש שוב את עצמו מתעורר ומתמלא בתשוקה עזה, שהעירה בו רגשות רדומים, ישנים-חדשים. הוא חווה את עצמו כמי שכבר נפרד מאשתו, חופשי מהתחייבות.

באותה שעה שהתה אשתו יעל בביתם. היא נעה ונדה ברחבי הדירה הריקה, חסרת מילים, כבדת רגליים. כמעט יכלה למשש את הגוש הנוקשה בבטנה שהעיד על המתח הרב בו הייתה שרויה. הדירה המוארת, על הציורים הצבעוניים, הרהיטים המוכרים וריחם של תבשילי השבת העומד במטבח היוו ניגוד חריף לתחושת חוסר המנוחה שכרסמה בה. לפני יציאתו הפתאומית מהבית אמר לה רוני שלא יחגגו כמנהגם את יום נישואיהם היות שאינו בטוח שהוא נמשך אליה עוד. שהוא צריך לחשוב על המשך הקשר ביניהם. הוא יצא בבהילות והיא נותרה לבדה. תוך כדי שהיא הולכת כה וכה בצעדים כבדים ברחבי הדירה, ממתינה לשמוע ממנו, היא נזכרה שוב  ושוב ברגע ההוא, בו ליבה צנח בקרבה והיא התקשתה להאמין למה שאוזניה שמעו. 

***

חודש מייסר ומטלטל לאחר מכן בני הזוג כאן – בחדר הטיפולים שלי, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בהם – פעם ביעל ופעם ברוני. ידו של רוני מחזיקה במעיל הקצר שרק לפני רגע פשט, כשהוא ממולל שוב ושוב את צווארון הפרווה המלאכותית המעטרת אותו. יעל שקטה ודוממת, פניה כפני אבן, חסרות הבעה אך בה בעת מעידות עיניה כי היא מתוחה מאוד. שקט יורד על החדר הקטן בו אנו יושבים ורק ציוצי ציפורים ומשקי כנפיהן נשמע מבעד לחלון. בזמן שאני ממתינה להם שיוכלו להתחיל לדבר, אני שוקעת בהרהורי. נזכרת בשיחה הטלפונית הראשונה עם רוני בה שאל האם אוכל לסייע להם ולהחזיר לו את המשיכה המינית כלפי אשתו. בתוך החדר צפה ועולה מועקה כבדה המבטאת את כאבם והיא מציפה גם אותי. יעל מביטה בי בחיוך כאוב. כמטפלת אני מכירה את הרגע הזה המעורפל בו הדברים אינם ברורים עדין, וכולנו שרויים במעין ענן המטשטש את הראייה. אני אוהבת את חוסר הידיעה היות שהוא מסייע לי להיות קשובה ומרוכזת ולהמתין למוצא פיהם של מטופלי היושבים מולי. 

"אני חושב שהפסקתי להימשך ליעל מזה זמן-מה" פותח רוני ואומר. "הריח שלה, ריח הגוף המהול בריח הבושם בו היא נוהגת להשתמש, שפעם כל כך אהבתי, מרחיק אותי ממנה היום. קשה לי להתנשק איתה, ללטף אותה, לחדור אליה. מוזר כי פעם הריח שלה ממש הטריף אותי." אני מלכסנת מבט לעבר יעל, רואה את פניה מתכרכמות ואת העצב בעיניה התכולות. "בחדר ההוא, עם אישה אחרת, זרה, הרגשתי אחרת. שום דבר לא הפריע לי. היה לי נעים הריח, הנשיקות, הרגשתי כאילו משהו התעורר בתוכי. התעוררות מלאה, שלמה. מין דריכות נעימה כזו של כל הגוף כולו, עד קצה האצבעות. תחושה שחיכיתי לה כבר המון המון זמן." רוני משתתק, מצטחק במבוכה, מלכסן מבט בודק לכיוונה של יעל המאזינה. משהו בתוכי זע באי נוחות לנוכח דבריו הישירים. אך בה בעת אני מתפעלת מיכולתו לומר את שעל ליבו. אני מוצאת את עצמי מהרהרת בפער שבין סבר פניה החתום של יעל לבין משפטיו הישירים של רוני. מבחינה בתחושת הניתוק העולה משפת גופה ומהבעת פניה. שקטה, מבלי להעיר דבר, אני ממתינה לתגובתה.

"אולי זו אשמתי? אולי עשיתי משהו לא נכון…אולי עשיתי יותר מדי?" לפתע היא מהרהרת בקול. "בשבילי, מכל הגברים, קיים רק רוני. עד היום הפה שלי מתמלא רוק כשאני מתקרבת אליו. הוא כל כך מעורר אותי. כמו אדם רעב המתגרה מאוכל טעים שהוא ממש אוהב". טון דיבורה נשמע מתנצל ושפתיה מתעקלות במעין חוסר אונים: "זה לא כל כך בשליטתי". רוני מקשיב מוחמא ומוטרד כאחד. הוא מביט בה במבט מצועף ואינו אומר דבר. ה"רעב" של יעל מעלה בי מחשבה על ה"רעב" להתייחסות ולהיות נאהבת. 

