תיק גב

קרן קטרון שפירא, MSW

בפתיח של הסיפור טמון הזרע שלו, כל השאר הרחבה, התמצית כבר שם.  אני יודעת את זה ובכל זאת, בכל פעם מחדש, בשמונה וחצי בבוקר, כשאני פותחת לה את הדלת ומביטה בה, המילים שלה יוצאות ולא מגיעות אליי. רק העיניים שלי שומעות.

כל פעם היא משתנה לי. צבע העיניים שלה פעם אפור ירקרק , פעם כחול , אפילו תכלת וסגול יכולים להגיח בנסיבות הנכונות. אני מביטה בה, מנסה ללכוד איך היא נראית ולא  מצליחה.

"אני משתנה לפי מה שצריך", זה המוטו שלה. "מתאימה את הנוסח ,התוכן, הסגנון לפי  מי שלידי". "רק אתך אני מרשה לעצמי להיות אני. רק שאני לא בטוחה שיש  באמת מישהו כזה שהוא אני" היא אומרת.

"אני צריכה להגיע לקדקוד, כי רק שם מעט בטוח יותר. אנשים אומרים שאני מגה בפרסום, בהנעת תהליכים, מניפולציות, תככים"

אני מדמיינת אותה רצה בקלילות עם נעלי העקב השפיציות, כובשת פסגות. אני משלבת את רגל שמאל על ימין במין תנועה נשית כמוה, רק כדי לגלות מסטיק דבוק לסוליה. אני שומרת  על ארשת פנים שלא מסגירה כלום ומביטה בחיוך עם שפתיים קמוצות בשפתיי הבזוקות שלה. הן נעות מהר, יורות אלי עיגולים של מילים דחוסות שמתפוצצות באדוות רוק על הפנים שלי.

היא מדברת הרבה ומהר, לא בקצב של בוקר. אני מתאמצת להקשיב למילים. היא חכמה ממני ולכן אני מוותרת על פרשנויות. חושבת על הטיפול כמין פלטפורמה, כשאת המסקנות וההקשות אני משאירה לה. היא עושה את זה מצוין. אני רק שואלת שאלות  פה ושם בשביל להבין. זו פחות או יותר העבודה שלי.

המילים שלה דחוסות, כאילו המתינו הרבה זמן לצאת מהשפתיים שלה ועכשיו אי אפשר לעצור אותן. אני גם לא מנסה –להפך – שיצאו להן, שישתחררו. מה אכפת לי. 

הן מפתיעות את שתינו בגודל שלהן, בעוצמה. מתוך שפתי הבזוקה החושניות יוצאות מילים קשות, חדות, נופלות ונחבטות ברצפת הפרקט שלי בקולות של אנחה. המילים שלה מקיפות אותי. אני צריכה לאסוף אותן, ללקט אותיות גונחות. 

"ריקנות", היא אומרת. 

ואני – "מהי התחושה הזו?" 

"זה להגיד מה שמצפים ממך , מה שצריך. אבל את האמת אני מסתירה והכי מפני עצמי, עד שבאתי לפה".

עכשיו האמת יוצאת פעמיים בשבוע, חמישים דקות, כבר אי אפשר לעצור אותה.

"ריקנות", היא אומרת שוב, מילה חדה, ענקית, שלאט לאט תופחת כמו שמרים בחדר שלי. 

"את מבינה, אני זיוף גדול, התחזות" ופניה מתכרכמים, כמו קמטים שבאו אל ילדה קטנה, והתיישבו בפנים שלה.

המילים שלה מתפזרות בחדר שלי, עושות בו כבתוך שלהן. "התחזות", "בדידות" ושוב "ריקנות".

מפעם לפעם הפונטים גדלים, חזקים יותר, BOLT. ריקנות , ר י ק  נ  ו  ת, ריקנוווות.

