טלי עוזיאל
"כשאגדל אהיה מטפלת" מפתיעות אותי בחיוך עיניה החומות הגדולות.
זהו המפגש החמישי שלנו, תחילת הדרך, היכרות וגישושים הדדיים. אנחנו נפגשות מוקדם בבוקר, לפני בית הספר, ראשונות לפתוח את המרכז הטיפולי. אני אוהבת את השקט של ראשיתו של יום, ונראה שהרעננות של היום המתעורר משפיעה לטובה גם על הילה.
"מי שעובר סבל אמיתי יהיה מטפל טוב" היא מגיבה למבטי המופתע.
אני מסתכלת עליה, ילדה קטנה בת 10, שהחיים העמיסו עליה סבל של עולם המבוגרים. הורים גרושים, אמא חולה בקצה דרכה, ועדיין עיניה מלאות אור.
"עד כמה שאת צודקת" אני מחייכת אליה.
המשפט שלה מזכיר לי מידית את המקום הצנוע והעניו שלא פעם אנחנו "המטפלים היודעים" שוכחים. אני חושבת על כך שגם ברגעי האמפתיה החובקים ביותר, את הסבל יבין טוב ביותר רק מי שחווה סבל. ולא יודעת באותו רגע, שהיא מעניקה לי מתנה להתמודדות במסע אליו אצא באופן לא צפוי שבוע לאחר מכן.
במקום הלא צפוי ביותר, ובזמן, שאף פעם לא ניתן להתכונן אליו, מתרחשת התאונה. עכשיו אני היא המטופלת. חסרת אונים, תלויה בעזרתם של אחרים, חווה כאב של הגוף והנפש. מתנחמת בעיניה החומות המוארות, שמהדהדות בתוכי את המשפט, עכשיו אני מבינה מהו סבל אמיתי.
חוזרת הביתה מביה"ח, כולם שמחים לקראתי. החיות, שהייתי המטפלת הראשית שלהן, והסתגלו לטיפול המסור של בני משפחתי, מביעות גם הן את שמחתן, מתכרבלות על מיטתי, ומעניקות חום ופינוק. יש רגעים בהם הן מכריחות אותי לקום, ועוזרות לי לחזור ולתפקד, למרות הכאבים והקשיים.
המסע הזה מיועד לרצים למרחקים ארוכים, אין כאן פתרונות של זבנג וגמרנו, זוהי עבודה סיזיפית. את מסלול המרתון הזה עוברים בצעדים קטנטנים, ואיש לא יודע לאן יצליח להגיע. לעיתים אני ברת מזל, שמצליחה להתקדם מטר אחרי מטר, לעיתים מסתכלת אל סוף המסלול, שלא רואה את קצהו, ומתייאשת.
חושבת על המטופלים שלי, שלא פעם הגיעו אלי, והוריהם בטוחים שיש בידי תרופת קסמים, הנה מפגש אחד, שניים ושלושה, והבעיות ייפתרו. "אולי נקנה לו כלב, או נביא חתול, ואז הכל יסתדר?" נשאלתי לא פעם. גם לי המטפלת, קשה לעיתים להעריך את הצעדים הקטנים שקורים במפגשים, ואני מייחלת למטה קסמים שיציל את המטופלים. מרגישה את הרצון של הסביבה שאבריא, שאהיה בסדר. היום, אני, כמטופלים שלי, מבינה את הלבד של להתמודד עם הבעיות, ובמפגשים איתם. מנסה להביא את ההקשבה והכבוד למקום בו הם נמצאים, מנסה לעזור להם ולעצמי להעריך כל צעד שנפסע בדרך.
עוד כילדה, שהתנחמה לא פעם בחתולי הבית שגדלו בחצרנו, חוויתי את יכולת ההשקטה והקבלה של החיות. כבוגרת שהגשימה חלום ולמדה טיפול בעזרת בעלי חיים, איששתי את חוויות ילדותי וניסיון חיי, והטמעתי אותן בעבודתי עם המטופלים השונים. אני מסתכלת שוב על תמונת החתולות שבאו לנחם אותי במיטת חוליי. שתי חתולות שתמיד צהבו זו את זו, והיו במלחמת טריטוריה בלתי פוסקת, ולפתע התגייסו על מנת להיות איתי. מאחלת לעצמי מעט מחכמת החיות המטפלות.