פתאום יעל נפנית חדות לכיווני: "הכול כל כך קשה לי כי אנחנו גם באמצע תהליכים להביא ילד לעולם. שמונה שנים אנחנו נשואים ואני ממתינה וממתינה כבר להריון שייקלט. משתוקקת להחזיק בזרועותיי תינוק או תינוקת. אחרי כשנתיים וחצי של ניסיונות החלטנו לערוך בדיקות מקיפות ואז הסתבר שהזרע של רוני, איך לומר, הוא לא כל כך איכותי. צריך "השבחה" קוראים לזה הרופאים. ואני כל כך משתדלת לא לקטר, לתמוך בו, לסבול בשקט את כל בדיקות הדם והתורים הלא נגמרים." רוני ממשיך את דבריה: "עברנו שלוש הזרעות והפריית מבחנה אחת ושום דבר עדין לא הצליח. לאחר הכישלון האחרון מצאתי את עצמי חושב איזה גבר אני. מה אני שווה אם הזרע שלי לא "משובח". יש רגעים בהם חשבתי לעצמי שהקשר הזה שלנו לא נועד להביא ילדים לעולם. שיש בכך להעיד שאולי בעצם אנחנו לא צריכים להמשיך לחיות ביחד." 

בחדר עומד ריחה של אכזבה. ריח המחזיר אותי לשנים אחרות בהן יותר מכל דבר אחר אני זוכרת את ההמתנה. שעות של המתנה בתור לרופא, בתור בין מחזור טיפול שלא צלח למשנהו, בתור לבדיקת הדם, בתור לאולטרא סאונד, והכי קשה הייתה ההמתנה בת השבועיים לתוצאות הטיפול לראות באם ההשקעה בזריקות ההורמונים, בבדיקות האין-סופיות, במאמצים הרגשיים והכספיים צלחה, או שנדרש לחזור אליהם לאחר שאמחה את הדמעות ותחושת הכישלון הצורבת תירגע מעט. במבט לאחור אני זוכרת את כל הנשים עמן המתנתי, ואת הבעת הפגיעות והעלבון על מה שהיה אמור להיות חלק בלתי נפרד מנשיותי, מנשיותן, ואיכשהו, מסיבות שונות, לא התממש. מבזיקה בי המחשבה שנדיר היה המקרה בו ישב גבר בינינו, ואם היה כזה הוא ישב ממתין דומם, שקוע בעיתון ומסרב ליצור קשר עין. סיפורם של הגברים לא נשמע, או הובלע בתוך החוויות הנשיות. קולם הדהד מרחוק כמי שמלווים את התהליך, מצויים ברקע, בשולי התהליך. כמי שלא גופם הוא זה שמאכזב ולא נפשם היא זו שכואבת את קוצר היד, האכזבות החוזרות ונשנות, ההמתנות האין-סופיות. 

רוני נושם לרגע וממשיך: "לא מזמן פגשתי את נעמה בעבודה ומייד נמשכתי אליה, אולי הייתי צריך אבל לא ניסיתי לעצור את עצמי. זה היה חזק ממני." דבריו נאמרים בפשטות כאילו אינו מודע למטען הרגיש שנושאות מילותיו. אני ממשיכה להקשיב ושולחת תוך כדי כך מבט ליעל היושבת דרוכה ושקטה, מקשיבה אף היא לכל מילה. איני אומרת להם  דבר על ניסיוני האישי. הרי לא את תקוות הפוריות והמשאלה להורות הם מחפשים כרגע אלא את הניסיון להבין מה קרה לרוני שם, בחדר מנוכר ורחוק, עם אישה זרה, ביום נישואיהם השמיני. 

לאט לאט עולה בתוכי הבנה בהירה, סמויה, לא מדוברת, שצמחה בי תוך כדי ההקשבה לנאמר בתוך ובין המשפטים. אני פותחת ואומרת: "אני מזמינה אותך, אתכם, לראות שיתכן וקיים קשר בין כישלון הטיפולים ותחושת האכזבה לבין המפגש ההוא עם אישה אחרת, זרה. מפגש של גוף עם גוף, בו התשוקה והסערה מאפשרים לשכוח את מה שמאכזב. לקבל בחזרה, ולו לרגע, את רוני הגברי היכול להקסים ולכבוש, לחדור ולענג". טון דיבורי שקט, אינו שופט אלא מזמין להתבוננות. שתיקה משתררת בחדר. אני חשה שהן יעל והן רוני מופתעים, מהרהרים בדברי ומחשבותיהם נעות פנימה והחוצה – אל עולמם הפנימי ואל מאורעות הערב ההוא, הבלתי נשכח. רוני ממשיך להביט בי בתדהמה, יעל מביטה בו, ממתינה למוצא פיו.

כולנו מבינים מבלי לומר דבר – שברגע ההוא רוני כבר לא יכול היה להמתין.