חמישים דקות משל עצמן

אביבית פיבך, פסיכולוגית קלינית

כן, לבסוף היא מצאה את המקום שיקבל אותה לפי תנאיה: "אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי לדבר, למלמל בקול, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב לי, אספר פרטים על חיי. אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה".

את התנאים הללו היא ניסחה וגלגלה במחשבתה שוב ושוב, בודקת שלא הותירה אף פרצה. חודשים ארוכים של מחשבה ותכנון במהלכם הפכה וחזרה בה והפכה שוב. משנה מילה או שתיים, מניעה את שפתיה כאומרת את המילים עד שמצאה את הנוסחה שתעבוד עבורה. כן, היא ניסתה ללכת לפי הכללים בפעם הקודמת. למעשה, "הולכת על הפסים" יכול לתאר את חייה בדיוק רב. אם ישנו פס ששורטט ע"י מי מהאבות החכמים הקדומים או סתם ע"י אבות שקדמו לה במקרה כיוון ששנת לידתם קדמה לשלה, היא כבר הלכה והתיישרה על פיו. היא חייבת לגלות, עד כמה הפסים היו לחריצים שהתוו את חייה וכל סטייה כמוה כרכבת שיורדת מהפסים. היא מאסה בכל הפרומיתאוסים שהחזיקו בלהט את אבוקת האמת הבלעדית רק כדיי להיווכח מחדש שמאחורי "האמת לאמיתה" מסתתרים מאמינים זמניים ואמת יחסית. היא חייבת לגלות האם נותרה שם בתוכה, חלקה לא נגועה, שטרם נכתבה ונכתמה. שנים של שיחות נפש עם חברות, תהיות על מהות החיים בגיל ההתבגרות הנצחי, חיפוש אחר הגבול הנכון בינה לבין הסביבה, לילות של ספקות אינסופיים, חתונה, לידות, לימודים ועבודות. הליכה קדימה שהתבררה כהליכה במקום עד שהמקום הפך לבור בו שקעו רגליה והיא דחוקה בין הדפנות הגובהים ועולים סביבה. היא חייבת לעשות משהו אחר, לנסות להיחלץ או לפחות לבדוק האם ניתן לה להיחלץ מעצמה. והיא כבר ידעה שלא מנזר על הר גבוה או תורה ממוחזרת הם דרכה.  בכל יום שלישי, בשעה 18:00 יש לה 50 דקות משלה. אלו הן הדקות בהן אף אחד לא מחייב, צריך או מבקש ממנה משהו, בקול או ללא קול. 50 דקות בהן היא לא צריכה להתאים עצמה, להוקיר תודה או להחזיר חוב.  50 דקות בהם היא לא צריכה להסביר להצדיק ולנמק. זמן בו אין חוקים של סדר וארגון, אין שיקוליי כדאיות ויעילות. ואין מי שישפוט, יפרש או ידגים מניסיונו האישי. 50 דקות מבלי לשמוע דעה, נרטיב אלטרנטיבי, עיוותי תפיסה, חיבור אל העבר, פירוש של חוויות, סיבתיות או יציקת משמעות לתוך שברי חוויות וסיפורים.  50 דקות בהם היא אינה השתקפות בעיניי הצופה אך גם לא לבד, לא, היא לא יכולה לעשות זאת לבדה. ברור היה לה שהמטפלת חייבת להיות אשה, למה? כעת זה לא משנה, היא לא רוצה לחפש תשובה לשאלה, רק ללכת אחריי המעט שכן ברור לה.

כשנכנסה לחדר, מיד ידעה שבחרה נכון.  היא ידעה שזוהרה תסכים והידיעה הזו נסכה בה ביטחון כשהיא פרסה בפניה את התנאים שגיבשה. והנה כעת מגיע תורה. הפעם, היא לא תשפיל את עיניה, תחמוק ממבט שמנסה להיכנס לתוך תוכה מבלי שהרשות ניתנה. הפעם, לא תלחש את עצמה בהמתנה לאישור. היא תעז לצלול ללא מוכר, לשממה, לערפל, למה שעוד לא נחשב ולא הורגש וטרם הוגדר.  כל כך הרבה הכנות והקדמות והנה הגיע הרגע, על הרגע שאחרי היא לא חשבה.

