יום כדוה״א הבינלאומי
כתיבה:
קרין אמיתי, MSW
מגפת הקורונה אילצה אותנו להעלות לרמה הגלובלית את המודעות לסכנת הזיהום שקיימת במפגש בין בני אדם לבין משאבי הטבע.
גם המפגש של האדם עם הטבע עלול לטמון בחובו סכנת זיהום, מה שראוי לתת עליו היום את הדעת, ביום כדור הארץ הבינלאומי.
במהלך הסגרים בקורונה, תועדו ברחבי העולם פריחות מלבלבות ובעלי חיים שתובעים מחדש את מקומם במרחב שהתרוקן מבני אדם. במקביל, נצפתה הפחתה משמעותית בזיהום האוויר. זה כאילו העולם הצליח לנשום לרווחה בחלוף תקופה ממושכת של גודש בקנה הנשימה.
בהקשר זה, עולה לראש הסיפור העץ הנדיב, מאת של סילברסטיין, בו תובענותו של הילד מהעץ ,למילוי צרכיו ורצונותיו לאורך חייו, הביאו לבסוף לכיליונו של העץ.
זהו סיפור ילדים, שבראיה בוגרת ומפוכחת מספר משהו נוסף וחשוב לגבי הגבול הדק בין נתינה לבין ניצול ועל חשיבותם של רעיונות, כמו גבולות או נדיבות שמחזיקה במקביל את העצמי ואת האחר.
נדיבות ללא מידתיות היא מעשה אלים שסופו עצוב ואולי מה שהתאפשר לטבע בסגרי הקורונה זו מנוחה משימוש מופרז שלנו בעולם הסובב אותנו.
תרגיל מחשבתי מעניין יהיה להתבונן בדמות הילד בסיפור של סיבלרסטיין ממקום חומל, לנסות להבין את נקודת מבטו ההתפתחותית, הנפשית והאנושית.
בתהליכי ההתפתחות הפסיכולוגית של התינוק מתקיים מעבר מחיבור לנפרדות. תחילה קיימת אחדות אבסולוטית אומניפוטנטית בין אם לתינוק, באופן שבו הם אף נחווים לעיתים כישות אחת, מה שדונלד ויניקוט התייחס אליו בתיאורו אודות מושקעות אימהית ראשונית.
בהמשך, התינוק רוכש את המובחנות בינו לבין אימו, רוכש עצמאות הולכת וגוברת ובמקביל ניצב אל מול הכרה הן במוגבלותו והן בתלות שלו באם, שאינה חלק מהעצמי שלו, ומכאן שעשויה גם לאכזב על ידי היענות לא מושלמת ולא מיידית לצרכים ולרצונות או על ידי סירוב להיענות.
משבר זה מגיע לשיאו מבחינה התפתחותית בגילאי 1.5- 2, שלב הרפרשמו בתיאוריית הספרציה אינדיווידואציה של מרגרט מאהלר.
ויניקוט ממשיך רעיונות אלו ומעלה על נס את התוקפנות וההרס כתהליכים התפתחותיים המאפשרים הכרה של האחר (האם) כאחר ממשי עצמאי ביכולתו לשרוד את מתקפות התינוק.
ג'סיקה בנג'מין במאמרה "הכרה והרס" מוסיפה חידוש בעל ערך לתיאוריות ההתפתחותיות הקיימות, והוא בשחרור האם מאובייקט מעניק, בדומה לעץ מעניק, לסובייקט שיש לו גם צרכים ורצונות משל עצמו.
ויניקוט גרס כי באמצעות התוקפנות, או נכון יותר, הישרדות האם את התוקפנות, התינוק לומד לוותר על פנטזיה של אומניפוטנטיות. בנג'מין טענה מנגד שלנצח יתקיים מתח בין הכרה לבין הרס, הכרה בסובייקטיביות והיכולת להנות ממנה, לבין רצון להרוס את הסובייקטיביות של האחר, היות והסובייקטיביות של האחר אינה רק מקור לעושר והנאה אלא גם קרקע פוריה לפגיעות ולכאב.
בתרבויות שונות נהוג להתייחס אל כדור הארץ כ"אמא אדמה" ולייחס משמעויות כמו הכלה, הזנה ואף מולידת כל הדברים החיים.
בתנ"ך, למשל, ניתן לראות את אחד המקורות לתפיסה זו של האדמה בספר בראשית:
"בזעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר-אתה, ואל עפר- תשוב" (פרק ג, פסוק י"ט).
דוגמא נוספת היא בשיר המפורסם של יענקל'ה רוטבליט, בביצועו של אריק איינשטיין, "אמא אדמה":
"היא תביט אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה".
ברמה ההתפתחותית אולי גם אנחנו, כמין אנושי, ניצבים מול כדור הארץ, כ"אמא" אוניברסלית במתח שבין ההכרה בסביבה שלנו, בכדור הארץ כ״אחר״, שגם לו יש צרכים שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם הצרכים והרצונות שלנו, לבין הרס שמותיר את כדור הארץ בסכנה להיות מנוצל עד כלות על ידנו, כמו בסיפור של העץ הנדיב.
נדמה כי בלתי נמנע בשיח על המתח שבין הכרה והרס לעשות הבחנה חשובה בין אשמה לבין לקיחת אחריות.
אשמה משתייכת לאזורים של פנטזיה על אומניפוטנטיות –
"אני יכול לבנות הכל ולהרוס הכל".
היא עשויה לעורר תגובות כמו פיצוי, הימנעות או הכחשה שבסופו של דבר אינן מקדמות שינוי אמיתי ולמעשה מפריעות למפגש בינאישי אותנטי שמחזיק את המורכבות היפה שמציעה לנו בנג'מין, בין המציאות לפנטזיה.
המורכבות הזו מכירה בכוחנו אך מציבה בפניו גבול ובכך הורסת את הפנטזיה על כל יכולות. במקביל, מורכבות זו מאפשרת לנו לבחור בלקיחת בעלות ואחריות, הן כוחנו והן על המוגבלות שלנו כבני אנוש, תוך צמיחה במרחב שקיים בין שניהם.
אני מציעה לקחת את יום כדור הארץ כהזמנה להתבונן במתח הזה, שמיוצג היטב בדיאלקטיקה בין "בשבילי נברא העולם" לבין "ואנכי עפר ואפר" ולשאול איפה ואיך נוכל, כל אחד מאיתנו, לקחת אחריות אישית על העצים הנדיבים סביבנו.