ציפורניים

כתבה: פסיכולוגית קלינית, בעילום שם

כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליחה לגדל ציפורניים. יהיו שיגידו – חוסר סידן, גנטיקה גרועה – אבל אני חושדת שזה אופי. משהו אצלי נוטה להתרכך, להתכופף, במיוחד תחת לחץ. ותמיד אני קצת מקנאה בְּנשים שיש להן את זה. אולי לכן נמשך מבטי לציפורניה המטופחות של מלכה: ארוכות, מלוטשות, צבועות בקפידה בלק אדום בוהק. ואולי בגלל הסתירה בין קצות אצבעותיה המלכותיות ליתר הופעתה. ללא איפור או תכשיטים, בשמלת בית פשוטה, סנדלים שטוחים, שיער ארוך מאפיר אסוף בגומיה, קמטים סביב עיניה. היא ישבה זקופה בחדר המרפאה, מבטה חולף מעליי, בוהֶה בחלון. דגנית, ג'ינג'ית קטנת קומה, ישבה לצדה מוטרדת, ממוללת את רצועת התיק. החדר היה לוהט, למרות החלון הפתוח והמאוורר שבחש באוויר בארבע כנפים מתאמצות. אוגוסט בבאר שבע, שנת 2003.

חצי שנה מאוחר יותר, לא זיהיתי את דגנית כשנתקלתי בה. גם זה היה בבית חולים דרומי, אבל אחֵר לגמרי. יחד עם עוד כמה נשים יגעות ישבנו על ספסלי עץ משני צידי חדר ההמתנה, מחוץ לדלת מחלקת היולדות. החזקתי את התינוקת החדשה בזרועותיי. התבוננתי בפרצופה הזעיר, הצהבהב משהו, שקוע בשינה עמוקה מתחת לכובע הסרוג. ידעתי שאין לי ברירה, שאני מוכרחה לקחת אותה הביתה איתי. פחדתי שתתעורר. קיוויתי שבעלי יחזור מהר. הוא יצא להביא את המכונית קרוב ככל שניתן לְשַער בית החולים, ואני המתנתי לטופס השחרור. עם כל נשימה הרגשתי את התפרים. מי מציב ספסלי עץ שטוחים וקשים עבור נשים אחרי לידה. 

האשה ממול הביטה בי בתשומת לב. נעתי באי נוחות. הדבר האחרון שרציתי היה הזמנה לעוד שיח יולדות: חילופי דרמות, השוואת מִסְפָּרים – שְעות צירים, סנטימטרים פתיחה, משקלֵי תינוקות – טיפים בענייני הנקה וגודש שדיים – הו, הגודש. האשה חייכה אלי, ואני – מתרככת תחת לחץ – חייכתי קלושות בחזרה. היא קמה ממקומה והתקדמה לעברי. נמוכה, טוניקה פרחונית, מתנודדת בהליכתה, שיער סתור, אדמוני ומתולתל, על כתפה חבילת-תינוק מהודקת היטב. הצטופפתי ופיניתי לה מקום על הספסל. היו לה עיניים עייפות ונמשים חיוורים. התנצלתי: את מוּכֶּרֶת לי, אמרתי, אבל אין לי מושג מאיפה.

• ככה זה אחרי לידה. הכל מתערבב.

שתקתי. לא התכוונתי לעודד שום וידוי מן הסוג הזה. אבל היא המשיכה בטבעיות: נפגשנו בקיץ כשהבאתי את אמא שלי, מלכה, למרפאה אצלכם. 

מלכה. 

דגנית, בתה היחידה, היתה זו שגילתה את מצבור כדורי השינה. לאמא יש היסטוריה, אמרה, מלפני עשרים ושתיים שנים, קצת אחרי שאבא נפטר. מאוחר יותר מצאתי את ההיסטוריה מאופסנת בארכיון בית החולים: תיקיית קרטון מרופטת, סיכומי אשפוז מודפסים במכונת כתיבה על נייר דק ומצהיב. ניסיון התאבדות, דיכאון מאז'ורי. מלכה לא דיברה יותר מדי בפגישתנו, אבל בעניין אחד היתה ברורה ופסקנית: היא לא תשקר – רצון רב לחיות אין לה – אבל עבורה, אשפוז גרוע ממוות. בשום פנים ואופן לא תתאשפז. ובשביל זה היא מבטיחה לתת צ'אנס לטיפול. 

