יפה מדי בשבילי

נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית קלינית מומחית

ד"ר לוריא חיכה לאבישי, שמעולם לא פגש. בטלפון סיפר לו בלקוניות שנמצא בתקופה זוגית קשה ושזקוק לפרוק את זה.

כשפתח את דלת הקליניקה שלו, גילה בחור יפה עם שיער לא מסורק וזיפי זקן. אבישי היה נשוי ואב לתינוק בן שנה, מהנדס תוכנה בחברת היי-טק. כשהחל לדבר על אשתו, דמעות החלו לזלוג. " סליחה, אני פשוט חודשים מנסה להדחיק את הדמעות. אשתי הולכת להתגרש ממני… היא כבר עזבה את הבית והגישה בקשה לגט ברבנות. אני מפחד".

כשנישא, לא שיער בנפשו שיום אחד הבית שהקים יתמוטט על ראשו וישאירו עירום כביום היוולדו. הוא לא ידע אז שהכל נזיל ושביר, שכל האושר הזה בורח לך יום אחד מבין האצבעות מבלי שתדע איך זה קרה או התחיל. שום גרף המצביע על עליה מדאיגה באחוז המתגרשים לא גרם לו להפנים שיום אחד, הוא עלול למצוא את עצמו שחקן ראשי בסטטיסטיקה היבשה הזו. כשזוכים לאהבה, מתייחסים אליה כמובנת מאליה, וכשהיא נלקחת ממך, זה כבר מאוחר.

את מאיה הכיר במסיבה של חברים. מהערב הזה, הוא זוכר בעיקר שהיה עסוק בלמצוא נושא לשיחה מעניינת, הרי מה כבר יכול לחדש לבחורה כמוה ?  היא הייתה יפה, הוא לא הרגיש כזה, היא דיברה בביטחון, הוא דיבר בלחש, היא עמדה בחזה זקוף, הוא עמד כפוף, היה לה חבר, הוא היה עם מישהי אבל כרגיל, לא היה לגמרי בטוח בעצמו בקשר הזה. 

חודשים שלמים, מאיה לא יצאה לו מהראש. לפעמים היה מאונן עליה, חולם שהוא נצמד אליה מאחור ונוגע לה בחזה, לפעמים היה גם חודר בין רגליה בדמיונו, אבל לא תמיד, מעדיף בפנטזיות שלו לתת לה מעמד של בלתי ניתנת להשגה. 

כעבור שנה, פגש בה במקרה ברחוב וזיהה אותה מייד. היא לבשה שמלה פרחונית עם כתפיות דקות ונעלה סנדלים שטוחות. היא לא הייתה מאופרת, הקוקו שלה היה טיפה מרושל והוא זיהה בה את אותה מאיה שכל-כך מצאה חן בעיניו באותו ערב ראשוני.  להפתעתו, היא זכרה את שמו והתעניינה בשלומו. הוא היה מת לשבת איתה באיזה בית קפה, להסתכל עליה ולשמוע אותה מדברת ומדברת.  זה היה עכשיו או לעולם לא, אלוהים שלח אותה פעם נוספת אליו והפעם הוא האמין שמשהו אפשרי איתה, שהפעם הזו יוכל לכבוש אותה. הם נכנסו לבית הקפה הראשון שנקרה בדרכם, מקום מוזנח עם דלפק דביק ומלוכלך אבל הוא היה מוכן להידבק בחצבת מכוס לא נקייה רק בשביל רגע איתה. הוא נשאר כך שעה, מקשיב לכל מילה שהייתה לה להגיד, תוך שהוא חושב שהוא חייב להיכנס לחייה לפני שהיא פוגשת מישהו אחר, מרגיש בתוכו שיהיה מסוגל לעשות למענה כל דבר. לאחר כשעה, אמרה שהיא צריכה ללכת לחוג היוגה שלה. אבישי תפס את זרועה בחוזקה כשקמה ואמר לה : "אני חייב לראות אותך עוד פעם". כל כך הרבה דברים לא הספיק לשאול אותה… מתי נולדה ? באיזה בית חולים ? באיזו שעה ? כמה שקלה ? איפה גדלה ? מתי איבדה את השן הראשונה שלה ? למי היא דומה פיזית ? לאבא ? לאימא ? לסבתא ? לסבא רבא ? מהם הסודות שלה ? איזה אוטובוס היה לוקח אותה לבית ספר ?  מי הייתה הגננת שלה ?  האם אהבה סוכריות כשהייתה קטנה ? באיזה טעם ?  מישהו פעם שבר לה את הלב ?  הכאיב לה ? מי היה הזיון הראשון שלה ? מאיה התיישבה חזרה. "טוב, האמת שאני ממילא לא אפסיק לעבור דרך הבית לקחת את מזרן האימונים שלי". אבישי הסתכל עליה וידע שמכאן הכל הולך לקרום עור וגידים. 

כעבור שנה, נישאו. אבישי השתלב בחברת היי-טק ומאיה כקלינאית תקשורת בקופ"ח וכמעט שנה לאחר חתונתם, ילדה את עתי. זה הרגע אותו אבישי זיהה כנקודת ציון גורלית, ממנה הכל החל להתדרדר ביניהם. כי לידה היא לא רק רגע מרגש בחיי זוג, לידה היא גם לידתו של הסוף. זהו רגע אלים בו בני זוג נקרעים אחד מהשני ומתרחקים. מאיה החלה לכעוס על אבישי על כל דבר והוא כלל לא היה בטוח אם יש ביכולתה לשאת יחסים שאין בהם בכי, האשמות דו- צדדיות והכאבה הדדית. הוא לא ידע שאפשר לאהוב מבלי לריב, לחלוק מבלי להיכנס להורדת ידיים או להפעיל על השני כוחנות. רוגע זוגי היה משהו זר לו לחלוטין. 

