תמר הדר, פסיכותרפיסטית ועו"ס קלינית
אני עובדת עם אנשים שחיים "על הקצה" ובמשך השנים למדתי שכדי לעבוד איתם צריך להתיידד עם "הקצה". על מנת לפגוש את הקצוות והשוליים שבחוץ, יש לפגוש את הקצוות והשוליים שבפנים ואף כי לעתים קשה ומייסרת, ההתכתבות עם השוליים לעולם לא נגמרת. גם הטיפול מתחולל במדיום של בין לבין, הוא לא בעולם המציאותי אבל הוא ממשי, גם הוא במובנים מסוימים מתנהל "על הקצה"…
אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה למי שלימד אותי שחיים בשוליים הם אפשרות. שלימד אותי לכבד שוליים ולהקשיב להם אחרת. אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה למוגלי.
מוגלי היה מוריד לפחות ראש או שניים ביום ובכל חיפוש שהיו עושים אצלו תמיד היו מוצאים לפחות איזה פרח. אחרי שעוד תיק נפתח נגדו, נדמה היה שגם השופט עצמו אובד עצות. מצד אחד, מאסר על תנאי שחובה להפעילו ומצד שני מוגלי, איש זקן, תימהוני וחייכן שלבוש בבגדים שגדולים עליו בכמה מידות וריח של מישהו שלא ראה מקלחת כמה ימים, מעורב בריח של חלודה וברזל. עד שהכרתי את מוגלי לא ידעתי שלברזל יש ריח, אבל יש לו ריח, ריח שקשה לתאר במילים, ריח כתום, אולי ריח אדום…ריח של אדמה ושל אבן. אפילו השופט בכבודו ובעצמו שכל היום רואה רק אנשים שעברו את הגבול, לא ראה כזה עובר גבול. אולי זה היה קצת עקום אבל הוא החליט לשלוח אותו לשיקום **. כולנו ידענו שאת מוגלי אי אפשר לשקם. מצד שני, זה היה ברור שגם ימי מחבוש לא יועילו, אז שיחקנו כולנו במשחק הכאילו. כך קרה שיום בהיר אחד מצאתי את מוגלי מחכה מחוץ לחדר שלי. הוא, הריח, הראש הפרוע, הזקן שגדל פרא והבגדים שגדולים עליו בכמה מידות.
במשך שנה וחצי הוא הגיע כמו שעון, כל שבוע ומאחורי הריח גיליתי איש עם טעם. איש חכם וחריף, עם סיפור חיים לא שיגרתי ותובנות שאילו הייתי מכניסה לספר וודאי היה מתמקם בראש רבי המכר.
מסתבר שמוגלי לא נולד ביערות הגשם של הודו, אלא באיזה כפר קטן בעירק ועלה ארצה כשהיה בן 3. אבא שלו אהב "חלב אריות" *** ונשים עד שחלה. אולי היה זה עונש מאלוהים ואולי לא. במשך שש שנים שכב כמו פגר בפינה של הצריף שהם גרו בו, עד שהחזיר נשמתו לבורא. אמא של מוגלי הייתה אשה קשת יום עם פתיל קצר שידעה לדבר בעיקר בעזרת הידיים (לפעמים גם עם נעליים). כשהוא היה בן שש היא שלחה אותו לבית ספר ואם עד אז חייו היו קשים, מאותו רגע הם הפכו ממש גיהינום. בעוד שלילדים אחרים אות התחברה לאות ויצרה מילה, אצלו האותיות התחברו לבחילה. הוא לא קלט אף מילה, אז המורה נתנה לו סטירה והוא ברח הביתה מושפל ופגוע. בבית אמא ראתה שהוא לא בבית ספר, גם היא נתנה לו סטירה ומיד החזירה אותו לבית ספר.
בחזרה לבחילה,
בחזרה לסחרחורת,
בחזרה למקום שהאותיות לא מתחברות למילה.
אז הוא ברח ליער, כך הוא אמר. אבל אני חושבת שזה בכלל לא היה יער, בטח איזה חורשה עם כמה שיחים עטופה בדיונות חול שפעם עטפו את הארץ כולה, לפני שבנינים וקניונים כבשו אותה. כששאלתי איך הוא הסתדר שם לבד, הוא חייך חיוך גדול ואמר לי שבטבע יש הכל, צריך רק לדעת לאן להסתכל. האמת היא שאף פעם לא שמעתי אותו מתלונן, לא על מחסור ולא על הילדות שלו, לא על אשתו שניסתה למכור את ביתם מבלי שהוא ידע, לא על הילדים שלו שלא דיברו איתו, כשהייתי שואלת הוא פשוט היה מחייך, חיוך שהיה נראה קצת עצוב והיה אומר לי בשקט שהעבר בלתי ניתן לשינוי והעתיד לגמרי לא צפוי והדבר היחיד שיש לנו זה את עצמינו ואת הרגע. היה אומר ושותק.
באחת הפגישות הוא הזמין אותי לבוא לראות היכן הוא גר ואיך הוא חי. אולי הוא רצה להראות לי שאפשר לחיות בחוץ בלי למות מרעב או לקפוא מקור, אולי רצה להראות למרכז איך נראים השוליים.
