מיה זלצר, מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית
מחוץ לדלת נשמעים צעדים קטנים ומהירים. הדלת נפתחת בסערה ואיש קטן עם משקפיים עומד בפתחה ומתבונן בי ארוכות כמנסה להיזכר מי אני. כעבור מספר רגעים הוא מתעשת, סוגר את הדלת בזהירות ומתיישב מולי.
במשך כל הזמן הזה אני עוקבת אחר תנועותיו הזריזות והוא אחר המילים הצפופות בדפים שהוא אוחז בהם. לפתע, קולו הנמוך והרגוע פונה אליי: " אני מקשיב, סוזי".
סוזי. כמה זמן שלא קראו לי ככה. אני תוהה למה האיש הזר הזה פונה אליי בשם החיבה הזה ומה הוא מצפה שאספר לו. אני מנסה להיזכר מה אני עושה פה ומבטי סוקר את החדר. מדפים עמוסים בספרי פסיכיאטריה, ספת עור זולה, שולחן קטן ועליו כוס קפה מהבוקר מלאה למחצה, שטיח חום מאובק, ווילונות מוסטים והאור החיוור הזה שבוקע מנורת הניאון וגורם לי לכאב ראש נוראי. זוהי שעת צהריים, ולרגעים האור הזה גורם לי לחשוב שמדובר בשעת לילה מאוחרת.
אמא שלי שוב שלחה אותי לאחד מהפסיכיאטרים האלה שהיא מצאה ב"דפי זהב". זה כבר כמה זמן שאני רואה אותה ישובה מול הכרך הענקי הזה ששוקל יותר ממנה וגוזרת בקפידה גזירים צהובים. נראה שהיא הפכה את הנושא לתחביב יקר שלה, אז מי אני שאקלקל לה ואומר לה שאני לא באמת זקוקה לפסיכיאטר?
האיש הזה, שאין ספק שהוא שונה מכל הפסיכיאטרים הקודמים שיצא לי לשבת מולם, מביט בי בדריכות. אני תוהה מה כתוב בדפים שהוא מחזיק מולו ומה הוא מצפה לשמוע ממני. אני נאנחת אנחה קלושה ופולטת: "קשה לי עם האור הזה, דוקטור". הוא מהנהן בראשו בהבנה ומיד אומר שהחדר משקיף אל סביבה רעשנית במיוחד ולכן אם יפתח את החלון, לא נשמע אחד את השני. אני רוצה להגיד לו שאני תמיד שומעת, אבל אני שותקת.
"אני לא בטוחה למה שלחו אותי אליך", אני פותחת בהססנות. הוא מביט עוד מבט אחרון בדפים שמולו ומזיז אותם הצידה, כמעט בבוז. "המילים שם ודאי מתיימרות להגדיר אותי בכל מיני הגדרות. מעולם לא הצלחתי להציב את עצמי תחת איזו משבצת או הגדרה, ואולי זו הבעיה המרכזית שלי. ובכל זאת, נדמה לי שאני כאן בגלל שיש לי שמיעת כלב וכולם חושבים שאני מדמיינת דברים".
הוא מאוד מרוכז בי. מימיי מישהו לא היה כל כך מרוכז בי.
"מה את שומעת, למשל?"
אני רוצה לספר לו שאני שומעת מה אנשים אחרים מרגישים וחושבים, אבל אני יודעת שהוא לא יבין. "כשאנשים הולכים מולי ברחוב, למשל, אני שומעת אותם מדברים אליי"
"והם אכן מדברים אלייך?" הוא שואל בסקרנות.
"האמיצים שביניהם מדברים. או שאולי הם לא ראויים להיקרא 'אמיצים'. בכל מקרה, הם כולם היו רוצים לפנות אליי, ורק מעטים מהם אכן עושים זאת" אני אומרת ומשתתקת לפתע. אני רואה את המבע המבולבל שלו. הוא שב נוטל את הדפים והופך אותם במרץ. נראה שהוא מאוכזב מעט כי לא מצא את מה שחיפש. אני תוהה מה נכתב עליי בדפים הללו. בכל פגישותיי עם אנשי הנפש תמיד דבקתי בגרסה המושלמת לסכיזופרן האופייני כי לא אהבתי לענות על השאלות שהם היו שואלים. כך, לא הותרתי להם מקום לשאלות וכל שעליהם היה לעשות זה לתייק אותי תחת ערך הסכיזופרניה. ובכל זאת, מה יש להם לכתוב עליי כל כך הרבה?
