"היציאה החוצה״

נכתב בעילום שם

ושוב אנחנו יושבים בחדר הזה. האחד מול השני. שותפים למסע קשה ומפרך. האוויר מרגיש דחוס. החדר מרגיש קטן. קשה לנשום. 

אני שונאת את הפלורסנט שמטריד מהתקרה. מי בכלל המציא את האור המנוכר הזה שנכנס לעיניים כמו פנס של רופא שמנסה לבדוק סימני חיים.

נשמעים רעשים מבחוץ. יש שם מישהו?!  הלב מתכווץ, המוח מזמזם, הרגל רועדת. 

ושוב – שקט… 

רגע! מה זה הרעש הזה? אה… זה השעון. מה השעה? ורבע… שעות של שתיקה, שעות… אני לא יכולה יותר!. שעות, שעות, שעות, שעות, אה… "השעות"… וירג'יניה וולף… היא התאבדה בסוף. ואם הוא יתאבד בסוף? כי אין כבר מילים, כי אין כבר צלילים, כי אין… כואבת לי הבטן. 

מה זה הכתם הזה? זה היה פה תמיד? אולי אכניס שטיח? תמיד שטיח עושה אווירה יותר ביתית ונעימה. משהו שאולי יתאים לכחול של הספה…

 איזו ספה מכוערת!!! ספה! מילה גדולה בשביל הדבר הזה שעומד פה. הלוואי והיו פה רהיטים יפים, רכים, מנחמים. לא נוח לי בכלל! רגע – ולו נוח? 

פתאום מבט פוגש מבט.  

מבט כועס, בולס, מתריס, מיואש, מתחנן. אני מרגישה את עיניי נפתחות לרווחה. הנה – נפתח השער לשניה, רק לשניה, אולי… 

נו… תגידי משהו! תגידי משהו חכם! משהו עמוק! משהו נוגע! תגידי!!! מהר מהר.. לפני שזה נסגר! לפני שזה נגמר!!  מה המדריכה שלך היתה אומרת? מה אמרת בעבר? מה לא אמרת? מה – עוד – לא – אמרת??

איבדתי. 

תיק תק.. השעון. אם הופכים את המילה שעון זה –  נואש, רק עם א' ולא עם ע'. מה זה משנה!!? אני נואשת… איזו מטפלת גרועה. אין לי אוויר. אין לי מה להגיד. אנחנו נמות. הוא ימות. אני אמות. מה זה משנה – בסוף כולם מתים. למה כל זה בכלל? למה? אני מבינה אותו. אין לזה טעם. מה קאמי חשב על זה? מה הוא אמר שם על סיזיפוס? היה שם פתרון? או רק שאלות?… תשובה! אני צריכה תשובה, אני צריכה סיבה, אני צריכה נחמה. בא לי לבכות. בטח גם לו בא לבכות. הלוואי שיבכה כבר. שיגיד משהו! בבקשה!. אני לא יכולה לשתוק יותר. כבר עברו כמה חודשים כאלה. הוא בטח מתכנן לגמור עם זה. אני אהיה אשמה. יגידו שהייתי צריכה להגיד, לעשות, לפרש, לאפשר, לא לאפשר, לאשפז… אבל כבר יצאנו מזה בעבר, ביחד, מצאנו סיבה… אהבה.. זאת הסיבה! כן?

אולי הוא החליט סופית. אולי נגמרו לי הרעיונות, הכוחות…

שוב המבט, נפתח- נסגר- נפתח – נסגר. 

טוב. הרי הבנו שכל זה קרה בדיוק כשחזרתי מהחופש. איך עזבתי אותו ככה? באיזה זכות עוזבים אדם?!. אבל שניה – אני לא אמא שלו באמת. זו שנטשה אותו באומנה  לפני כל כך הרבה זמן, זאת שדאגה לעצמה ולא לו. מותר לי לצאת לחופש. הייתי צריכה חופש… מה את מצטדקת??? 

אני לא יכולה לשבת פה יותר. רק ממערבולת האשמה הזאת וחוסר האונים בא לי למות. בטח גם הוא מרגיש אשם, חסר אונים…    הכל כבר נאמר.