בהתחלה חשבה שזה יהיה לה קשה, שהיא לא תמצא את המילים לתאר את המורכבות בתוכה. מאז ומתמיד חשה שברגע שהמילים עוזבות ומתחברות למשפטים, הן כבר מתפרקות ממה שרצתה להביע. כמו שלא ניתן לטעום את טעמם של הבועות בשתייה המוגזת בפניי עצמם. אבל כאן, זוהרה לא תתקן אותה, לא תשאיל לה מילים משל עצמה, לא תחדיר משמעות יתרה על מילותיה שלה.  הפעם היא תכננה שלא לתכנן אם תתכנן או שלא תתכנן על מה תדבר.  וברגע שהתיישבה קלחו המילים, המחשבות, החלומות, הבדיות. והיא הרשתה לעצמה לעשות ניסויים, פעם היא הייתה היא כפי שחשבה שהיא, פעם הנשים שהיא חלמה שתהיה (בתקופות שונות בחייה "מי שהיא תהיה כשתגדל" השתנתה), פעם היא דמיינה, פעם הגזימה, פעם צמצמה והקטינה.  פעם כיפה אדומה או הנסיכה שטרם התגלתה ופעם הזאב או המכשפה.  היא ניסתה לאחר בכוונה, לצאת לפניי תום הזמן רק כי היא בחרה. אך אט אט החלה זוהרה לדבר אתה, לא לא בפגישות אלא מחוצה להן, בחלומות בהקיץ. היו פעמים שהיא רק ליטפה את נשמתה ברוך ובחמלה. לעתים היא גערה בה, מה את שוב מסתתרת מאחוריי דימויים שלא לך. לעתים, היא רק הנהנה בראשה כאומרת, אני מבינה שאת עוד צריכה זמן כדיי להעז לנגוע בכאב. היו פעמים שהיא ממש שמעה את קולה והתעוררה בבהלה. למעשה, היא לא בטוחה האם היא זוכרת את צליל  קולה, הריי היא שמעה אותה מדברת רק לרגעים מעטים באותה הפגישה הראשונית ובסיום כל פגישה בברכת ה"להתראות".

וככל שארכו החודשים המשפטים הפכו לשיחות. היא כבר לא הקיצה בבהלה לשמע קולה של זוהרה. הן ניהלו שיחות ארוכות וזוהרה שאלה אלו מחשבות עברו בראשך ודחקה בה- גם אם הן לא הגיוניות ואולי אפילו טיפשיות בעיניך, שתפי אותי. זוהרה אמרה לה, אני מתעניינת ברווח שבין המילים, בנשימה עמוקה שננשמה לפתע, כמו גם בקצב מהיר של נשימות. באנחות, בדימויים שעולים לפתע, בהמשכם של משפטים שהופסקו בפתאומיות, במלמול הלא ברור, במשפטי השלילה.  זוהרה סיפרה לה שהטעויות והפרצות בין המילים הן הן הפתחים מהם מציצה הנפש. זוהרה רצתה לדעת למה בחרה במילה מסוימת ולא אחרת ומה היא שמטה מהסיפור במכוון או שלא במכוון.  כל מה שלא חשוב, מה שמעכב את התקשורת הנורמלית, באלו זוהרה התעניינה. לעתים שאלותיה היו מסקרנות, מגרות לכיוונים לא ידועים ובטרם הסתיימה השאלה היא כבר מיהרה להרהר בשביל החדש שהלך והתרקם תוך כדי טיפוף פסיעות מחשבתה לאורכו.  לעתים השאלות היו מעצבנות, מנקרות במוחה בפתיינות נחשית עיקשת. אך אט אט השאלות החלו סוגרות עליה. מה זוהרה מחפשת, הריי מאחורי כל שאלה מסתתרת בוודאי כוונה, האם היא אמורה להרגיש אחרת, האם באמת היא מסתירה מעצמה חלקים שהיא לא רוצה להכיר כשייכים לה, מה היא יודעת עוד בטרם אני יודעת. והיא כעסה, הריי ביקשה לעצמה שקט והנה שוב היא מבקרת וחוקרת,  מוכיחה ומערערת אותה. ואז מזכירה לעצמה שזה רק בראש שלה וזוהרה לא אמרה דבר. אבל אז מיד עונה לה- כן, אבל ההבעה על פניה, החלפת התנוחה בדיוק ברגע ההוא, החיכוך בגרונה, כל אלו אומרים משהו, לא? וקול אחר אומר הריי את מדמיינת, אי אפשר לדעת מה היא חושבת. וקול מהוסס אחר שואל האם היא סובלת אותי או כמה אכפת לה ממני, אולי נוח לה לא לדבר ולקבל את דמיי השתיקה. ובא לה לצרוח דיי, אני רוצה שקט. לרגעים, היא התחננה בתוכה שזוהרה תפר את שתיקה שהתחייבה אליה, ותציל אותה מכל ההדים הלוחשים ורוחשים בראשה. היא הריי אמורה לדעת טוב יותר, היא ודאי מבינה שזה הסכם של ילדה מפוחדת וילדה לא משאירים לבדה עם השדים בחושך גם אם היא מצהירה שהיא כבר גדולה ויכולה. וזוהרה ישבה שם, בתנוחתה הרגילה, ערנית ובמבט שלו אך מכוון אליה ואיכשהו היא חזרה אליה גם בשבוע שאחריי. יום אחד הפליאה בה ההכרה, שהיתה שם תמיד, אך היא לא הבחינה בה, שיש לה המון זוהרות בראש והיא כבר מידיי מתבלבלת בינהן. ומי זו שיושבת מולה ?  "את יודעת, אני מבולבלת", היא התנשפה ואמרה: "ומה את חושבת?, לא, בעצם אני רוצה לשאול משהו אחר – מי את?" ושתיהן ידעו הנה משהו חדש נולד ומתגלה…