היא הביטה בפניי כשפניתי אליה והשיבה לשאלות בקצרה. משהו עוין ומרוחק היה בה, ואני חשתי רתיעה, ופחדתי, פחדתי כל כך. שלושה חודשים בקושי מתחילת ההתמחות, השמים נפלו עלי פחות או יותר, וההריון הצעיר שנבט בי, שקיוויתי שעדיין לא רואים, התערבב עם המצוקות, העומס, הטירוף. חמקתי מקבוצות הדרכה על מנת לדחוס עוד ועוד פגישות טיפוליות, נשארתי עד מאוחר לכתוב סיכומים, תשישות מכרסמת בצלילות מחשבתי, שיננתי שמות תרופות ורשימות סימפטומים. ועכשיו האשה הקשה הזו, שרוצה למות בדיוק כשבתה הצליחה סופסוף להרות, בדיוק כשאני בתורנות מיון. 

על דגנית ראו היטב את ההריון. הריון יקר, הדגישה, אחרי כמה חודשי טיפולים. כתמי אודם פרחו בלחייה ובטן קטנה התבלטה מתחת לגופיה קיצית ארוכה שנשפכה על גופה ברישול. היא מילאה את הרווחים בשיחה; הרחיבה היכן שמלכה קיצרה והדפה, שפעה חום ופעלתנות. אחרי שדוקטור מָאוֹר הגיע לחדר להתייעצות, החלה להתגבש תכנית: עד שהתרופות ישפיעו, עד שתחזור לאכול מעט, לישון כמה שעות רצופות, לצאת מקפאונה, עד שמחשבות המוות יפסיקו לרדוף אותה באובססיביות הרסנית, תעבור מלכה לגור אצל דגנית ובעלה – מרחק שלושה בניינים מדירתה. דגנית היתה נחושה; אני אשמור עליה, אמרה. אני גרפיקאית, עובדת מהבית, נהיה צמודות עשרים וארבע שעות. אין ברירה אחרת. אמא תתרסק אם תגיע לאשפוז. היא הבטיחה להביא אותה למרפאה פעמיים בשבוע לשיחות אצלי.

מלכה, מה את אומרת?

מלכה הנהנה קלות בראשה. יש לי בת טובה, אמרה בשקט.

והבת שלך צריכה את אמא שלה בחיים, אז בלי שטויות, כן, גברת מלכה?

זה היה הסגנון של דוקטור מאור. אז חשבתי שהוא סקסי להפליא: ציני, סמכותי, יהיר ואלגנטי. כל המתמחות היו כרוכות אחריו. גם המטופלות צחקקו והסמיקו כשהתחכם איתן. אבל על מלכה הוא לא הותיר רושם; היא הביטה בו בעיניים בהירות בלי לומר דבר, ופנתה לבתה: אפשר ללכת?

במסדרון, בדרכן החוצה, העירה: הפסיכולוגית הזו צעירה מדי. את זה סיפרה לי דגנית בשיחתנו על ספסל העץ; השתדלתי שהבעת פניי לא תסגיר אותי. תהיתי אם מלכה הבחינה אז בהריוני. 

כשיצאו מן החדר, פנה אלי דוקטור מאור. הוא חושב לכתוב מאמר על דיכאון ופגיעוּת נרקיסיסטית אצל נשים מזדקנות, אמר; נשים שאיבדו את יופיין, שילדיהן גדלו ועזבו את הבית, שנותרו מרוּקנוֹת, ללא מראה שתשקף להן את ערכן. מלכה מתאימה בדיוק לפרופיל – הוסיף – אין ספק שההריון של הבת הוא טריגר. תראי באיזה תיחכום היא מחזירה אותה אליה. מה את אומרת, רוצה לכתוב יחד?

