חידת ההתאבדות בסורוקה:
התאבדות הרופאים כמשאלת שייכות
הניסיון להסביר את סדרת מקרי ההתאבדות במרכז הרפואי סורוקה מתחקה אחר דימיון בין פרטים, במקום להתמקד בהשפעה הקבוצתית.
אחרי שעבדתי עם צוותים רפואיים בכמה בתי חולים בארץ (כולל סורוקה), אני סבור שמה שנשמט מהמשוואה הוא האימפקט של אפקט ורתר הצעיר, תופעה קבוצתית שמתארת ״התאבדות מדבקת״ – מצב בו חשיפה להתאבדות אחת עשויה להוות טריגר להתנהגות אובדנית אצל אחרים.
אתייחס כאן להיבטים שתורמים לתחושת הניכור והבדידות המתמשכת של רופאים בבתי חולים, שמחזקים את משאלת ההשתייכות למעגל קבוצתי. האפשרות החיובית של מענה קבוצתי מציאותי נתקלת בהגנות השכיחות במקצוע ועלולה לעבור התמרה למענה קבוצתי דימיוני, כמו הזדהות עם קבוצה אובדנית.
בעקבות מגיפת ההתאבדויות בסורוקה הקימה ההסתדרות הרפואית מוקד חירום, שר הבריאות החליט על הקמת ועדת בדיקה ובכירים המערכת הבריאות דורשים לבחון לעומק את רצף המקרים, מחשש שהתופעה תתפשט למרכזים רפואיים נוספים.
בדידותם של הרופא והאחות
ההתמקמות הפסיכולוגית של הרופא בבית החולים עשירה בסימבולים, אחד מהם הוא קוד הלבוש.
בואו ניקח לדוגמא את החלוק הלבן. בעוד שתפקידו הקליני של החלוק הוא להפחית הפצה של זיהומים, ההשלכות הפסיכולוגיות שהוצמדו לאובייקט לבוש כזה מעצימות באופן דרמטי את המובחנות הנתפסת בין צוותים רפואיים וסיעודיים לבין החולה ובני משפחתו.
מתוך שלא לשמה בא לשמה, הפך לו החלוק לסכר מנטלי כוחני, לגבול פסיכולוגי (Boundary) שמגדיר במדויק את הקונטור בין ״היודעים״ לבין ״חסרי האונים״. בתחילת דרכו המקצועית, לבישת החלוק מספקת לעובד הרפואי תחושת מסוגלות, לצד דריכות ראויה ומתבקשת.
אולם המכניזם ההשלכתי יעיל לטווח קצר בלבד. בטווח הארוך הוא טווה ׳קרום פסיכולוגי׳ בלתי נראה, שבונה בועה של בדידות וחוסר הבנה, אצל הרופא או האחות בבית החולים.
כאשר הדרכתי צוות בשירות הפסיכולוגי והסוציאלי בבית חולים שיקומי גדול במרכז הארץ, עלה דיון מרתק לגבי תפקידו של החלוק, והאם הוא מתאים גם לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש במוסד. חלק מהמטפלות עמדו על תפקידו החשוב של החלוק בבניית הסמכות המקצועית וחלקן התנגדו לחלוטין לשימוש בו לאור סתירה שהוא מעלה מול פונקציות פסיכותרפויטיות עליהן הן אמונות.
ציפיות אומניפוטנטיות מצד החולים
ברוב המקרים, רופאים אינם מצליחים לתת מענה למשאלות הלב של המטופלים. זה נכון במיוחד במחלקות הפנימיות והאונקולוגיות, אולם גם במחלקות אחרות מתלוות ההשלכות כלפי הרופא ברגשות אובדן על מה שכבר לא יהיה. במקרים בהם מוגשמת תקווה והמצב הרפואי משתפר, פוגש הרופא אידיאליזציה במקום הערכה (״שמעתי שהוא מנהל מחלקה קרדיולוגית ברמב״ם, יש לו המון ביקוש…״).
הוא נתפס כמושיע ולא כאיש/ת מקצוע שחש סיפוק טבעי על פרויקט מוצלח שעשה בעבודה.
אם נסתכל על הסצינה הפסיכולוגית בערך מוחלט, נלמד שגם הצלת חיים וגם אובדנם, אינם יכולים להיות נטולי פנטזיה ולכן מהולים תמיד ברגשות קמאיים מצד החולה ובני משפחתו.
אין תודה רבה וזהו.
ההשלכות עובדות משני הכיוונים.
כיצד יכול איש הצוות הרפואי להיות בגובה העיניים כאשר הוא מחוזר בכל רגע על ידי בני משפחה מודאגים?
איך ניתן לדבר על יחסים הדדיים כאשר מתקיימים מספר פעמים ביום סבבי רופאים, בהם דנים בקול במצב החולה – ובנוכחותו – בגוף שלישי? התפאורה יוצרת תנאים שמזמינים ריחוק וניכור, ללא קשר לאישיותם של המעורבים.