חלק שני: חמישים דקות משל עצמה

"אני רוצה את 50 הדקות האלו לעצמי, זה התנאי של הטיפול".

היא לא הייתה רגילה לקבל תנאים, למעשה, לרוב היא זו שקבעה את התנאים. כמובן שגם לקחה על עצמה כללים חשובים: שמירה על סודיות, כוונה להיטיב עם המטופל ומיקוד במטופל. בכל זאת, התנאי הזה נשמע לה משהו שהיא יכולה לעמוד בו. מעבר לכך, היא הסתקרנה, לא לעתים קרובות היא מצאה עצמה מופתעת. שנים של סודות, בושות וחרדות לא נראה היה שיש מה עוד לחדש לאחר כל מה שהכתלים הללו שמעו ושמרו.

"אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי למלמל בקול, לספר, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב  לי, אספר פרטים על חיי.  אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה". משעשע, היא חשבה, הנה אשה שכל כך ברור לה מה שהיא רוצה. כמו כולם, היא רוצה את החופש לדבר על מה שהיא רוצה בקצב שלה, ממילא הייתי מציעה לה בדיוק את אותם דברים.  אז למה הייתה נחוצה ההקדמה הזו, מה היא כ"כ מסתירה? ממה היא כל כך חוששת? האם היא "אישיות מפורסמת", "בת של" או מישהי עם היסטוריה עבריינית. היא כבר עמדה בהרבה סודות ובטח תוכל לעמוד גם באלו שמיה מציבה בפניה. לרגע חלפה מחשבה בראשה, האם זהו שמה או שגם את הפרט הזה היא מסתירה. ניסיונה לימד אותה, ברוב הפעמים המטופל נכנס עם אמיתות ברורות ותוך כדיי הטיפול התמונה משתנה מתרחבת, מתמקדת, מתעשרת ובכל מקרה הברור מוטל בספק.

בכל יום שלישי, בשעה 18:00 היא הופיעה, דופקת קלות ונכנסת. מתיישבת על הספה הסגולה, לצידה התיק. תחילה עוצמת את עיניה, מעפעפת קלות, כמו טקס מעבר בין יקומים שונים ומתחילה לדבר. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל היום", היא אומרת, משתהה מעט כאילו כאן בדיוק הייתי אני אמורה להרים את הכפפה ולכוון באמירה קצרה או בחיוך מעודד, אך מיה כמו מיה מיד ממשיכה. "חשבתי לספר לך על מה שחלמתי הלילה אבל בעצם אני רוצה לספר על מחשבה משוגעת שעברה לי בראש כשהתעוררתי". שוב היא מפתה ונסוגה, מספרת חצאי דברים, רומזת על זה שיש עוד אבל לא, היא לא תנהג כמצופה. לעתים היא חשבה אולי מיה ממציאה את החלומות האלו שהיו נוטפים כל כך הרבה צבע ודרמה כמו בסרטי פנטזיה או כמו בסרט אימה מרתק. היא כבר למדה ממטופליה, לא החלומות הם המעוררים אימה, וכי מי אחראי על הלא מודע שמשפריץ גצים למודע?! אך המחשבות בעירות, הלכאורה נשלטות, עבורם ישנה כתובת למשלוח כתב אשמה.

