תיק

חלי טל שלם, בבליותרפיסטית

ניצן, אני מבקשת ממך לא להציל אף אחד השבוע

כמו משחקי הבלשות של החבורה שלנו בכתה ב'. המפקדת ניצן מעזה ראשונה להחליק דרך חלון המקלט אל סולם הברזל. אחריה עמיעד וברק. מרחרחת סימנים חשודים מבין הטחב: גושי שעווה שהיו פעם נרות. מישהו קיים כאן טקס אתמול. בלעדינו. חשוד.

= 

ניצן מעבירה יד בקו אווירי מעל כל קופסאות הקרטון, כאילו בהיסח הדעת אבל מרוכזת ודרוכה, מגששת. הנה אצבע נתקלת בחוט שחור שרוף בקצה, נראה כמו אוזניות של ווקמן. מציצה אל תוך קופסת הקלטות המפויחת, מחפשת תיק ומגלה את טים באקלי, מעוך קצת. מתאים לטים באקלי מפויח, לדעתה. מי היה בענין של טים באקלי? שחף? יכול להיות גם שניידר. עכשיו שלושה זוגות תחתונים מנוילנים. אופייני לשוקרון. ואז חולצת כל הזין אוגוסט 3 שיכולה להיות של כל אחד מהצוות. ניצן מניחה את החולצה במקומה ומתכופפת לרגע, מרימה לאט, כמו תשמיש קדושה תמונת פספורט שהתקמטה מאוד. שני ראשים מתולתלים קרובים מחויכים. של מי היא היתה? ניצן- שמכירה את כל החטיבה כמו שריטות שאדם חורת בנפש שלו- לא מזהה. מי אתם? ניצן מניחה בצד, לצד לונלי פלאנט מקומט של נפאל. 

רק התיק של פיקסי לא כאן.

=

מדף שלישי. ניצן קולטת את ההיגיון של מי שסידר: למעלה נעליים, באמצע מכשירים חשמליים ובמדף התחתון קרעי צ'ימידנים. כמו באגף אבדות ומציאות בתחנה מרכזית. ניצן, הדקרון האיכותי והכומתה הגדולה מידי, נשכבים במקביל למדף התחתון וזוחלים תיק תיק, לא, זה לא היה באדום, גם לא בשחור. חום חום איפה החום. ניצן מרגישה בעצמות שהיא מתקרבת לתיק של פיקסי, כמו צעדים של נעלי עקב לא תקניות בתקתוק מעל ראשה. 

הדלת נפתחת. זאת הפקידה של המשרד. ניצן נבלעת בין שני מדפים, שומעת את המסטיק שלה מתפוצץ, כשהיא צועקת ליודה הסתת "יש כאן מישהו?" ושותקת. ואז: "יודה, אסור לתת כאן להיכנס לאף אחד. כן?" ויודה, שמסתת מצבות צבאיות והלב שלו רך, אומר: "בטח, מותק. אף אחד לא נכנס, מה יש להכנס לשמה. דברים מתים של ילדים מתים". 

ניצן חושבת- מה את עושה כאן מה את עושה כאן מתגנבת למחסן. ניצן חושבת שהיא תצליח להסתדר ככה בלי לנשום. בלי לזוז. 

הפקידה יוצאת. 

מה את עושה כאן.

===

תראי דוקטור, אני פניתי אלייך כי את הכי טובה, זה אמור להיות קצר מאוד, ככה שתיים-שלוש פגישות אני באמת מעריכה. לא סתם הגעתי אלייך מהקצה השני של העיר בסטנד-ביי של רשימת המתנה. תקפיץ אותי מתי שיתפנה אמרתי למזכיר שלך בטלפון. כזאת אני, מתקתקת דברים, לפעמים יותר מאחרים. אז נסכם שאני כבר אדאג שיישן טוב לילה לפני ויאכל כמו שצריך. ואת תפגשי איתו לשיחות חיזוק. הוא חייב לעבור. חייב. 

ומה אם לא, אני שואלת בעדינות. 

אין כזה דבר. הוא מתאים למודיעין והוא יעבור. יש לו אסטמת ילדות. 

בכל זאת, אני משתדלת לא להתמקד בצמרמורת שמתחילה לזחול במעלה גבי. ניצן מסיעה במהירות ציפורניים כסוסות בתוך בד משען הכורסא שבה היא יושבת. כששאלתי אותך מתי המבחנים שלו סיפרת לי על המיקום שלהם ביפו והפגנת בקיאות רבה במשרד להנצחת החייל. את מכירה את המקום?

אבל מה זה קשור. הווריד של העצבנות שיש לאנשים מסוימים באזור הצוואר מתחיל לבלוט אצלה. 