גל התרגשות הציף אותי. ספק גאות הורמונלית – ההריון, ללא ספק ההריון – ספק עונג על שנבחרתי. הרהרתי בשעות כתיבה ארוכות משותפות אל תוך הלילה; דימיתי את שמי מתנוסס באותיות דפוס באנגלית על דפי כתב-עת מקצועי יוקרתי. שתי המחשבות הסעירו אותי. קיוויתי שלא האדמתי.

התינוקת של דגנית – לחיים שמנמנות, בלורית שחורה – החלה לפעות חלושות. שלי המשיכה לישון. דגנית קמה על רגליה, פסעה הלוך ושוב, טופחת על גבה, ממלמלת – שָה-אַה-אַה  – וזה עבד. התינוקת נרגעה. יש לה את זה, חשבתי, והרחם הגיב בהתכווצות חדה: ולי?

שמעתְ איך היא עשתה את זה? 

דגנית ניצבה מעלי, מצמידה אליה את התינוקת העטופה בשמיכה מעוטרת בהדפס דובונים. הנדתי ראש לשלילה; כי אחרי שחזרתי למרפאה באישון לילה, בעלי נוהג ואני ממררת כל הדרך בבכי, מצמידה בחוזקה את התיקייה החומה אל חזי –  הרופאה התורנית התקשרה איך שהודיעו לה: לקחתְ את התיק הביתה? שָאַלַה, ואני הבנתי מיד –  אחרי התחקיר, שעבר עלי כמו בערפל – דיון 'פוסט-מורטום' כינה אותו דוקטור מאור – לא רציתי יותר לשמוע דבר. שום פרטים. גם לשבעה לא הלכתי; דוקטור מאור ומנהלת המרפאה הסכימו ביניהם לחסוך זאת ממני, והלכו בלעדיי.

היא רצתה לסדר ציפורניים – דגנית התבוננה בי מלמעלה למטה, עיניה עגומות – ושלחה אותי להביא את הלַק האדום מהדירה שלה. אמרתי, נחכה שֶעַמִי יחזור מהעבודה בערב, אבל היא התעקשה; היא חייבת עכשיו. זה הדבר היחידי שעוד עושה לי מצב רוח טוב, אמרה; היופי האחרון שנשאר לי. שיגעה אותי. אֶת הלַק האדום, אני חייבת, עכשיו. כשאמא רצתה משהו, היא ידעה איך להשיג אותו. כל כך רציתי לשמח אותה. הסכמתי. איך שיצאתי מהדירה, שמעתי את המפתח מסתובב במנעול. ישר ידעתי. התחלתי לצרוח, דפקתי על הדלת באגרופים, צלצלתי אצל השכנים. אבל היא היתה מהירה כמו ברק ונחרצת כמו שד; עד שהאמבולנס הגיע, לא היה הרבה מה לעשות.

חיזקתי את אחיזתי בתינוקת, לא להסגיר את הרעד בידיי. כל כך עייפה הרגשתי. איפה בעלי. רציתי הביתה. רציתי את המיטה שלי, עד כאב. דגנית שבה והתיישבה לצדי: אף אחד לא אשם – אמרה בשקט – לא את, לא אני. כל החודשים האחרונים חפרתי בעניין. זה מה שהיא רצתה, והיא לא ראתה אף אחד ממטר.

גם לא אותךְ.

במיוחד לא אותי.

מדלפק האחיות קראו לי. נפרדנו. כשהתחלתי להתרחק נזכרתי שעוד לא בירכתי אותה על התינוקת החדשה: מזל טוב! – סובבתי ראשי אליה – מיד הרגשתי מטופשת להפליא – אבל היא חייכה והחזירה: גם לך.

בדרך הביתה, במושב האחורי, התינוקת שלי ישֵנה לצידי במושב הבטיחות, נטלתי את ידה. מיששתי בזהירות את האצבעות השקופות, הדקיקות.

 תראה איזה ציפורניים ארוכות – אמרתי לבעלי, שהתבונן בנו דרך המראה – אני מפחדת שתשרוט את עצמה. אולי נגזור לה?

ובאותו רגע היא פקחה עיניים והתבוננה בי במבט כחול, רציני. 

בתי.