השתייכות על תנאי – היררכיה צבאית בסביבה אזרחית
תהליך הסוציאליזציה וההתמחות של רופאים מתואר לעיתים קרובות כשדה קרב. ואם נלך עם האסוציאציה, נבחין בהיררכיה הנוקשות בין מנהלי המחלקות והיחידות, הרופאים הבכירים, הרופאים המומחים הצעירים, המתמחים (לפי השלב לקראת הבחינה), האחיות (לפי התפקיד והוותק), הסטודנטים, המתנדבים ולבסוף החולים.
במרבית בתי החולים עדיין מכונה הרופא ד״ר + שם משפחה, ללא ציון השם הפרטי. בבתי חולים אחרים ניתן להבחין כבר במגמה אישית יותר.
תופעת ההדבקה – אפקט וֶרתֶר (Werther effect)
התופעה מתועדת היטב אך אינה מובנת דיה.
מחקר מהעת האחרונה מדגיש טעות נפוצה שאנשים מבצעים כאשר קהילה חווה התאבדות:
הם מנרמלים את מקרי המוות.
כאשר מנסים לנסוך היגיון במיתות בלתי צפויות כאלה, טוענים החוקרים, הדבר תורם ל״התאבדות מדבקת״.
המחקר התמקד בפרבר אמיד בארה״ב שמרבית האוכלוסיה בו לבנה, ונודע בשיעור הגבוה של צעירים מתאבדים.
מ-2005 התאבדו בפרבר 16 צעירים, בשלושה ״צבירי״ התאבדויות שכל אחד מהם כלל לפחות צעירה אחת ב״מעמד גבוה״ – מצליחה אקדמית וחברתית.
משך שנתיים (שבמהלכן התרחשו במקום שלוש התאבדויות חדשות) קיימו החוקרים עשרות ראיונות עומק וקבוצות מיקוד בקהילה על מנת ללמוד על שורשי ה״התאבדות המדבקת״. בראיונות נכללו 98 אנשים אנשים מתוך הפרבר שהכירו מקומי שהתאבד, ו-20 צעירים שאיבדו אדם אהוב בהתאבדויות הללו, אך הם עצמם אינם קשורים לפרבר.
החוקרים הבחינו בשני דפוסים:
מחוץ לפרבר, מרבית המרואיינים דיברו על חולי נפשי כזרז העיקרי להתאבדות. לעומת זאת, שיעור בולט מקרב תושבי הפרבר תיארו תרבות חובקת-קהילה של לחץ אקדמי, אתלטי וחברתי שבו תלו את האחריות (לצד חולי נפשי שרבים מהם הזכירו). החוקרים ציינו שרק לעתים רחוקות יש למיתות בהתאבדות גורם בודד אחד, כך שלא ניתן להאשים כל התאבדות במצב בריאות הנפש.
ואולם, הנרטיב הקולקטיבי של הפרבר, הקושר בין סביבה שבה מופעלים לחצים גדולים לבין ההתאבדויות עשוי לתרום בהיסח הדעת לצבירי ההתאבדות.
כאשר בתודעתם של צעירים נוצרת משוואה לפיה התאבדות היא דרך נפוצה לבריחה מבעיות או מחוויה, האופציה הזו עשויה להיראות יישומית ומובנת הרבה יותר.
הפרבר שנחקר סיפק נרטיב מסוג אחד ל״התאבדות מדבקת״, אך בעוד שלקהילות אחרות עשויים להיות הסברים אחרים להתאבדות, החוקרים סבורים שייתכן ובכל קבוצה יהיה סיפור שונה ומובחן.
מהו הנרטיב האפשרי לאובדנות מדבקת אצל רופאים?
עם זאת, לא משנה מהם הפרטים, התוצאה עשויה להיות זהה: מוות כתוצאה מהתאבדות יהפוך לתגובה מובנת לבעיה משותפת.
ההתאבדות המתוקשרת של הבדרן דודו טופז תרמה בזמנו לפחד מפני ״התאבדות מדבקת״, ואכן מעקב אחרי האפידמיולוגיה הראה עליה של מעל 20% בשיעור האובדנות בישראל באותה תקופה.
גם התאבדותו של השחקן רובין וויליאמס ב-2014 תרמה לעלייה בשיעור של 10% שנרשמה בהתאבדויות בחודשים שלאחר מכן.
למרות שמחקרים הראו שסיקור תקשורתי של מקרי התאבדות בפרופיל גבוה עלולים לתרום ל״התאבדות מדבקת״, כאשר הדבר נעשה בצורה נכונה ונלווה אליו תגובה ראויה של הקהילה, הוא עשוי דווקא לפוגג את הסכנה הגלומה בדפוסי חשיבה מסוכנים על התאבדות.
בנימה אופטימית יותר, ישנן ראיות לכך שנרטיבים של חוסן נפשי – סיפורים אודות צעירים שהתמודדו עם הקשיים, עם דגש על דרכים לקבלת עזרה – הם בעלי פוטנציאל לייצר אפקטים חיוביים ומגנים.
על בתי ספר ודמויות מפתח בקהילות להעניק בהיר ולא-משלהב אודות התאבדות, ונוסף על כך – חשוב להימנע מהעצמת סטיגמות אודות מחלת נפש, כאילו הן גורם בלעדי להתאבדויות. במקום זאת, יש לעודד את המתמודדים לחפש עזרה.
