קוסטה ריקה

לילי לב, פסיכותרפיסטית

זיכרון (שיגעון) בשניים

     
הוא נכנס. הלב שלי דופק. רק שהגלשן לא נשבר לו. 

איך הוא חי? רק מבחוץ אולי מת מבפנים.
העביר את השעות, לא היו גלים ב'בת גלים' וגם לא ב'שבי ציון'.
המרחב  בינינו דומה מתפוגג. הזמן גולש במהלכו הקבוע, השעה בת חמישים הדקות. 

זמן לא זמן.
גלישה בת רגע. גוון רגשי  בקולו. הוא מוטל אל תוכו, כמו משקיע את הגלשן פנימה לעומק  עורקיי. נפשו נדחקת בוורידים. הד שאבד לו במצולות. בירכיו נעות בעצבנות בקצב כמעט של מחוג השניות הצהוב בשעון הקליניקה שלי.

"את מקשיבה לי בכלל? את מסוגלת להקשיב למה שאני לא אומר?"

לא רק שאני מקשיבה, ליבי מתנקב  בדקירות. כאב. צפים קטעים מיומן של גיל 13 שלי. 

בכתב יד עגול, אותיות טורקיז מסודרות כמחרוזת חונקת. צפופה. "מי כבר יאהב אותי?" 

אני לבד בעולם. רזה. צנומה. שטוחה. לגמרי בוערת מבפנים. חלקי עצמי מרובים בשנינו. 

"תקשיבי", הוא אומר. "אני חי רק בגלים. השבוע לא חייתי. אף יום לא חייתי. לא היו גלים. אני גמור. גמור. יבש. הגלשן יבש. קוס אמק העולם המזדיין הזה".  

הבדידות מהמחרוזת שביומן מתיזה את ריחה בחלל המרפסת ברחוב רמבן 40 בירושלים אצל דודתי 'תופחה' הערירית, מלבד אלוהים והשכינה לא דיברה עם איש או אישה. הרחוב דומם אין נפש חיה. רק ציפורים באות לחוג סביב לגרעיני האבטיח המתייבשים במלח הים, שגם הוא איננו כאן. צהריים. 

עד מתי תמשך הדממה? 

מפיגה את גל ריח הים שאיננו וזורקת גרעינים של משמשים על ילד עם פאות וכיפה. 

תופסת טרמפ על תפילותיה של 'תופחה' דודתי, מבקשת שישתנה מנעד האוויר ויגוז הריח. 

שום דבר לא זז בעיר הדתית והאיומה הזו. 

מי יצילני מהשעמום?

ציפורים דרורים וגרעינים. המרפסת הארוכה הצופה לרחוב הסתמי, כמו נוגסת נגיסות זעירות בנפשי. הנה 'העצפור' חטפה לה גרעין מלוח. 

"חכי חכי" בואי נהיה חברות.

אם את מפצחת גרעינים אולי תפצחי את החידה "כסרה סרה סרה רע רע" 

את אותי הי שומעת?

אוהבת שאני זוכר חלומות. 

"חלמתי שאני בים ויש שלט בעברית קוסטה ריקה 

ואיש עם שפם בא אלי ומוביל אותי לשלט שעליו כתוב גם בעברית החוף פרטי שלך וים של גלשנים כתומים על יד הים".

"מה את שמחה?"

"את מתה על זה אה? קוס אמק חלום מזדיין קוסטה ריקה בעברית זה שטויות מה זה סרט זה?… איך תקרא לחלום? "

"קוסטה ריקה טוב לך אלק חלומות מזדיינים.."

והנה הסרט רץ לו שוב. אני  שוכבת במיטה. עוצמת עפעפי ולוחצת עם אגרופי הקמוצים על שמורות עיני ומופיעים עיגולים צבעוניים. מקיפים את שדה ראייתי כמו פנס קסם. לא צריך לחכות ליום הולדת. אני כבר שם בארץ הפלאות. עם עליזה. משעמם. אז מגיעים לארץ הפלאות. 

"גם עליזה אם לא היה לה משעמם? לא הייתה מגיעה לשם….לקוסטה ריקה שלה".

"קוס אמק הדיכאון  לא יכול יותר… ניסיתי. ניסיתי". 

היא רוצה שאתקשר אליה שאשאל מה שלומך ? איך היה בצבא? תקשיבי אני לא בנוי לזה אני לא רוצה אותה. זה לא בשבילי יום העצמאות. אין לי לאן ועם מי להיות. מי צריך טקסים. לא רוצה לא רוצה כלום!"
לג בעומר מדורה. יזמינו או לא? ארנה  המחליטה. אף פעם לא אותי היא מזמינה. משה קרוצל. בטח יבוא. אוהבת. רוצה אותו והסיכוי יבש כמו הגלים בבת גלים. נמצאים רק בשם. לא אלך אם לא יזמינו. אבא שלי כבר יביא לי תפוח אדמה שחור עטוף בעיתון. 

בא לי לצלול לחור השחור להעלם מהפרים של העולם.

"את מקשיבה לי בכלל? את מסוגלת להקשיב למה שאני לא אומר?"

ועוד אחד רוצה? עוד אחד  הפעם זה רע.  קבוצה של אנשי קבע בחוף רודפים אחרי שימותו. איתי לא מתחילים. אני בורח מהם. עופו עופו לי מהפריים.