אנחנו עמוק בבור, נפלנו לתהום, אין אור, אין …. אנחנו כלום. אנחנו צריכים לצאת. אני צריכה למשוך את עצמי החוצה, אותו החוצה. נו- תעשי כבר משהו!!!

ואז פתאום צליל בוקע מתוכי ומפתיע אותי… מי זה מדבר? 

"תקשיב – זה בלתי נסבל לשבת פה יותר. בוא נצא.". 

(מה אמרת????) 

מבט איטי עולה לעברי. מופתע  ומתעניין…. שואל בשקט – "מה? "

שתיקה. מבט פוגש מבט. 

ושוב בשקט – "לאן"? 

(לא מאמינה שהצעתי את זה) – "החוצה… פשוט נצא. נזוז… נלך ביחד. טוב?" 

והנה תנועה. יד מהוססת מושטת לעבר הארנק, המפתחות וחפיסת הסיגריות שנחים לידו, אוספת אותם בזהירות. 

אף פעם לא שמתי לב כמה נמוכה אני לידו. צעדה שקטה… מכוניות חולפות לידנו. רעש בא והולך, עוד אחת ועוד אחת. מעניין אם מישהו מהם שם לב אלינו? האם מישהו מהם מדמיין לעצמו שברגעים אלו ממש מתרחשת למול עיניהם – "צעדה טיפולית"? אני מבליעה חיוך קטן מתחת לאף… צוחקת בלב על עצמי, על טיפול, על החיים האלה. כל הכשרתי עד כה מתרכזת לרגע זה ממש, רגע של ייאוש, רגע של תקווה, רגע של שני בני אדם שחולקים כאב, עייפים מהמאבק – צועדים יחד בחום הזה. 

איזה חום!!!

מרחוק ספסל. פשוט באמצע הרחוב, ליד הכביש. לא פארק, לא גן, אפילו לא עץ שייתן איזה צל. פשוט ספסל בודד באמצע המדרכה מול הכביש. חשוף לכל איתני הטבע. 

"נשב?" אני שואלת.  

הספסל חם  והגוף הנוגע בו מתמסר, מחפש מנוחה. 

"אכפת לך שאני אעשן"? 

אני מנידה את ראשי לשלילה – (אנחנו בחוץ על ספסל! אני צוחקת בליבי על הסיטואציה ההזויה, אז לא – לא אכפת לי שיעשן). 

עשן סמיך מתמזג ונעלם בתוך החום המהביל. אני מסתכלת בעיניים שמחזירות לי מבט. 

ופתאום, העיניים מקבלות ברק ומוצפות במים שזורמים במהירות מעיניו. טיפות שמתגלגלות מטה ושוטפות את הכל. כמו גשם ראשון אחרי בצורת ארוכה. 

 לעיתים בחיים יוצא שנוכחים באיזה רגע בו ניתן לחוש בכאב טהור, גולמי, שמגיע מהאיברים הפנימיים ומתפשט לכיוון המעטפת של הגוף. הסכר נפרץ, זרם המים הופך לזרם מילים. 

"אני רוצה למות… אני כל כך סובל… אני צריך שיעזרו לי ולא יודע איך להגיד… תעזרי לי!" אני מנסה לאסוף את הזרימה במבטי הלח, הנוצץ ומרגישה שהנה פה, על הספסל הזה, בחום הזה, למול הכביש ורעש המכוניות, נוצר חיבור של נפשות. 

בשנים הבאות של הטיפול, אחרי פגישה זו, שקיבלה בשפתנו את השם הכללי-  "היציאה החוצה", כבר לא יצאנו יותר מהחדר. אבל החוויה ההזויה, החריגה, העוצמתית והמיוחדת, נחרטה בהיסטוריית המסע הטיפולי כחוויה ששינתה חיים. זה נחרט כרגע של בחירה. כניראה ששנינו היינו צריכים לבקר ביחד בבור האפל של המוות בכדי שנצליח לאסוף כוחות ו"לצאת החוצה"  לעבר החיים.  

מאת

איתן טמיר

איתן טמיר, בעל תואר שני בפסיכולוגיה ומנהל מכון טמיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן