ד"ר חביבה אייל
גבוה, גדול, ועצוב.
ידיו הגדולות תלויות על כתפיו הרחבות, מיטלטלות כחסרות רוח חיים.
ברור שירד במשקל לאחרונה –קפלי עורו מודבקים על פניו הנאים כאומרים "עיייפנו".
כל כולו אומר "נואשתי".
מתיישב בכבדות בכורסא השוקעת תחת כבד משקלו, עיניו נעוצות בברכיו ונשימתו הכבדה מאיטה את קצבה.
אני מחכה, לוחשת –כמעט לעצמי – "בקר טוב". הוא מתחיל, כאילו באמצע השיחה:
"כמו שאת רואה אותי –אני קצב.
מוכר בשר, אוהב בשר, מבין בבשר.
כל יום הייתי אוכל בשר.. סוגר את החנות בצהרים, מכין סטיקים על האש ויושב עם האחים שלי לארוחה גדולה. עושים שמח. צוחקים, סתם דחקות…
כבר שבועיים שאני לא אוכל –לא בשר ולא שום דבר אחר כמעט..
אני באבל.. עצוב.. מיואש…
לא, אף אחד לא מת –בינתיים.
אולי אני אמות.. הלוואי.. הייתי…
אבל זה אסור, אני מאמין באלוהים, אני דתי, וזה אסור.."
הוא שומט את ראשו אל בין ידיו.
אני מחכה, נושמת ביחד אתו ומנסה להעביר אליו קצב נשימות רגוע יותר.
הוא נרגע, מרים את פניו –עיניים טובות ורטובות "שאספר לך?"
אני מהנהנת. מבינה שצליל קולי יכניס "חומר זר" לחדר.
"אני מאד אוהב את אשתי. אהבתי אותה מאז שהיינו ילדים, בשכונת התימנים.
זה לא היה מקובל שמתחתנים מאהבה.. אצלנו, ההורים קובעים עם מי מתחתנים. אבל האהבה שלנו היתה כל כך גדולה שגם ההורים הסכימו.
כשהתחתנו, נשבענו שאני שלה והיא שלי –לנצח.
והיא הציעה שאם היא תבגוד בי אני אהרוג אותה. היא הציעה.
הסכמתי. נדרנו נדרים.
בזמן האחרון, מסתובב אצלנו בשכונה אחד, בחור, הוא לא כל כך בסדר. אבל הוא נדבק אליה. הולך אחריה, מציץ לבית, מנסה לדבר אתה…היא סיפרה לי.
היא לא רוצה אותו, אני יודע. אבל פעם, לפני שבועיים, הוא הלך אחריה והיא נתנה לו להכנס הביתה, מרחמים, אבל הוא נכנס ו.. אני לא יודע מה בדיוק קרה.. הוא נגע בה.. אני לא יודע ולא חשוב…
אבל מה אני אעשה עכשיו? נדרתי נדר.. אני לא רוצה להרוג אותה, אני אוהב אותה.. אבל אני לא יכול לחזור בי.. מה אני אעשה?"
אני דוממת.
הסבל הנשקף מעיניו נוגע בי. חוסר האונים המפחיד, הפניקה של ה"אין מוצא" מהדהדים בתחתית קיבתי. זהו החור השחור ממנו גם אני בורחת..
ה"מקצועית" שבי מתעוררת.
בעדינות, בלחש, אני שואלח: "מה כבר ניסית לעשות?"
"הלכנו לרב להתרת נדרים. בסדר. הרב התיר את הנדר. אבל לא את הלב. היא לא רוצה. היא מתביישת. היא אומרת שמגיע לה, שהיא בגדה בי –אפילו שכפה את עצמו עליה, שהיא מעלה באמוני..
והיא צודקת – אני לא יכול לנגוע בה עכשיו. אני לא יכול להתקרב אליה, אבל אני מתגעגע.. אני אוהב אותה, אני לא רוצה לחיות בלעדיה. לו היה אפשר הייתי הורג אותה ואת עצמי גם.. אבל יש ילדים, מה הם פשעו?"
בכיו התפרץ מן החזה הגדול.
רציתי לחבק אותו, כמו שמחבקים ילד קטן שהסתבך, להבטיח שנמצא מוצא, שיהיה בסדר…
"אשתך רוצה למות?"
"כן, לא, היא חושבת שמגיע לה עונש. אבל אנחנו אוהבים את הילדים כל כך..
היינו משפחה כל כך שמחה ואוהבת, ועכשיו הכל נהרס. הבושה בשכונה…"
"כלם בשכונה יודעים?"
"לא, לא, לא סיפרנו לאף אחד, אבל אם יידעו…"
"אם תהרוג אותה – כלם יידעו.."
הרים את ראשו בפליאה – לא חשב על זה – "נכון.."
כמו התנער מן הלפיתה של רגשי היאוש וניצוץ של התעשתות בעיניו: "מה עושים? את יכולה לעזור?"
"אשתך תהיה מוכנה לבוא אתך לכאן?"
למדתי שאם נתקעים, צריך להרחיב את המערכת, להגדיל את זווית הראיה..
"כן, כן, היא מוכנה לכל דבר".
האשה הגיעה. קטנה, עדינה, מפוחדת אך נחושה. "זו אשמתי ואני מוכנה לעשות הכל."
ניסינו את כל כלי הטיפול:
שיחזרנו את תולדות הקשר הזוגי, ניתחנו את משמעות הבגידה והנאמנות בתרבות האישית והמשפחתית, המצאנו טקסים לפרידה מפרקים ישנים ופתיחת פרק חדש בחיים, מיקדנו את הנושאים העיקריים בחייהם ובחיי משפחתם…
אבל, למרות ההתקדמות והשיפור באכות חייהם, נשאר בעינו הקושי שלו להתקרב אל אשתו האהובה. מבוי סתום. גבריותו הושפלה, אך אשתו לא בגדה בו באמת. כלומר, לא העדיפה גבר אחר על פניו ולכן אין שום דבר שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את הרגשתו..
החלטתי להיוועץ בחברותי המטפלות. אך לפני שהספקתי – טלפון: "מצאתי מוצא –אני רוצה לבוא מיד".
עיניו בורקות " מצאתי!.
"לאשתי יש אחות, היא עובדת סוציאלית. אבל אם אני אהיה –בצורה מינית – עם אחותה, זה יפתור את הבעיה. זה יהיה אותו הדבר – בגידה לא בגידה. רק איזון המצב.."
החשדנות שלי עולה " האחות..לא שמעתי עליה כד כה.. רומן סמוי.. מימוש פנטזיות…"
אני בודקת
"לא, לא, -האחות נשואה, מכוערת, לא מושכת, אבל – רק בשביל האיזון. שום דבר אחר, שום אשה אחרת לא תתכון."
"והיא מסכימה?"
"לא!"
"אז איך..
"מצאנו פתרון.."
"פתרון?"
"כן, אנחנו נהיה באותו חדר, ואני אעבור לידה בדרך לדלת של החדר השני, ובטעות, בטעות, זרועי תגע בחזה שלה – במעבר…"
"וזהו?"
"זהו!"
וכך היה.
לפגישה הבאה הגיעו עם מתנה – זר פרחים גדול ותמונה שלהם ושל הילדים.
.
