״אתה עובר התקף לב״ 

איתן טמיר

4 מילים, ״אתה עובר התקף לב״,

משפט פשוט, נושא אחד, נשוא אחד עם קשר לוגי ביניהם, לא משפט מורכב ואפילו לא מחובר.

אני שומע את המילים במטושטש, באלכסון, מלמטה, בעודי שרוע על כורסאת המתנה, שניות ספורות אחרי שהתהלכתי כשיכור, נאחז במעקים דוממים ואנושיים, במסדרון בית החולים כרמל.

מקבץ של 4 צעירים מזוקנים, רובם ממושקפים, ערבים בוגרי הטכניון, שבדיעבד הסתבר שהם מתמחים בקרדיולוגיה, שואלים באסרטיביות –

״לאן אתה הולך?״

״אני? איפה פה המיון?״ 

זה היה 3 דקות אחרי שירדתי מהמונית, 12 שעות מאז ש"נתפסה לי כתף שמאל", ושניות בודדות לפני שגורשתי מגן העדן של ההכחשה.

אחד אוחז עכשיו בכתפי ומביט בעיניי, אני חש חמימות עטופה באמון ומשהו בתוכי מאשר ומאותת למשהו אחר לכבות את השאלטר. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית עומד ערבי חכם שאפשר לסמוך עליו. איכשהו אני נזכר בחוק הלאום ותוהה, כאילו יש המון זמן, על מצבים קיומיים שמשכיחים פחדים אפלים, מוחלפים באחרים.

כמו צמצם של מצלמה מפעם, מגיעה שנייה של חושך, והנה עכשיו אני רגע אחרי, שכוב חסר אונים אבל בוטח על שלוש כורסאות מחוברות במסדרון. לא נוח, רק שהפחד נהיה רוחבי, חמים, לא בלעדי.

הזמן לא נעצר ולא נמשך, הוא נקרש, גם זורם וגם אוטם.

אני מופשט מחולצה, מכנסיים ונעליים ועכשיו מקיפים אותי כבר לפחות עשרה פרסונל.  או לפחות ככה נדמה לי. אני עדיין מתבונן מבחוץ,  כן, יש דרמה ואני נאסף לטפל בה ונמוג.

שוב אני פה,  חושב לעצמי שנפלתי כפרי בשל לריגוש מקצועי של שבת בצהריים, ״סקרנים על כביש החוף״ שמעכבים את התנועה. כי נכון, מודה, אני מותש ומנותק רגשית כמתבקש אבל אין לי אפילו סליל DNA איסכמי אחד במשפחה, לא מהתימנים של אמא ולא מההודים של אבא.

קור עז מגיח מצד שמאל, ג׳ל, כאילו מישהו זרק לי קוביית קרח על הבטן.  אני מרגיש שלוחצים לי בדיוק בכואב וממשיכים במעגלים. ״זה אקו לב״… איך אני אוהב הסברים. באמת. במיון, במוסך, אוהב להתמסר למקור ידע במצבי חוסר אונים.

אחר כך ד״ר אביר (שם בדוי):

״אתה עובר התקף לב״. 

לא תעוקת לב, לא אירוע לב, התקף לב.

חשובה הטרמינולוגיה הקלינית כאן:

"אתה" – גוף שני, איתן

"עובר" – זמן הווה, ממש כמו שאנחנו מדברים, כרגע.

והמונח המתקף שעד היום אינו חלק מהעצמיות שלי –  "התקף לב" –

משולש נתונים מקרקע מאוד שבוודאי נלמד איפשהו, ואם לא, הוא עובר בסתר מדור לדור, מקרדיולוג מומחה לשולייתו, הלומד את אומנות קיבוע הבשורה ושיתוק הספק.

הפאזה המייגעת שציפיתי לה,  3-4 שעות המתנה בחדר המיון, מסתמנת כעת כקונספציה מודיעינית שגויה שקרסה. אני לא עובר במיון, אפילו לא חולף בקרדיולוגית. כמו בסרטים, אני מותז בריצה לחדר הניתוח, במולטיטסקינג שמשלב חיבור אלקטרודות, הסכמה מדעת לפעולה פולשנית, הפשטה מלאה, הלבשה בחלוק, טיסת מסדרונות מהירה, ניוד הופה היי לשולחן הניתוח, תשאול על רגישות לחומרים, בירור על קרובי משפחה, הבהרה לגבי כשלון אפשרי של הפרוצדורה וחיבורים לצינורות שנותנים לי להרגיש פתוח לכל רוח וחומר.

דווקא בתוך התוהו הזה מזדקקת בי תבונת חירום.

זו האפיזודה הראשונה, ה-Primary scene של לבי הממאן לספוק כהלכה.

מאז חלפו 10 וחצי חודשים ואני עדיין כאן, מטופל ומאובחן יפה.

יש לי ״מחלת רקע״ שנכנסתי איתה יש לתוך תקופת הקורונה.

מן התדהמה האישית אל הטראומה הקבוצתית.

מבחינתי, כמו שריפת חורש, מציעה ההתכלות גם שטחים מוריקים ומתחדשים.
ארווין יאלום כינה הזדמנות זו אירוע גבול – מצב בו אדם נפגש בעל כורחו עם אובדן טראומטי ונאלץ לגעת בקצוות המוכחשים של סוגיית המוות במהלך החיים.

יאלום דיבר גם על שני הדברים שאנחנו חרדים להסתכל בהם ישירות – השמש והמוות.

המפגש ההכרחי שלי, ושל כל מי שזוכה לפגוש פינה מאיימת בחייו, עם התפרקות אשליית הביטחון, מביא איתו משאלה למגע נפשי.

אנסה לכתוב כאן על סוגיות שמהדהדות בי בתקופה הזו, שאני מקווה שתסתיים במהירה:

יחסים בין מטופלים לצוות רפואי, תהליכי עיבוד אבל, הזדמנויות לחיזוק מערכות יחסים, דינמיקה קבוצתית במהלך אשפוז בחדר משותף ועוד.

לילה טוב והעיקר הבריאות.

איש בלי נצח

כתיבה: מיכה שטרית