היא מספרת על אמא שלה, המשוגעת, שמשלחת  אותה, ילדה קטנה, לבית הספר , לכיתה א', עם תיק גב גדול ולא אוספת אותה. והיא שם, ממתינה, בשער בית הספר…

עומדת בוכה ומנגבת את הדמעות, בולעת אותן לתוכה. והן מחלחלות להן פנימה, מלוחות, מצטברות בחללים הקטנים שבפנים, בגוף הקטן.

"ידעתי שאני צריכה להסתדר בכוחות עצמי. לא נדרסתי, אני כאן, אף אחד לא שם לב. כולם היו בזוגות , ילדה ואמא, ילד ואבא, יד גדולה חמה אוחזת יד קטנה. אני את שלי כיווצתי לאגרוף, זה הכוח שלי". אני מדמיינת אותה, ילדה בובה קטנה, הולכת וחוצה כביש סואן, לחיים או למוות. "אני במוות בחיים" היא אומרת. לא היה למי  להגיד, אף אחד לא שאל. אכלתי ארוחת צהרים פושרת על שולחן הפורמייקה".

בפנים הדמעות המלוחות כרסמו איברים פנימיים ,כמו כליות, כבד, לב. בהדרגה הכול החמיץ, נאכל מבפנים, רק הקליפה נשארת: מעטפת צחורה, עיניים גדולות , שפתיים בזוקה.

"את מבינה", היא ממשיכה, "הייתי ילדה טובה, מספקת את הסחורה שצריך. כל הרגשות שלי סגורים בפנים, בתוך הבטן. עכשיו הם יוצאים פה, אצלך".

והם התחילו לצאת ,כאילו חיכו כל השנים להזדמנות הזו. בהתחלה בזרזיף דק, אחרי זה בזרם איתן ובסוף שיטפון סוחף. התיישבו להם בתוך החדר שלי, אי אפשר לגרש אותן. בהתחלה עוד הייתי אוספת אותם, מטאטאת החוצה, גורפת מילים כמו "כעס" שגדל והפך ל"זעם" עם שיניים חדות, מפחידות  שכבר אי אפשר לקחת בידיים. אז הבאתי כלים כבדים, הדרכה של מישהי מפורסמת, מומחית להפרעות נרקיסיסטיות. אמרתי לה שככה וככה והיא הקשיבה ואז אמרה  שמה שחשוב זה לאפשר, להיות שם. סגרתי את הדלת שלה בעדינות. 

בחדר שלי המתין הזעם הנושך. ניסיתי לנקות, לסדר, לארגן. אבל המילים שגדלו הביטו בי, משתוממות על פעולות חסרות תכלית שכאלו, הביטו בי ממשיכה לשאול את השאלות הטיפשיות שלי.

מבלי משים החדר התכווץ משעה לשעה, הבדידות כילתה את הרהיטים. ברגיה של כורסת האיקיאה  נפלו והיא הצטמקה. השידה התקלפה ואבני הפסיפס החלו ליפול ממנה. תמונת הים דהתה וכשלא הצליחה עוד להיאחז במסמר הקטן נפלה ונחבטה. רק הגלים יצאו ממנה, אפורים וקוצפים.

אני מביטה ולא עושה כלום. 

המילים שלה יצאו להם לחופשי, מפוזרות על רצפת העץ המרקיבה, מילים ריקות שאי אפשר לתפוס אותן, בטח לא להשליך אותן.

הלכתי הלוך ושוב בחדר. את החלון סגרתי, שלא יראו מבחוץ איך התרוקן החדר. התביישתי.

בחדר נותרו רק המילים "ריקנות" ו"בדידות"  בתוך אגרוף מכווץ של ילדה קטנה.

לא ידעתי מה לעשות, איך להעמיד פנים, להסתיר. אז כתבתי מאמר על הצלחה בטיפול בהפרעה נרקיסיסטית. לא האמנתי לאף מילה שלי אבל המטפלים דווקא התלהבו, המליצו לשלוח את זה לכנס אינטר-סובייקטיבי .

