האישבפנים

ירדן זילברמן

עיניים תכולות מסגירות זיק שובבות, כאילו מבקשות לזעוק שרק בטעות נטועות הן בשדה פניו חרושות הקמטים. אפו רב כבוד וחצוף, משקיף מגבוה על זוג שפתיים שנכנעו ללסת שהתרוקנה משיניים, מצומקות, כאילו לא חשוב בכלל גם אם יש להן מה לומר. שערו מאפיר כעשב שנצרב בשמש, סתור. קומתו גבוהה, כפוף מעט, שיבולי, פיסח בהליכתו וכתם הניקוטין הצהוב בוהק למרחוק כתמרור,מסגיר את מיקומה הקבוע של הסיגריה.

כולם בירכו אותו לשלום, מאנשי צוות ועד אחרון המטופלים, והוא שמח לפזר חיוכים ופלירטוטים לכולם, ללא הבחנה או אבחנה.

“מה שלומך ריקי?, את זוכרת אותי?”

“בטח שאני זוכרת אנרי, תבוא שוב לריפוי בעיסוק טוב?”

“בטח שאני אבוא! שאני לא אבוא אלייך?", השיב לה בקריצה במבטא הצרפתי, המתנגן בשורוקים וקובוצים בסוף מילים.

“תשאיר תשאיר לי משהו", מתכופף להרים בדל סיגריה שמישהו הרגע זרק על הרצפה, יונק בשקיקה את הפילטר המצוץ,כמרווה צימאון.

אנרי ממילה הגיע לתחנה האחרונה במסע שלו. תחנה אחרונה 18. לכן המדריכה שלי הציעה לי ללוות אותו. "אין הרבה לעשות איתו מבחינה טיפולית",  אמרה, והוסיפה "את יודעת, הוא כרוני וכרגע גם עם דמנציה.. אבל לא יזיק שתהיה לו תמיכה במעבר ל-18, ולך יהיה טוב ללוות לפחות מטופל אחד לטווח ארוך". האפוטרופסות החליטה שיהיה הכי נכון עבורו, "אדם ערירי ובהליך דמנטי מתקדם”, להישאר כדייר קבע בבית החולים במחלקה הפסיכוגריאטרית. "מילה נוראית היא “ערירי” " חשבתי לי, יש בה משהו כל כך מנוכר וקר. היא לא נעימה לי בגרון ובא לי לערער עליה ועל עצם קיומה של האפשרות שיש אנשים שבסוף זוכים לתואר "ערירי". הרי לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי בשמי הפרטי וגם לא בחרתי להזדקן ולמות ערירי. 

מה משמעות הליווי הזה?, שאלתי את עצמי, ומה תפקידי?, לעזור לו לבלוע עוד כדור בארסנל התרופות שהוא ממילא לוקח? הגלולה המרה. "היי אנרי, אז… אממ.. לכאן אתה נכנס וכאן תישאר עד שלא תהיה יותר”, מדמיינת ליצן מרושע מוציא את לשונו ומנפנף באצבעותיו על אפו התפוחי, מתריס “נה נה נה נה”. מר גם לי עכשיו, הגעת ליעד אנרי, תחנה אחרונה 18, בבקשה לרדת. מהרהרת במפתח שהדר הבטיחה לנו בקרוב, מפתח קטן ופשוט למראה, אך כבד הוא עבורי כיציקת ברזל, כזו שמשקלה הוא ההבדל בין אלה שהסמכות נתונה להם לאלו שנתונים לסמכות.“הוא מאסטר”, היא אמרה, "פותח את כל הדלתות ותוכלי להיכנס איתו גם ל-18”.  נחשית, מזדחלת למוחי מחשבה, "בלילה אבוא ואפתח את כל הדלתות ואשחרר את כל חיות הטרף”. 

גלינג, נדלק התכלת שהיה כבוי בעיניו עד שהבחין בי. “אוווו, איזה יופי שבאת! באת להוציא אותי? נקנה סיגריות? אני כל כך שמח לראות אותך. את עושה לי טוב בנשמה".

אנחנו קונים קופסא אחת ותשתדל לעשן רק שתי סיגריות ותפקיד את הקופסא בתחנת אחיות, הן דואגות לך כי אתה מעשן הרבה". “הלוואי ויהיה לי סרטן דווקא, אולי ככה הייתי נפטר כבר מהחיים האלה", אמר.

“תכתבי עלי ספר יום אחד?"

“אוכל לעזור לך לכתוב.”