מתוך שנתיים של חיים משותפים, אבישי לא בגד בה. פעם אחת, היה קרוב לנשק את המזכירה של המחלקה שלו כשהוריד אותה מטרמפ בתחנת האוטובוס אבל הוא לא זכר התרגשות כלשהי מהיותו באוטו אחד עם אישה צעירה. מאיה כל כך עייפה והתישה אותו, עד כי לא נותר בו עוד כוח לאישה אחרת. כשדיבר על מאיה, הרגיש את טעם ההחמצה מכה בחושיו, דוקר את חזהו בחוזקה שוב ושוב והופך את המעיים שלו. מדוע לא ידע שכרטיס לקרוסלה המהירה של האהבה יוביל לכישלון, התנגשות חזיתית בלתי נמנעת בין הסוסים העולים והיורדים ? כיצד לא ידע לחזות מראש מה יוליד המחר. מדוע לא עשה ילד למישהי שאהב פחות ? האם חייו היו שונים לו היה מתאהב באישה אחרת ? מה היה קורה אילו לא היה נועץ את עיניו במאיה באותה המסיבה ?

בתוכו ידע שלעולם כבר לא יאהב מישהי כמו שאהב את מאיה. לעולם לא יישא אישה נוספת, יחוש התרגשות כלשהי מהעתיד וירעד בשבירת הכוס. לעולם לא ירגיש שוב את אותה התמימות שאחזה בו כשהכיר אותה ולעולם לא יבנה עוד בית כי הבית שהאמין בו חרב. עכשיו, כשהוא מגיע אחרי העבודה לדירתם המרוקנת, הוא מופתע להיזכר שבין ארבע הקירות הללו הייתה פעם אהבה. לפעמים נזכר איך היה לוקח אותה בכל חדר וחדר, אם זה על שולחן המטבח ואם זה בחדר שהפך לזה של התינוק. מאיה מעולם לא סירבה לאף בקשה שלו והוא, כבן למשפחה מסורתית, שם בצד את כל הטאבואים שלו. פעם אפילו שכבו על טלית שנחה לה על ספה, ושאבישי לא הספיק להחזיר לארון מאז החופה שלהם, כשהוא מנגב בה את הזין שלו. אבל הכי כואב היה השקט. לא גניחה של אישה, ולא צחוק של תינוק. כשהוא אוסף את הצעצועים של בנו, הוא לא יכול היה להימנע מהמחשבה המזעזעת, שיבוא יום וגבר זר יגדל את בנו. ומה יגיד לעתי כשזה יגדל ? במה היה אשם ? איך הגיעו עד הלום ואיך כל זה קרה ? היכן היו הימים ? הימים הטובים, הימים הנכונים ? התמונות של שלושתם חייכו אליו מהמקרר, ולהביט בהן גרם לו להרגיש מגורש לנצח מהעתיד.

. אלוהים, מה נשאר מאותם רגעים מאושרים… כמה שהם נראו לו רחוקים… " אם אנשים נישאים, זה בתקווה לסיים את חייהם עם בן-שיח כלשהו, לא ? ", "אני יודע שאני צריך לקבור את הדמות שלה… אבל אני לא מצליח להתרגל לעובדה שלא אגע בה יותר. אתמול ראיתי סרט עם ניצול שואה שאמר שהחיים הם מתנה… משום מה, אני נוטה לא להאמין לו. הבנתי שכדי לחיות, צריך לחיות מתקוות שווא". 

• ואיך עם אהבה כל כך גדולה, הגעתם לרבנות ? למה אתה בטוח שזה סופי מבחינתה ?

אבישי סיפר שמאיה מאסה בו. שופטת אותו. מאוכזבת ממנו. לעתים הרגיש כיצד הקנאה שורפת אותו מבפנים, כשצחקה מסיפורים של חברים שלו. פתאום נטרף מזה ששמה אודם בבוקר, מתהפך מצד לצד במיטה בלילה ותוהה לכבוד מי בדיוק היא מתייפייפת. והיא שכמעט תמיד זימנה את המין ביניהם, הפכה לגוש של קרח אכזרי, כשהושיט את ידיו לגופה. הוא לא ידע בדיוק לשים את האצבע על התהליך הפנימי שעברה, איך ומתי. הוא רק יודע שיום אחד התחילה להגדיר את חייה כ-"חוזרים על עצמם", לא מספיק עסיסיים וללא מטרה.

– אני רוצה לחיות, להכיר אנשים, לזוז…  אם לא אלך, לא אעיז להסתכל על עצמי במראה יותר.

– אני רוצה להישאר איתך. גם אם תהרסי את חיי. 

לפתע, הוציא מהארנק שלו תמונה שלה ושל בנם המשותף והושיט אותה לדר' לוריא. "כנראה שהיא הייתה יפה מדי בשבילי".

דר' לוריא הביט בתמונה של האימא הצעירה. הוא לא יכל להגיד שהייתה יפה במיוחד, אבל היה בה חן שיכל להאפיל על כל יפהפייה. היה לה חיוך ענק, עיניים מאירות ועור זית. היא נראתה כמו מטיילת ישראלית במזרח, שזופה ורוחנית. והוא לא ידע מה עדיף… להיות בעל משפחה, בזוגיות של תמיכה וכבוד הדדי אך ללא כל ריגוש וחידוש תחת השמש, או נזרק טרי ממערכת יחסים אך בעל לב פועם, מדמם, מסתער וחי.