הולכת נגד הריח

לאה הרפזי, פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה

"הולך נגד הרוח…

אבל אין מה לעשות נגד הרוח…"

שלום חנוך.

זהו סיפורו של מסע. מסע שעברתי בזכותו של בחור צעיר. מסע נגד הריח. האם יש מה לעשות נגד הריח? האם אצליח במסע?

ביום חורפי גשום הגיע אלי בחור צעיר, בן 19, שביקש עזרה לחיפושים שלו בחייו. היתה לו תקופה מוגדרת, עד לגיוסו לצבא, בה הוא פנוי  ורוצה להתמסר לטיפול בעצמו.

בחור חביב. התיישב עם חיוך על שפתיו, ויצר קשר נינוח. תיבל את דבריו בהומור קל. פגישת ההיכרות זרמה בנעימים, ועוררה בי את הרצון לצאת איתו לדרך החיפושים שלו. אך במקום כלשהו הרגשתי משהו מכביד. לא זיהיתי מה הדבר, אך לא יכולתי להתעלם  מקיומה של תחושה לא נוחה.

בסיום השעה נפרדנו לשלום וקבענו להיפגש שבוע לאחר מכן.

כשהוא יצא מהחדר הרגשתי ריח כבד בחדר, ריח מעיק ולא נעים. לא ידעתי לזהות את הריח שהשאיר אחריו אך הבחנתי שזה הדבר שהכביד עלי. נרגעתי, כי אולי זה לא  יחזור שוב.

הגיע מועד הפגישה הבאה. חיכיתי לבחור. הבחירה שלו לבוא לטיפול  דיברה לליבי. אישיותו היתה לי נעימה. 

הוא נכנס לחדר עם החיוך על שפתיו, התיישב והחל לדבר. אני מחזירה לו חיוך, אך חשה מחדש את מכת הריח הרע שהוא מביא איתו.

הקור של החורף אינו מאפשר לי לפתוח חלון לאוויר צח. אני תוהה איך אפתח חלון בלבי אל הבחור שיושב מולי. אני מגייסת את כוחותי, מקשיבה לדבריו ומגיבה אליהם. אך אינני כתמיד. ההומור שלו נשמע לי יבש. החביבות שלו נראית לי מאולצת. אני יודעת שאני יושבת מולו סגורה, מאולצת וחסרת לחלוחית.

אנו קובעים להמשיך ברצף של פגישות שבועיות.

אני חשה הערכה אליו ואל עצמי. מעריכה אותו שהצליח לעורר בי את הרצון לטפל בו, לא לוותר עליו, למרות הקושי. מעריכה את עצמי שמוכנה לטפל בו, לא מוותרת עליו, למרות הקושי. מרגישה שבעולמו הנפשי יש חשיבות מכרעת שלא יוותרו עליו. 

אני מזכירה לעצמי את מהות הטיפול. אני פה בשבילו, בשביל לעזור לו שיהיה לו יותר טוב. אבל אני יודעת שכדי שאוכל להיות פה בשבילו, אני צריכה שיהיה לי מספיק טוב להיות פה. והריח מכביד עלי. איך אלך נגד הריח?

הגעתי לפגישה הבאה "בכוננות ספיגה", ולא הופתעתי להריח שוב את הריח הכבד של הבחור. שוב הריח היכה בי.

הצלחתי להיות קשובה אליו. נתתי לו את הבמה, נתתי לו להיות הדמות הראשית בפגישה, ובמאמץ רב שמתי את הריח ברקע, לא במרכז. 

הצלחתי לחייך לבדיחות שלו, שלא היו באמת מצחיקות. ראיתי בהן ביטוי לרצון שלו להרשים. רצון אנושי ולגיטימי. 

הצלחתי להרגיש את החיפושים שלו אחר יחסים חברתיים ואחר יחסים אינטימיים. חיפושים בריאים וטבעיים לגילו.

הצלחתי לשמוע אותו כשהוא דיבר על ילדותו ועל האווירה המשפחתית. אני מקבלת תמונה של משפחה בה כל אחד מתקבל בחביבות כל עוד אינו דורש לעצמו מקום מרכזי ותשומת לב. אני קולטת  שבביתו לא מטפחים את בני הבית, לא בתחום הרגשי ולא בתחום הפרקטי, כמו למשל נקיון והיגיינה.

הצלחתי לראות שלפני בחור בודד, שרגיל להיות ברקע, וכך הוא מתקבל יפה. הוא לא יודע איך לשים את עצמו במרכז, איך לבקש את רצונותיו. אפילו אינו יודע מה הם רצונותיו. ואם אני רוצה לעזור לו, עלי לאפשר לו להיות במרכז. ובעיקר, לא לוותר עליו.

הצלחתי במשימות הללו, אך לא הצלחתי שלא להריח את הריח.

איך לתת לבחור הזה להיות במרכז, כשהוא מביא ריח כה מעיק – אני שואלת את עצמי.

לא מצאתי פתרונות פרקטיים, למרות שכל-כך רציתי למצוא.

לא מצאתי פתרונות תיאורטיים, למרות שכל-כך רציתי. אני מכירה את המושגים הפסיכולוגיים של קבלה והכלה, אבל הם לא עוזרים לי. אני מכירה פירושים מעניינים לגבי משמעות אפשרית של חוסר היגיינה, אבל הם לא עוזרים לי.

הריח מעיק, מציק, סוגר אותי. עדיין החלון בתוכי סגור ברובו.