“לא, העבר עושה לי רע. אחחח.. אויש, כואב לי הקטן, אני מצטער שאני נוגע.. השמוק הקטן הזה. הלוואי שיחתכו אותו כבר, גם ככה אני לא משתמש בו. יש לי שם זכוכית. "פעם הייתי אוכל זכוכיות, כמו הפקירים בהודו, כדי להגיע לקומפלוטציה. את יודעת מה זה?”

"לא".

"זו רמה גבוהה במדיטציה, לפני שמגיעים לנירוונה. הייתי פעם עושה מדיטציות על החוף, כשגרתי בים, שומע ניל יאנג, מזריק הרואין. אווווו זה היה… אחחחח שיט, הכאב הזה, באמת תסלחי לי, לא נעים לי שאני נוגע, אנשים חושבים שאני מאונן, אבל זה בגלל שכל כך כואב”.

בתקופת הבחינות התראינו פחות.

“היי אנרי", מוצאת אותו שוכב במיטתו בוהה בתקרה.

"אתמול חיכיתי לך כל היום. חשבתי שאת צריכה לבוא וחיכיתי וחיכיתי. בתשע וחצי בלילה כשראיתי שאת לא מגיעה, נכנסתי למיטה ובאחת עשרה התעוררתי ושוב הלכתי לבדוק אם במקרה הגעת”, אמר לאקונית. 

תוך איסוף פיסות ליבי שנשבר, אמרתי, "כנראה ששכחת שדיברנו על זה שבתקופת מבחנים נתראה פחות ואני אגיע בימי חמישי במקום ברביעי”. 

“היום יום רביעי?”

“חמישי”, עניתי.

“לא משנה, עכשיו את פה ואני כל כך שמח", אמר ומבלי שידע השיב את הפיסה האחרונה שטרם הספקתי לצרף ללב שהתאחה בינתיים מחדש בתוכי, אסירת תודה לו. 

הוא ינק מהסיגריה לה חיכה כל כך, ולפתע אמר, “את יודעת, לפעמים אני יודע שיש מישהי שאמורה לבוא אליי במהלך השבוע, ואני לא זוכר מי, אבל אז כשאת מגיעה, אני מבין שעלייך חשבתי". כמה פשוט, חשבתי, הוא מצליח לתאר את המורכבות שבשכחה. “אתה מרגש, באיך שאתה מתאר את מה שעובר עליך", ניסיתי וחוסר התגובה צבט לי בהבנה שלא נגעתי.

“אני רואה שיש לך זוג נעליים חדשות", ברחתי לכיוון אחר.

“קנו לי".

“מוצאות חן בעיניך?”

“כן", השיב בחוסר עניין, "אבל כאן… כולם לוקחים לכולם הכל כל הזמן, ואז אתה בעצמך מתחיל להתפזר, היד לפה, הרגל לשם, הטוסיק לכאן ואתה כבר לא אתה, אין לך זהות”. “כל דבר אני צריך לבקש", המשיך, “מתייחסים אלי כמו אל ילד קטן ואומרים לי מתי לאכול, מתי להתקלח ומתי ללכת לישון, לא נותנים לי לצאת לבד אפילו עד לקפיטריה ואין לי עם מי לדבר פה, כולם יושבים ובוהים באויר".

“ואיך אתה מסתדר עם זה?”, שאלתי, בו בזמן שמוחי מצמיד את מה שתאר לטקסט שקראתי לאחרונה, על מוסדות כוללניים ומה שקורה לחוסים בהם עם הזמן.

“יש לי ברירה?..” נאנח כבוי ואז, שוב נדלקת תכלת בעיניו, “פעם.. הייתי עובד בקיבוץ, חורש את השדות בטרקטור,נהנה מטבע ומהציפורים, הייתי חופשי". “כאן אני מרגיש רק שבא לי לרוץ חזק ישר לתוך הקיר ולגמור עם זה כבר”. שתיקה.

"תזמיני אותי לשתות?" שאל בקריצה, כמו פעם בכל כמה פגישות, והוסיף אל מול מבטי המשתהה, "אני מעריך מאוד את מה שאת עושה בשבילי, אבל אני גם קצת חומרי לפעמים". 

"אני מבינה את זה", פסקתי.

מתי אני אצא מכאן?” שאל לפתע במבט עצוב.

“אנרי", היססתי אשמה.

"היי את”, חזר הליצן המתגרה, הפעם מוציא לי לשון, "נציגת המערכת נעים מאוד, בבקשה תתמודדי, כן, אולי לא ידעת שאת גם מידי פעם נושאת הבשורה המרה". 

"אתה כאן כדי להישאר..",ציינתי, מבינה שאין מן הנמנע להזכיר לו את הסוף שנכתב עבורו כבר מראש, מנסה להביט בו ומתקשה. 