צמודה להנחיות הכי משונות שקיבלתי, נסעתי עד לקצה של המקום שאפשר היה להגיע אליו עם רכב, אחר כך, צעדתי לאורך שביל העפר עד שהגעתי לעץ השיטה הבודד, שכולם כן כולם, הוא אמר מכירים (כולם חוץ ממני). אחר כך פניתי ימינה ובסוף הפניה, ממש כמו שהוא אמר, עמד הצריף שלו. זה לא היה ממש צריף, זה דמה יותר לפחון, מוקף בהרים של פלסטיק וברזל (למחייתו הוא היה אוסף ומוכר ברזל) וריח של זבל. חייכתי, בכזה ביקור בית עוד לא הייתי. המקום היה מסריח ולגמרי לא הגייני והרגשתי שתוך כמה דקות כל המערכת החיסונית שלי נכנסת לכוננות חרום. אבל בעל הבית נראה מאושר ושמח שבאתי. כל הביקור הוא חייך והחיוך שלו היה מדבק וחשבתי שאולי אני צריכה לשחרר ולחייך גם כן. אז חייכתי ונראה שהחיוך שלי גרם לחיוך שלו עוד יותר להתרחב והמחשבות על החיוך שלו ליוו אותי כל הדרך חזרה הביתה. הרבה אחר כך שאלתי אותו על החיוך וציפיתי לתשובה חכמה ומורכבת אבל הוא פשוט הסתכל עלי, חייך חיוך קטן ואמר שהוא מחייך כי הוא "שמח לבוא", הסיפור שלו בדרך כלל לא מעניין אנשים. חשבתי לעצמי שהוא בסך הכל בא כי רצה שמישהו יקשיב, כי מי בכלל הקשיב לו בעולם הזה.
במשך אותה שנה הבנתי שמוגלי אהב את היער ולמד לאהוב ולהעריך את הבדידות, הוא חי את חייו בקו התפר שבין היער שהפך לממלכה שלו, לבין היישובים מסביב ועל קו התפר הזה שתפס מקום בתוך נפשו פנימה, הוא הילך לאורך השנים. זה לא שהוא לא ניסה להשתייך לחברה, הוא ניסה, הוא התחתן והביא ילדים. הוא אפילו קנה בית עם קירות, עשוי בלוקים. אבל בלב הוא ידע שזה לא זה, הוא שנא כל רגע, כל גרגר אבק וחול שאשתו רצתה לזרוק הוא רצה לאסוף פנימה. הוא התגעגע לטבע, ליער לחולות ולחופש, ליום שהביא אחריו את הלילה ואת עונות השנה, לגשם שהרטיב את האדמה ולקולות של הלילה. בסוף היא התגרשה (אפשר להבין אותה…) הוא חזר אל היער שתמיד היה בו מקום בשבילו ומה זה בית אם לא מקום ****.
מוגלי היה פשוט "פשוט". לא פעם הייתי שואלת אותו איך הוא מתקיים מהמעט שיש לו, הוא היה עונה לי בכל פעם את אותה התשובה: "תסתכלי קרוב". מוגלי לא הסתכל רחוק, הוא הסתכל לרגע קרוב בעיניים וכל רגע הביא עימו את העכשיו ואת הרגע הבא אחריו וככה הוא חי אינסוף רגעים.
ביום בהיר אחד הוא הפסיק להגיע, הפסיק גם לענות לטלפון. אחרי אינספור ניסיונות נסעתי לבית שלו. מצאתי את המקום ריק ונטוש. בניסיון אחרון התקשרתי לבת.
"אבא מת" היא אמרה וסיפרה בפליאה על העשרות שבאו ללוות אותו בדרכו האחרונה. גם הדאגה שלי ריגשה אותה, אמרה לי שזה החזיר לה את האמון בממסד.
אני לא הייתי מופתעת, ידעתי שכל מי שמוגלי נגע בו הגיע לומר לו שלום אחרון. שלום אחרון לאיש שבא בלי מילים חכמות וחפצים יקרים, שלום לאיש שאחרי ככלות הכל היה לו מקום והמקום היה בתוכו. שלום לאיש שידע להעריך רגעים.
חשבתי על זה שבבית הקברות הוא הוא היה עוד מנוח שנטמן למנוחת עולמים, כבר לא שוליים, שם השולים מוקצים לאנשים אחרים.
התדע לך מוגלי אתה ילד לירי
צפוי לך מוות שקט,
כה שקט.
ואז אנוכי בתוגת המאירי
אלחש לקירות: מוגלי מת,
מוגלי מת.
וישוב אפרך מהכלוב למולדת-
מן הכלוב הלבן לעפר הצהוב *****.
הערות שוליים:
* פתח של מבחנה המחוברת לבקבוק ובתוכו ממלאים את הקנאביס נקרא ראש.
** שיקום מוגדר כתיקון והחזרה למצב קודם. ההנחה היא שדבר היה תקין ונפגם ושיקום הוא הניסיון להשיבו
לקדמותו. אך נשאלת השאלה מי קובע מהו מצב תקין ומאין ההנחה שיש צורך להשיבו למצבו הקודם ואיך
מתקנים מישהו שלא חש זקוק לתיקון.
*** חלב אריות הוא ערק מהול במים
**** מקום מוגדר במילון כחלל אזור במרחב, מקום עם ה' הדיעה הוא כינוי לאלוהים ומקום הוא היכולת של העצמי
להכיל בדעתו דברים נוספים ואחרים או את מציאות הזולת (ראה ערך מקום בויקיפדיה)
***** מבוסס על תוכי יוסי מאת אברהם חלפי
