להתחיל

כתבה בעילום שם, עובדת סוציאלית ומטפלת ביצירה והבעה

מסתורין החול / לי עברון-ועקנין

מתוך: "עד תפארת חיזורנו"

יש אומרים האושר מסתתר מאחורי

ויש אומרים העצב נח מתחת

יש אומרים הנפש מרחפת מעל פני המים

ויש אשר אינם חושבים על כל זה

שקמים לעבודה. חוזרים, מתפקדים

במסתורין מדהים זה של חולין

 עם רגשות פשוטים שיש להם שמות

ולא בוכים ברחוב

ולא אבודים בשמים ובים

ולא שמים את נפשם בכפם

ולא מתעלסים עם צערם

אלא חיים במסתורין מדהים זה 

של חול

שנים הייתי מאלה שחשבו על כל זה אבל לא דיברו.

המילה נפש כמעט ולא נאמרה סביבי אבל על האושר והצער דיברו הרבה.

כשהייתי בתיכון גיליתי את השירים. תמיד אהבתי לקרוא ספרים אבל שירים נראו לי דבר רחוק ואחר. פתאום נכנסו לעולם שלי משפטים שהעירו בי איזה שקט נרדם. שנגעו במשהו שכלל לא הייתי מודעת עד אז לקיומו.

מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (עמיחי), גם למראה נושן יש רגע של הולדת (אלתרמן), זה לא מה שישביע את רעבוני (וולך). בשיעורים ניתחנו, ובהפסקות חלמנו. חיפשנו את האושר והתעלסנו עם הצער. 

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה (רביקוביץ) האם אלוהים יכול להרים אותו? אני זוכרת שחשבתי לרגע על האדם הזה הנופל באמצע הלילה. נפילה ללא סוף וללא קרקעית. אבל אותנו גידלו כדי שנהייה הטייסים, נבנה את המטוס או שאולי אפילו נרפא את האדם. 

היינו צריכים לבחור מורה שילווה אותנו לאורך הלימודים – שישוחח אתנו פעם בכמה שבועות, כדי שיהיה לנו קל יותר. רוב החברים שלי התלהבו מהרעיון ובחרו את המורים הצעירים, אלה הידועים באהבתם לשיחות נפש וביכולתם להתעמק בצער. אני תמיד בחרתי במורות העייפות, הוותיקות והרגילות. מורות למחשבים ולמדעים – אלו שידעתי שיסתפקו לשמוע שאני בסדר ולא ינסו לבדוק אם יש משהו מעבר לשקט. ואכן, אף אחד לא ניסה לשאול אם אני באמת בסדר. 

בכיתה י"א החברה הכי טובה שלי אמרה לי בסוד, שהיא חושבת שהיא צריכה ללכת לפסיכולוג. זו הייתה הפעם הראשונה שהמילה האסורה נאמרה. היו לנו חברות, לימודים ותנועת נוער. פסיכולוג לא היה שייך לעולם שלנו. בימים ההם זה היה כמו לומר, אני לא בטוחה שיש אלוהים, או, אולי אני נמשכת לבנות. 

לא טוב לה, היא אמרה. ההורים שלה, הבנות החכמות סביבה, הדרישה המתמדת להצליח, להתבלט, להצטיין, להיות מיוחד. אולי היא בדיכאון – עוד מילה מפחידה. מילה שלא אומרים, לא באמת. אפשר לומר אני בדיכאון כי רבתי עם אימא שלי או כי קיבלתי רק 88 במבחן. לא דיכאון שצריך בשבילו פסיכולוג. 

ואני הקשבתי לה ונבהלתי. אם היא צריכה פסיכולוג, מה זה אומר עליי (על ההמשך אפילו לא העזתי לחשוב). בימים ההם היא הייתה הנפש שלי. לה קרו דברים מעניינים, היו לה שיחות חשובות עם אנשים מיוחדים, היה לה חבר. התפקיד שלי היה להקשיב לה, להרגיע אותה ולזכור בשבילה. 

לא יכולתי אז לדמיין את עצמי חיה בלעדיה. ובעצם אם היא תלך לפסיכולוג, זה יהיה קצת כאילו שגם אני…

המשכנו לדבר על זה בסודי סודות. מה ההורים שלה יגידו אם היא תשתף אותם ולמי אפשר לפנות. בסוף, כמו רוב הסערות בגיל ההתבגרות, הזמן עבר וגם הדיכאון. 

סיימנו את התיכון והתפצלנו. היא עדיין המשיכה להיות הנפש שלי, ואני המשכתי לזכור בשבילה. גילינו שירים נוספים וגם ניסינו לכתוב כמה. היא בגלוי ואני בסודי סודות.

היא המשיכה לחפש את האושר, ואני התחלתי להרגיש את חוסר הנפש שלי, וזה התחיל לכאוב. 

נדרשו לי עוד כמה שנים ועוד כמה אירועים כדי לבוא אליה לילה אחד ולומר לה בשקט ובבכי – אני חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול. 

והפעם הכול היה רציני. 

"וכשהיו מתייבשות קצת הדמעות, ואחרי שהרעמה הייתה רועמת, היית מבקשת שאגיד לך דבר אחד טוב, 'טוב של הרגע הזה', והייתי חושבת הרבה—וכנראה שהמצב לא לגמרי נואש, אם עדיין אני יכולה ליהנות מריח של מלפפון ירוק." (דוד גרוסמן, שתהיי לי הסכין)

היה שקט והדמעות שלי יבשו. אמרתי את הדבר הנוראי שישב בתוכי זמן רב והתקרה לא קרסה. החברה שלי לא נראתה מופתעת ואני קצת נרגעתי.  

