המטופל הראשון

נכתב בעילום שם ע״י פסיכותרפיסטית

הוא נכנס לחדר החשוך קמעה של הקליניקה הקטנה שעבדתי בה. הוא היה המטופל הראשון שלי בקליניקה הפרטית שלי. הודיתי לו בליבי על כך שהאמין שאני יכולה להביא מזור לפצעו העמוק. הכרתי לו תודה על זה שבא כל הדרך מחוץ לעיר אלי.

היו שתי כסאות פשוטים בקליניקה ההיא. הוא, גבר למעלה מגיל 60 , היה מתיישב באי נוחות מולי, פורס את רגליו קדימה כי היו לו בעיות ברכיים. חשבתי לעצמו שאני יכולתי להיות, בכל סיפור אחר, בתו. אולם בסיפור הזה הייתי המטפלת שלו והייתי יושבת מולו בכסא שלי כאשר רווח מועט מתקיים בינינו. 

הוא הגיע אליי שבור לב לאחר שאשתו הודיעה לו, לאחר 20 שנות נישואין, שהיא עוזבת אותו, שנמאס לה מכך שהוא לא מאורגן, לא מרוויח מספיק, לא מצליח להחזיק עבודה, מתעצבן בקלות, והרשימה התארכה עוד ועוד. והוא, למרות הכעס שהיה לו עליה, רצה להמשיך להחזיק את הקן הזה שהוא איכשהו הצליח לבנות איתה. הקן הזה שנבנה באיחור רב. הקן שבו הם גידלו את בתם היחידה. הוא הכיר בחולשותיו, בהפרעת הקשב והריכוז שלו, בעצבנות שלו שהיתה מתפרצת לה לעיתים תכופות. אך בד בבד ,סיפר גם על התיקונים שהיה מתקן בבית תכופות לבקרים, על כך שאיפשר לאשתו לקחת את החירות שלקחה לעצמה בכל העניינים המקצועיים שלה והכספיים שלהם, ועל כך שהשלים עם זה שהסקס ביניהם כבר לא היה מה שהוא היה לפני 20 שנה והוא קיבל את זה כפי שזה. אולם עכשיו בבגרותו המאוחרת הוא הרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליו. ליבי יצא אליו, אל הכאב והבדידות שנשא עמו לכל מקום.

הוא היה נכנס לחדר ואומר לי בחיוך "הי דוק". הייתי מוצאת את עצמי צוחקת לא פעם, באופן משוחרר וגלוי מחוש ההומור שלו. היה לו, ללא ספק, חוש הומור משובח. הוא הגיע אליי בעקביות, תמיד מאחר, תמיד מספר שנסע על 180 קמ"ש ושבסוף זה עוד יהרוג אותו, אבל תמיד מגיע לבסוף. ובתוך הקליניקה הראשונית, הקטנה והאפלה ההיא התפתח לו קשר עדין, רגיש, מורכב של מטפלת צעירה עם איש מבוגר. טווינו שם בינינו את הקורים העדינים של הקשר הטיפולי, את החמלה והאמפטיה והאפשרות לכאוב ולצמוח. 

בתוך החדר ההוא למדתי על אמו שנפטרה כשהיה בן שנה, ועל אביו האלכוהליסט שהיה נעלם לו לא פעם, ועל האם החורגת שהכתה והתעללה בו נמרצות, ועל הכמיהה העמוקה שלו לקשר ולאהבה. בחדר ההוא, בין הבדיחות שלו, נכח הכאב שלו באופן גולמי ולא מעובד. הכאב על הקשר עם הבת שאינו מתקיים ועל כך שבתוך הגירושין המכוערים הללו היא לקחה את הצד של אמה וסובבה את גבה אליו, מטיחה בו את רשימת החשבונות הלא סגורה שלה כלפיו. 

בשעה ההיא, אחת לשבוע, עלה הכאב שלו על האם ההיא שנעלמה לו בעודו תינוק והשאירה לו רק תמונה דהויה בה היא מחייכת אליו. שם עלה החיפוש שלו אחר דמות בת-זוג/ אם שהוא כל כך רצה לנפשו. אשה שיוכל להניח את ראשו על חזה ואשר תערסל אותו ותלחש לו בנשימה רכה: "נה, נה, עכשיו הכל בסדר". אז, בהיותי מטפלת בתחילת דרכה, לא הבנתי מספיק מה זה בשבילו להיות עד לתינוק שצמח בבטני באותה העת…

אולם אט אט, כמו טיפות אור החודרות מבעד ליום ערפילי וגשום התחילה נפשו לגדול ולצמוח. אחרי הרבה פנטזיות על נשים צעירות ויפות איתן הוא רוצה להתחיל, הוא פגש אשה אמיתית, עם שיער לבן, לא צעירה ולא חתיכה. אשה אמיתית עם קמטי צחוק סביב העיניים. לקח זמן להבין שהאשה הזו יכולה להביא לו מזור. עבדנו קשה על האפשרות שלו לראות אותה כמי שהיא ולוותר על פנטזיית הצעירה, תכולת העיניים. וכך בעדינות נרקם הקשר ביניהם שהיה בו שמחה, וחדווה ואהבה וצחוק ורוך והכרה של שני אנשים כי בערוב היום ניתן להיפגש-כל אחד עם פצעו שלו-ולאהוב ולחיות את שארית החיים ביחד בשמחה גדולה.  ואני שהייתי עדה לקשר ההוא הרגשתי התרגשות גדולה עבורו ועודדתי אותו גם להתחיל לגעת בקשר המורכב שלו עם בתו. כך, נארגו להם תוכניות כיצד להגיע לבת ההיא, הכועסת, הנוזפת, המנתקת קשר. שם עיבדנו את העלבונות שלו על הטלפונים שלא נענו ולא הוחזרו, על האימיילים שנעלמו כמו לחור שחור מבלי שיהיה להם הדהוד, על מפגשים שהוצעו ונדחו כהרף עין. הוא התאבל ובכה על הטעויות שלו, ועל השגיאות שעשה בקשר ביניהם. אך הוא גם למד שמותר לו לחמול על עצמו ולהסתכל על עצמו בעין טובה, ולהבין שהוא היה אב טוב יותר מזה שהיה לו. שם הוא הבין שמגיע לו קשר מיטיב עם בתו יחידתו. מתוך המרחב החדש שבנה לעצמו הוא לאט ובסבלנות הצליח לרקום בזהירות ופחד גדול את הקשר מחדש עם בתו. קשר מקרטע, טעון, אך תחילתו של קשר חדש.

אני זוכרת את היום ההוא בבהירות. היום שבו קיבלתי טלפון מחברתו החדשה ומבעד דמעותיה הצלחתי לשמוע את קולה השבור רועד ואומר לי "הוא מת. כך פתאום הוא מת. הוא הרגיש לא טוב. קראתי לאמבולנס ואז הוא מת". ליבי נשבר. איך זה יתכן שהוא ככה סתם מת? ללא הכנה? ללא עיבוד? לא דיברנו על איך זה מרגיש או איך הוא מתכונן לזה. סתם כך ללכת מבלי להיפרד? ומה יהיה עלי ועל הקליניקה החדשה שתישאר מיותמת כעת? והאם עלי ללכת ללוויה? להיפרד לשלום ממנו? ומי יכיר באבלי שלי? מי ינחם אותי על המטופל הראשון שלי, שנשאתי בלבי ואבד לי כך סתם ללא שום הכנה?

החלטתי ללכת ללוויה. זאת היתה לוויה קטנה. השמש קפחה על ראשנו. היו שם מעט אנשים. אני הייתי כדנידין הרואה ואינו נראה. ראיתי את אשתו לשעבר נואמת על במת ההספד וכעסתי על הדברים שאמרה. על כך שדברה על זה שאהבה אותו למרות שידעתי שמילים קשות ורעות ואכזריות נאמרו לו על ידה . חמלתי על בתו שדברה בבלבול ובגמגום וידעתי כי רק עכשיו היא הבינה שהיא פספסה את האב היחיד שהיה לה ושכל כך רצה וחיפש את קרבתה. ראיתי את חברתו החדשה מוקפת בחברות שלה מרגישה מוזר ולא שייכת, שכן מי היא שתכנס כך ללוויה? סה"כ חברה חדשה. הרי לא עברה איתו חיים שלמים, אין לה שום בעלות משפטית הקושרת אותה אליו. לא היה לה מקום על הבמה ההיא לבכות את הבכי על האהבה המדהימה והחדשה הזו שקיבלה בסתיו חייה במתנה ונעלמה לה עוד לפני שהצליחה להתענג עליה. ריחמתי עליה.  

והיה אותי. רציתי לעלות שם על הבמה ולכעוס  על כל האנשים שהכאיבו לאיש היקר הזה ורציתי לספר כמה מיוחד, ומצחיק ורגיש הוא היה ורציתי להגיד כמה הערכתי את זה שבגילו הוא לא ויתר לעצמו ובא לטיפול מידי שבוע ופגש שם את כל השדים והכאבים שלו כי רצה להיות אדם טוב יותר, מודע יותר ורציתי לבכות שם את אובדני הפרטי שלי ולא יכולתי.

 נשארתי דוממת ובודדה באבלי. נגשתי לבתו ומלמלתי לה משהו על כך שתנוחם משמים, אך היא לא שמה לב בכלל. והלכתי הביתה להתאבל עם עצמי, ללא שבעה, ללא חברים, ללא עדים וללא הכרה, על המטופל הראשון שלי שאהבתי ומת לי.

*סיפור זה מוקדש באהבה לא. המטופל הראשון והיקר שלי שנפטר בטרם עת. 

*פרטים שונו לצורך שמירה על פרטיותו