אני פונה למצוא את העזרה בתוך עצמי. כי "אם אין אני לי מי לי" – אני מאמצת את חוכמתם של חז"לנו. אני מעמידה לעצמי אתגר ללכת נגד הריח. 

אני חושבת על הבחור. אם אני חושבת עליו, משמע שהוא קיים, משמע שהוא נכנס ללבי. משמע שאיכפת לי ממנו. 

אצליח להתקרב אליו אם אדע מה אני מחבבת בו, מה נעים לי בו, מה נוגע בי. "תתחברי אל הדברים האלה" – אני אומרת לעצמי. אומרת ולאט לאט מצליחה. אני מוצאת הבזקים של דברים חיוביים, בעיקר דברים שנוגעים ללבי. 

פגישה אחר פגישה, אני פותחת בפניו סדקים בחלון שבתוכי. מקשיבה לו, מביטה בו, מתייחסת אליו באמפטיה ורגש, מתעניינת בו. אני מגלה את האדם שבו, את השמחות שלו ואת הכאבים שלו. אני מגלה את הרצון שלי שיהיה לו טוב, שיראה הצלחות במעשיו. 

הזמן עובר. מסתיימת הפגישה השמינית שלנו. הוא יוצא ואני תוהה אם גם הפעם נכח פה הריח המכביד. כן, אותות הריח עדיין בחדר, אך בזמן הפגישה לא הרחתי אותו. "מה קרה לי" – אני שואלת את עצמי בפליאה – "איך לא הרחת את הריח הזה, הכל כך מכביד?". אין לי תשובה לעצמי. פשוט לא הרגשתי. 

בפגישה הבאה הרגשתי נוח בחדר, כאילו שכחתי שהבחור הזה מביא איתו ריח רע. אנחנו משוחחים, והוא כדרכו מספר בדיחות. אני מוצאת את עצמי צוחקת, אפילו צוחקת בקול. "מה קרה לי" – אני שואלת עת עצמי בפליאה – "איך את צוחקת מבדיחות יבשות שכאלה?". אין לי תשובה לעצמי. פשוט נהניתי מהבדיחות. 

עוד פגישה, ואני שמחה כשהוא נכנס אלי, בחור סימפטי ונוגע ללב. השיחה כבר קולחת בינינו, הוא מביא תכנים אישיים רגישים, ואני מגיבה אליו. אני מוצאת קצה של חוט בדבריו שמאפשר לי לגעת בעדינות בהרגלי הנקיון שלו. קצת מביך, אבל כשהוא מדבר על נסיונותיו להתקרב אל בחורה והדחייה שהוא סופג ממנה, אני מעלה ברגישות רבה את השאלה של נקיון ואסתטיקה. הוא לא יודע מה לומר, ואני לא לוחצת.  כבר לא עומד בינינו הכובד של הריח. אני כבר לא שואלת את עצמי מה קרה לי, מבינה שחציתי את מחסום הריח. כבר הולכת נגד הריח.

הפגישה הבאה קרובה לסיום הטיפול. הוא מרים את הכפפה שזרקתי בפגישה הקודמת, ושואל למה התכוונתי כשדיברתי על הרגלי הנקיון. הפעם המבוכה אצלי, אך אינני מתחמקת. מדברת איתו על דברים שיכולים למשוך או לדחות קירבה בין אנשים, ובעדינות רבה מנסה לדבר על התחושות שלי כלפיו. משתפת אותו בתחושות הטובות שהרגשתי אליו, ואז מציינת בזהירות שהיו לי מדי פעם שאלות לגבי הנקיון שלו. לא הזכרתי מפורשות את הריח הכבד, אך העזתי לגעת בענייני נקיון וטיפוח. הוא מקשיב ברצינות, מעט נבוך מהכניסה לעניינים אלה. "תני לי לחשוב על זה" – הוא אומר. ואני נענית לרצונו.

אני כבר לא בוטחת בחוש הריח שלי, ש"נרדם" במהלך הפגישות האחרונות, ולכן אינני יודעת אם יש ריח או לא. אני רואה שהוא נכנס לפגישה הבאה לבוש בבגדים נקיים, שנראים חדשים. אני מנסה לרחרח, ואיני חשה את הריח הרע. עד היום אינני יודעת אם הריח השתנה או שחוש הריח של השתנה. אני כבר בטוחה שאצלי השתנו הרבה דברים ביחס אליו וביחס לריח.

בפגישה האחרונה אנחנו מסכמים את הטיפול. הוא מספר מעומק ליבו על כל מה שעבר עליו במהלך הטיפול. לא מתייחס במפורש אל נושא הנקיון. הוא מודה לי על הרגישות שלי כלפיו, על ההבנה והאיכפתיות שהרגיש ממני. 

אני נפרדת ממנו במילים חמות. אינני יודעת איך להודות לו על השינוי שהוא עשה בתוכי. בזכותו עברתי מסע פנימי נגד הריח הרע ועמדתי בו. במסע הזה פיתחתי ניחוח של קבלה והכלה, ניחוח של הומור, ניחוח של כבוד. בזכותו נהייתי מטפלת טובה יותר. בזכותו נהייתי אדם טוב יותר. תודה לך!

"מאיפה ניקח את הכוח ללכת נגד הרוח?…

באהבה, ובמילה טובה".

עוזי חיטמן.

אולי זו היתה דרכי במסעי נגד הריח.