“אה כן?, אז אני לא אצא מכאן?”.

גברת דימנציה מרשעת שכמותך, חשבתי לעצמי, נוטעת תקוות מתחדשות על מצע השכחה. 

"איפה היית רוצה להיות אם היו משחררים אותך מכאן?"

"בים.. הייתי חוזר לחוף! אוחחחח אויש שוב כואב”, נאנח.

“מה כואב לך?” אני שואלת וחושבת על הנפש ספוגת המהלומה הטרייה. 

“עכשיו כואב לי גם בטוסיק.. את יודעת שפעם איזה ערבי עשה לי בטוסיק? הייתי ילד בן 6 והוא גרר אותי ליד איזה תחנת רכבת ועשה לי בטוסיק וזה כאב נורא. אחר כך הייתי לפעמים דוחף לשם מקל של מטאטא ומרגיש שאני לא בסדר, אבל אני לא הומו או משהו כזה, אני לא רציתי בזה….".

מנסה להתאושש מהזעזוע וההפתעה שהכו בי נוכח התיאור שהגיע ללא התראה, אמרתי  "מצטערת לשמוע שעברת כזה אירוע קשה,  ועוד כילד, שלא יכולת להגן על עצמך".

"השכחה תופסת את מקום הזיכרונות אבל הרעים נשארים לתמיד”, פסק. 

“יאללה.. תראי מה זה מרפי.. אולי קחי לך קצת זמן, זה נראה לי מידי נוגע ומורכב, במיוחד שהוא מאושפז כאן במחלקה ליד.” 

“זה לא יקל עליי סתם לשבת בבית, אני דווקא מעדיפה להמשיך בשגרה שלי כרגיל", אמרתי, עדיין לא מאמינה שדווקא עכשיו זה קורה. 17 שנים שקטות השכיחו ממני שאבא שלי הוא גם טייס חובב, שמסוגל פתאום לנסוק בלי התרעה ולעיתים אף להתרסק אחר כך לתהום עמוקה.

“שימי לב למצית שלך, שלא ייקחו לך, מסתובבים כאן קלפטומים".

“יכול להיות אנרי, שאתה חושש שבעצמך תפלח לי אותו?”

“יכול להיות, אני גם קצת קלפטומן לפעמים", אמר בחיוך ושתק לרגע ארוך.

“שאלו אותי פה אם את הבת שלי", הביט בי משועשע. מעניין אם היה רוצה להיות אבא, תהיתי, והוא כאילו קרא את מחשבותיי אמר לפתע,“מזל שאני לא אבא של אף אחד.. בטח הייתי אבא גרוע, עם הסכיזופרניה שלי..”

אבל למה?!, מוחה הקול בראשי, אבא שלי הוא דווקא ולמרות הכל האבא הכי טוב שבעולם ובחיים לא הייתי מחליפה באחר!. 

“את בוכה", אמר לפתע.

“זה נראה ככה?” שואלת בחשש, שמא דמעה מרדנית תופחת בזוית עיני מאיימת לזלוג מבלי שארגיש בהתהוותה.

“את בוכה מבפנים", אמר, “הנשמה שלך בוכה, אני מרגיש אותך”.

אנרי ממילה, ממזר שכמותך, החלטת לרסק אותי סופית דווקא היום?! אתה לא אמור להיות כאילו חולה נפש משוגע כזה שחי בעולמו ובפסיכוזות שלו, מה פתאום אתה שם לב אליי ולמה שקורה איתי? לא זאת חלוקת התפקידים בינינו, צווחות מחשבותי מתכוננות למתקפה ומנסות בכל כוחן לכסות על מערומי נפשי שנגלתה לעיניו מבלי שרציתי בכך.

“ירדן"?, צלילו הזר של שמי מתגלגל על לשונו, משיב אותי. מביטה אליו בשאלה, מופתעת שקרא לי בפעם הראשונה בשמי אשר חשבתי כי כלל לא הפנים. 

“אני עוד אראה אותך נכון?”

“כן, יש לנו עוד ארבע פגישות”.

“ואחר- כך?”

"לצערי אסיים כאן את תקופת ההכשרה שלי וזה אומר ש…נצטרך להיפרד”.

כעבור שנתיים נפטר אנרי מסרטן ריאות, תוך שבועיים בלבד מרגע קבלת האבחנה. 

"לפעמים חלומות מתגשמים”, חשבתי לי, וידעתי, שאנרי ממילה המטופל הראשון שלי, כנראה ילווה אותי תמיד.

לזכרו.