היא שמה לב שבכל פגישה היא יושבת מרותקת ומתוחה מהצפוי להישמע בחדר. נסחפת לתוך עולמה של מיה, מרחפת לצידה בקצב ובאופן בו היא צריכה אותה. משאילה את עצמה לשעה למה שמיה מבקשת ממנה. והיה בזה ניסיון מעניין, לתת למחשבתה להשתחרר מהצורך להחזיר משהו  למיה, להציע מחשבה שמסדרת ונותנת פשר לבלבול או לסתירות הפנימיות. כבר נלאתה מאלו שביקשו ממנה פתרון קסם שיחלץ אותם מסבלם הקיומי. כאילו שהיא מחזיקה את כל הידע ואם האדם יהיה נאמן דיו, כלומר יגיע בעקביות לפגישות למשך שנה אחת לפחות, היא תתן לו את ההבנה כתשורה שתחלץ אותו באחת ממצוקתו. אך אט אט החלו להתרבות תחושות אחרות. אולי גם לי עוברת מחשבה משוגעת, אולי כל התנאים הללו הם מבחן עבורי. מיה בודקת כמה אני יכולה לעמוד בה ואולי בעצם היא בוחנת כמה רחוק אני אתן לה להמשיך כך, מתי אעצור אותה ואגיד עד כאן, זה לא טיפולי. ואולי זו המשאלה שלי לחזור ליחסים המוכרים והבטוחים. הריי היא נוהגת בדיוק כמו שאמרה בפגישה הראשונה, הכל גלוי ומוסכם. ואם יש לי קושי להתמודד עם התנאים, הריי שאני כבר מפרה את הכלל בו אני מאמינה – לפגוש את המטופל במקום בו הוא נמצא. כמרים עושים זאת מאות בשנים- מקשיבים לווידואים ומבטיחים סליחה. היא החלה אוספת, כמו ציידת מילים, פליטות פה, כפלי משמעות, שלילות הפוכות. צדה חריגות בטקסט, מצבי רוח לא אופייניים, סתירות במידע. מסתערת על פרטים ורמזים כאילו הם ייעלמו אם רק תתן למחשבתה לבהות לרגע. מנסה לבנות את המפה של מיה בתוכה. וכשנדמה היה לה שהנה עולה בידה לגבש דמות, מיה מפתיעה ומגלה פרט שמערער את הבנותיה. היא אף פעם לא ידעה האם יהיה המשך לנאמר בפגישה או המשך בכלל. כאילו כל פגישה עומדת בפניי עצמה, זרים נפגשים, נוגעים במעמקים, ונפרדים שוב כזרים. לעתים היא מצאה עצמה כועסת ומתוסכלת, וכמו תמיד כשהיא חשה את התסכול שבחוסר הידיעה, אבחנות במילים מורכבות עלו בראשה מנסות לעשות סדר או  לתת מובן לבלתי מובן. האם מיה כ"כ נרקיסיסטית, רוצה לשמוע את עצמה ואת עצמה בלבד. לא מוכנה לקבל ממישהו אחר, כי אז אולי הוא יכול לתת לה ומשמעות הדבר שהיא אינה יכולה למלא את כל צרכיה בעצמה. אבל הריי היא מאמינה שעיקר משימתה היא להיטיב עם המטופל וכך מיה מרגישה שטוב לה אז מדוע היא כועסת, אולי היא עצמה הנרקיסיסטית שזועמת על שנבצר ממנה להביע את דעותיה החכמות, לקבל פידבק על חדות מחשבתה ורגישותה ועד כמה היא חשובה ומשמעותית עבור מיה. אולי מיה עברה טראומה שהותירה אותה חסרת אמון בבני אדם, אבל כל עוד היא מגיעה אליה  לטיפול עוד ישנה תקווה. אז מדוע לא דיי לה בידיעה שמיה מגיעה בכל שבוע והיא מלאה ועשירה בדבריה. ובכל זאת, בכל שבוע חשה כאילו היא הופכת לריפוד הדהוי שעל הכורסה ורק הכורח לנשום מבחין אותה.  וגם את נשימתה היא ניטרה, נמנעת מלהיאנח וליצור לחץ אויר שיניע את המולקולות בקצב שונה מזה הרגיל. היא נזהרה מלהנהן, להמהם, למתוח את שפתיה לחיוך, או מלהבריק את עיניה. מחשבות על אכזריות ואיון עברו בראשה, האם ככה מיה מרגישה מחוץ לחדר. אם עיניים עצומות יכולות להעלים את ההר? היה לה קל יותר לחשוב על מיה כאדם חרדתי מעין חשופית אנושית, שכל תגובה מהזולת מכווצת את הגרעין האמיתי שלה, גרעין שלא מעז להגיח מבעד לשריון הנורמליות.