ומה עושים עכשיו? בעולם ללא 'גוגל', בחברה שכמעט ואין בה דיבורים על טיפול נפשי מכל סוג שהוא – אלא רק בסודי סודות, שתי נערות מחפשות פסיכולוג.

חברה שלי נזכרה במרצה שלה שנראתה לה נחמדה. היא אזרה אומץ בשבילי והתקשרה אליה הביתה. האיש שענה לה אמר בבוטות: "היא לא בבית. את צריכה טיפול? היא כבר לא מטפלת" – ובכמה מילים ביטל את מעט האומץ שהיה לנו. 

בינתיים עבר זמן. המחשבה על טיפול הלכה והתרחקה ממני. נבלעה בשטף החיים והדרישות שמילאתי במאמץ רב. מדי פעם, ברווחים שבין מטלות החיים, הכאב שלי תבע את שלו. שיתפתי עוד חברה טובה במחשבה המביכה שלי על טיפול, אולי מתוך הרגשה שאני כבר לא ממש יודעת מה אני רוצה ומה נכון. אחרי זמן מה היא התקשרה. היא הייתה בהרצאה, מישהי שנראית נחמדה והיא נתנה לה המלצה. תכתבי – שם וטלפון. תתקשרי ותשאירי הודעה. 

השיחה הסתיימה. ביד שלי היה פתק קטן וירוק עם שתי מילים ושבע ספרות. כל כך נבהלתי שמיד הסתרתי אותו עמוק במגירה וניסיתי לשכוח ממנו ומכל הרעיון. ושוב עבר מעט זמן. אני לומדת ועובדת, נפגשת עם חברות. אבל יש בתוכי פקעת שחורה שלא באמת נותנת לי להרפות. ושוב המחשבות על הפתק הירוק. האם להתקשר? מה לומר? ואם כן, מה עם ההורים שלי – לספר? איך? מה הם יגידו? 

כלל לא עלה על דעתי לברר על האדם שמאחורי השם, לבקש המלצה, שמות נוספים, להבין אלו גישות ושיטות יש. הרעיון עצמו היה כל כך מתיש ומשתק, ולא נשאר בי מרווח לחשוב על אפשרויות נוספות.

בסופו של דבר, האימה מהטיפול הייתה כנראה קטנה מהתחושה שאני מגיעה בתוכי למקום ללא מוצא. ואז ערב אחד אזרתי אומץ. הוצאתי את הפתק הירוק וחייגתי. לא ידעתי אפילו אם יהיה לי אומץ להשאיר הודעה. אבל פתאום ענה לי קול ולהפתעתי הצלחתי לדבר. קבעתי יום ושעה, ביקשתי אפילו הוראות הגעה. בתוכי רציתי לשאול אם אפשר להיפגש קודם כי כבר לא הייתי בטוחה שאוכל להחזיק מעמד אפילו עוד שעה. אבל כמובן שלא אמרתי מילה. ואז שמעתי את משפט הסיום של השיחה – "ניפגש ונוכל לדבר על מה שכואב לך". ופתאום הייתה בי הבנה מטלטלת. אני אפגש עם מישהו שמבין שכואב לי. יש אני ויש בי כאב ויש מישהו שיודע ורוצה לדבר אתי עליו. 

צנחתי על המיטה שלי והתחלתי לבכות. הרגשתי ששיחת הטלפון הייתה החותמת הסופית על הכישלון שלי להצליח לחיות כמו כולם. שעכשיו אני עוברת לצד השני של החיים והופכת לאנשים ה'לא רגילים'. ובמקום להקל על עצמי, עכשיו גם אצטרך להתמודד עם הסוד הנוראי הזה שהכנסתי לתוך החיים שלי.  

ובכל זאת, עדיין הייתה בתוכי מפלצת קטנה בצבע שחור שחיכתה לפגוש את הפנים שמאחורי הקול. שהרגישה שהיא גדלה עם כל יום שעובר ושהיא רוצה שמישהו כבר יפגוש אותה, שיקרא לה בשם, שייתן לה קול ומילים. 

היו לי חמישה ימים של מחשבות מייסרות – ציפייה שכבר יגיע מועד הפגישה, ורצון להחזיר הכול אחורה ולבטל את כל הרעיון. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת באוטובוס ונוסעת לשכונה שאינה מוכרת, מחזיקה פתק עם הוראות הגעה, מקווה לא לפגוש אף אחד שאני מכירה. ובדיוק אז התיישבה לידי חברה שגרה באותה שכונה. לאן את נוסעת, בשביל מה, בואי אראה לך בדיוק לאן את צריכה. ואני שיקרתי את השקר הראשון שלי ורציתי שתבלע אותי האדמה. 

האוטובוס המשיך לנסוע ואני קיבלתי ליווי צמוד והוראות מדויקות. איכשהו גם הצלחתי לנהל שיחה ולהיות נחמדה. למרבה המזל הייתה זו נסיעה קצרה ובסיומה נותרתי שוב לבדי יחד עם דפיקות הלב שלי. הגעתי לרחוב, לבית הנכון וגם השם על הדלת תאם את הכתוב בפתק שלי. לא הייתה ברירה אלא לצלצל בפעמון, צלצול שהתגלה כאחת ההחלטות הטובות, המורכבות והקשות שאי פעם קיבלתי. ושבסופו של דבר נתן לי חיים.