פגישה

כתבה: פסיכולוגית קלינית מומחית, בעילום שם

(הפגישה אמיתית, הפרטים המזהים הוסוו)

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

היום היא מגיעה בלי שיניים.

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט לה בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב.  שורף  בפה, יבש בפה.. קשה לה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר הסוף.. הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.

כואבת איתה, אני מבקשת לעטוף אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני  נותנת מענה לא מותאם לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה, מרמה  ומנצלת? משאירה אותך לבד?

מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

זורם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי בטרם אני מספיקה לבלוע ולעכל..  מבליח בי פלשבק אל רגע בו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו, הקאתי מיד..  פיה של אווה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, ואני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי  לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר.. אך מייד מכה בחזי האשמה שברחתי. אני מנסה להעיף הצידה את הפנטזיה שהפרה את החיבור הבולעני בינינו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר ומאיים, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

 ״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.

״אווה״, אני מקיצה באחת  משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על  נושאים שאת בוחרת..״

״לא, תשאלי את משהו..״  

״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ,  ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה המחניקה. אבל.. האם יתכן, שמזמינה, דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״

״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת

 ״מה שאני רוצה?״

 ״כן..!״

״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..

 מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״  

״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״

״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״

 ״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ  משלשלאותיו אל החופש.

״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

 ״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה…. היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה..  העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה… פה..״

היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.

 ״מרגש..״  

״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.

״מה היה שמו?״

״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת…..לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ…. כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר… אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר….״

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם  חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע,  וזה בזכותך!״

אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:

 ״גם את משכת אותי הצידה..״

אני מצטרפת:  ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.

בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:

 ״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה…״

 השבתי: ״את יפהפיה..״