לעתים היה נדמה לה שמיה משחקת משחק. משחק בו היא הבמאית, השחקנית, והמלחינה, ואילו היא מלוהקת לתפקיד הקהל הדומם שחשוב רק מעצם היותו נוכח. מיה צריכה אותה צופה בה משחקת בחופש מוחלט. האם איי פעם היא תזמין אותי להצטרף למשחק, חשבה, או שמא זהו המשחק הכי חופשי שניתן, משחק שמתאפשר רק כאן. וברגע שאצטרף, זה כבר  לא יהיה המשחק שלה. ואם לא הייתי פה, האם המשחק היה זהה? ואם הייתה יושבת מולה מטפלת אחרת, האם עדיין זה היה אותו המשחק? היא לעולם לא תדע. כן, זוהי הסיבה שהבן שלה כ"כ אוהב את משחקי המחשב,  יש עוד ועוד חיים בהם ניתן לחיות את כל האפשרויות, את כל הבחירות מבלי להתאבל על אף אחת.

ואיך היא הגיעה אליי, האם קדמו לה מטפלים שמיה בחנה כשהציבה את התנאים שלה. האם קודמיה סרבו לה והיא בחטא היוהרה והסקרנות הסכימה.

היא חיכתה ליום שבו מיה תשאל אותה, כמעט בלחישה:  ומה את חושבת? בהתחלה היא תהיה המומה, לא קולטת שהשאלה הופנתה אליה ולא נאמרה רטורית. ומה היא תאמר, אולי עדיף, שתשאל, כמו בבדיחה הנדושה, ומה את חושבת שאני חושבת. או האם חשוב לך מה אני חושבת? או מדוע עכשיו את רוצה לשמוע את תגובתי? אבל אז הריי מיה יכולה להיבהל מתגובתה ולהתכווץ לתוך הקונכייה בחזרה. ואז מה תאמר, הריי אינסוף מחשבות חלפו בראשה בכל השעות ששתקה אותם. כיצד תברור את המחשבה הכי…אבל אז אולי אין "מחשבה הכי",  היא פשוט תענה את הדבר הראשון שיעלה, את הדבר הרלוונטי לרגע ההוא. אבל אם היא תאכזב, תלחץ מידיי, תחמיץ את ההזדמנות  והחמיצות תסגור את ליבה של מיה שוב. ואם היא תשתהה מידיי, אולי מיה תמשיך לדבר כדיי לחפות על אכזבתה והדלת תיסגר על אצבעותיה המושטות לנגיעה ולא עוד. ואולי השקט שישרור בעת שתחשוב ותנסח את דבריה בקפידה, יחצוץ ביניהן והשתיקה תרחיק אותן כך שכבר לא יהיה ניתן לצמצם את המרחק שנפער במאמץ גופני טבעי. ואולי כל זה חסר חשיבות, הריי מיה ודאי יודעת מה אני חושבת, אחרת היא לא הייתה חוזרת הנה שבוע אחר שבוע. יודעת שלא כמו בידע אובייקטיבי שניתן לאחיזה כמו יד בסלע, יודעת שלא כמו בהזיה חמקמקה. יודעת כמו לדעת שיש רוך ויכולת לאהבה במגע של יד זרה.  יודעת כמה אני מוקירה את הצורך להיות ולו במקום אחד, עבור מישהו אחד, גלויה, עירומה מסמלים, ממחויבויות, מהצורך להחזיר ומהפחד שיחזירו לי. ובו זמנית האימה שהצורך הזה יתממש.  ואחריי כל המחשבות שנחשבו וכל האפשרויות שנשקלו צצה ועלתה בה רק מחשבה אחת – היא עצמה, מתי היו לה 50 דקות משל עצמה ?