שלחתי, שיהיו מרוצים. "קום איל פו", כמו שהייתי אומרת לה, ככה שלא רואים עלייך כלום. אבל היא פתאום התחילה להיות פחות ופחות כזו, אומרת בעבודה דברים שלא נראו לה, משתפת את הקרובים שלה, מספרת שאמא שלה היא… 

בשנה הרביעית היא התחילה לדבר רגוע, המילים שלה נהיו שקטות, רכות, אווריריות. אבל לי לא היה מה לומר.

גם הלבוש שלה נהיה חופשי ומשוחרר ואת העקבים הגבוהים החליפה בנעלי נוחות.

ואילו אצלי הריקנות התיישבה בפנים.

הלכתי שוב להדרכה, ענין של הרגל, אבל לא סיפרתי באמת מה קרה. המצאתי  מילים נכונות, כולל פתיח של שיחה. 

הכנתי אפילו מצגת שווא, בכל זאת למדתי ממנה המון בשנים האלו. איך להגיד לאנשים מה שהם רוצים, לתת להם את זה במדויק, בלי לומר מה שאתה חושב עליהם, בלי להגיד כלום.

אבל בפנים ריק, כל האברים הפנימיים שלי הלכו והתכווצו ומעטפת העור הלכה והתרחבה. עכשיו הבנתי אותה.

לא ידעתי מה לעשות. הפסקתי לנסות. ידעתי שאותי אף אחד לא יבין.

מבחוץ לעומת זאת המצב שלי נהיה מזהיר. נהייתי מבוקשת, העליתי תעריפים, שרק לא יבואו אלי, אבל התעריפים שהאמירו לא מנעו ממטופלים לפנות אלי. אז לקחתי מזכירה שתגן עלי, אבל זה לא עזר, לקחתי מתמחה שהכרתי, אבל זה לא הספיק. בסוף פתחתי מכון.

המשכתי לפזז ברחבי העולם. רק בה טיפלתי, היא השתחררה מעולם הפרסום, החלה ללמוד כירופדיה. היא חשה לראשונה את כפות רגליה נוגעות באדמה ואילו אני טופפתי על עקבים גבוהים ברחבי העולם. 

מרוב שלא האמנתי לאף מלה שאמרתי ופחדתי שיעלו על התרמית, עבדתי שעות. נברתי בארכיונים, מצאתי ציטטות של פרויד בגיל שבע, של קוהוט בגיל תשע. אמרו שיש לי רוח ויניקוטיאנית, שאני מפסלת במילים. במובן מסוים הם צדקו, באמת לקחתי את המילים ופיסלתי מהן דברים אחרים. 

המלים הפכו בשבילי רק לצורות, צורות לעשות גדר ואם אפשר אפילו חומה. ובאמצע ביני לבינם מצגת שווא.

הייתי זיוף מושלם, על עקבים דקים. בחוץ משדרת נינוחות. בפנים הייתי רק חלל אחד גדול, ריק שמייצר מושגים פסיכולוגיים.

בדרך מהמלון לעוד הרצאה מרוקנת מתוכן, אני צועדת עם מזוודת גלגלים ותיק גב. אני מנסה להזיז את רגל ימין שלי אבל משהו מפריע. מסטיק  נדבק לעקב.

אני מושכת בכוח אבל הנעל לא זזה. עוד פעם, עכשיו בעצבים. הרגל משתחררת מהנעל. אני עומדת, רגל נמוכה לצד רגל גבוהה, חמישה מטרים מפתח השער.  נחלצת גם מהנעל השנייה, מניחה אותה מסודרת ליד חברתה. 

את המזוודה והלפטופ אני מניחה ליד הנעליים, על האדמה.

שלשה צעדים אחורה, או בעצם קדימה. אני מסירה זוג גרבים לבנות, זורקת אותם. הולכת ומתרחקת משם יחפה, בלי עקבים, בלי נעליים, בלי גרבים.

נשארתי רק אני עם תיק גב גדול, אני!

.