זו למעשה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שהוא לא אמא שלי או הכלב שלי באגס מה אני מרגישה באמת. פשוט כי רק עליהם יכולתי לסמוך, וגם כי מאסתי בשאלות החוזרות של הפסיכיאטרים.
התחלתי לחשוד לרגע שזו לא אני שם בדפים הללו, ומצאתי עצמי רוכנת קדימה על הכיסא ומנסה להציץ. הוא הרצין מבטו כמי שתפס אותי בשעת מעשה והסיט את הדפים. "אז את למעשה מתארת שאת שומעת כמה קולות: את קולות האנשים שמדברים אלייך במחשבות ואת קולות האנשים שמדברים אלייך במציאות"
"אתה יכול גם להוסיף לזה את הקולות של המחשבות של האנשים בזמן שהם מדברים איתי במציאות" הוספתי וחייכתי למראו המבולבל וחסר האונים. הוא שוב לקח את הדפים והפעם הוריד את משקפיו והרחיק את הדפים ממנו. הוא נראה אבוד למדי וקריאות העזרה שלו במחשבותיי הלכו וגברו.
"אתה צריך עזרה, דוקטור?" שאלתי אותו והגשתי את ידי כדי לקבל את הדפים. הוא לא נראה מבוגר למדי, ככל הנראה בסוף שנות השלושים בחייו, אך נראה כי הוא סובל מליקוי ראייה חמור.
הוא הגיש לי את הדפים בהכרת תודה וקראתי בקול. בשלב מסוים הוא קטע אותי ואמר שזה מספיק. אחר כך הוסיף בלחש: "אבל את לא כל הדברים שהם רשמו שם, נכון? סתם אמרת?"
"עדיף ככה מלהתחיל להסביר להם דברים שלעולם לא יבינו" לחשתי חזרה.
הוא שוב הנהן בראשו בהבנה. "מישהו פעם הבין אותך, סוזי?" הוא שאל ברכות.
קפאתי לרגע. אולי היה זה האור המכאיב של נורת הניאון, אולי היו אלה כל המחשבות של האיש הזה שלא אזר די אומץ להגיד אותן ובלבלו אותי, ואולי הייתה זו השאלה שלו שלא ציפיתי שמישהו יטרח לשאול.
"למען האמת, לא. איש מעולם לא הבין אותי. התחלתי לשמוע כך עוד כשהייתי ילדה. אז הקלו ראש בעניין ופירשו את זה כדמיון מפותח מדי. כשהתבגרתי כבר החלו לחשוד שאני חולה. היום אין להם ספק בכך, ולעתים נדמה לי שהם גם הצליחו לשכנע אותי במידה מסוימת".
האיש הקטן השהה מבטו עוד מספר שניות ונטל ממני את הדפים ברוך. הוא כתב כמה מילים בעמוד התחתון וחתם.
"אני חושש שזמננו תם. את מוזמנת לבוא שוב, למרות שאני לא חושב שיהיה צורך" הוא חייך אליי. "תשמרי על עצמך, סוזי".
מופתעת נטלתי ממנו את הדפים וצעדתי לעבר הדלת. " תודה לך, דוקטור.."
הוא אמר לי את שמו, אך לא שמעתי אותו מפני שמחשבה של אדם אחר שעבר במסדרון בלבלה אותי.
"אז תודה לך" מלמלתי במבוכה ונמלטתי משם במהירות.
בעודי מחכה למעלית דפדפתי אל העמוד האחרון.
בתחתית העמוד נכתב:
"רגישות יתר.על החתום, ד"ר פרויד"