לפעמים זה קשור, אני עונה. 

היא מגחכת. השלכה. גם את זה כבר שמעתי. תאמיני לי בבית ספר ניצנים שאני מנהלת אבל לא בגלל שקוראים לי ניצן, היא יורה את המשפטים בצרורות כמעט בלי לנשום, אני מרגישה לפעמים שאני מבינה יותר מהפסיכולוגית והיועצת ביחד. 

===

פיקסי. 

ניצן מכחכחת ועומדת את העמידה המעט פחות מורכנת שלה. פיקסי מסתובב מקומט מצח. 'זה לא לענין האיחור הזה', ניצן אומרת מהר, לצאת לידי חובת נזיפה, 'אתה מייצג את החטיבה ויש עוד עשרים ושש דקות עוד אזכרה אז אני מבקשת ש'- מבט חום עמוק נוכח. פיקסי אומר בשקט: 'אל תרימי את הקול שלך עלי ליד החיילים שלי, גברת קצינת נפגעים'. בלסתות מחושקות, הוא מוביל את הברווזונים שלו בשיירה אחריו, מחקים את צעדיו במדויק אל לבנון ומחוצה לה. "ותסלחי לי, אני הולך לדבר עם החיילים שלי ועם ההורים". נוזף ומחייך באותו הזמן, פיקסי. 

=

חמש וחצי בבוקר טלפון קורע מן השינה. דיווח מונוטוני והוראה לבוא עכשיו. חדשות. טלפונים. בית חולים. כבר מתורגלת, ניצן. ובכל זאת הטלפון קורע מן השינה, שכבר מרשה לעצמה להיות רק קלה. 

=

"התיק הזה שקניתי לו לטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה", אומרת אמא של פיקסי כמה חודשים אחר כך, "הוא היה תיק גדול, לא יכול להיות שנעלם." כשחייל נהרג השליש אורז את התיק ומחזיר למשפחה, אבל באירוע כזה, כשהתיקים מתערבבים צונחים מכח הכבידה ומתנפצים אל הקרקע בחזקה, נאספים החפצים למחסן של היחידה להנצחת החייל, מחכים. "את חושבת שתוכלי להביא לי אותו?" היא מביטה בניצן, אמא שלו. יש לה ולפיקסי אותן העיניים. כל שרירי ההצלה בגופה של ניצן נדרכים. מה זאת אומרת אם אני חושבת שאני יכולה, אני אמצא אותו. התיק האבוד של הבן האובד. 

=

מקערת כפות ידיי לקלוט טיפין טיפין כל מילה, לא לשמוט.

"יופי שבאת ניצן", השליש מביט בשעונו "איך היה אצל הלייבוביצ'ים? " ניצן מתיישבת. "אתה יודע, כועסים על הצבא, מקללים את הרמטכ"ל, מח"א ורוה"מ אבל מציעים לי קפה ועוגיה, ומתעניינים בביקורים הבאים שלי ואיך אני שורדת את התפקיד הזה". כרגיל. "באמת בואו נראה מה יש לנו היום" קרן ורוית המש"קיות עושות לה פרצופים מותשים בלי שהשליש רואה וממשיכות לדווח על פצועי החודש. "נחושתן שי, 421, כוויה במרפק, 27 גימ"לים" הוא מקריא מהטבלה שבידיו "מי ביקרה אותו?" "אני" – עונה רוית "הוא מת להישאר בבית. צודק. אחלה בית יש לו בהרצליה פיתוח, אבל עוד יומיים הוא חוזר לגדוד". "לוינשטין יובל" מקריא השליש אחרי שמסמן בעט וי על המשבצת העליונה "760, תל-השומר, מי ביקרה? – "אני" מסננת קרן בחוסר-חשק, מסתכלת על השעון שבקיר מעל לראשו "לוינשטיין משתחרר עוד יומיים". שקט. השליש מחשב: "משפחות מ-48' ועד עצם היום הזה. לחלק לחמישה ביקורים ביום לא כולל ביקורים תכופים יותר של המשפחות החדשות מהמסוקים כמה זה יוצא?" ומוסיף לאחר מחשבה ארוכה: 'פצועים שירדו מ'קשה' ל-'קל' זה  רק מש"קיות מבקרות ברור?'. ברור.

=

שקית עם גרביים אפורים ומלוכלכים. גל חריף של ריח רגליים שנעלי צבא היו בוודאי תפורות אליהן גם בשינה ממלא את החדר, חולש לרגע על ריח השריפה הדומיננטי. ניצן מתקדמת לצד המדפים ואז בא גל האבק שחודר אל האף והדמעות וקוצר הנשימה. נצנוצי האור דרך התריס השבור, מאירים את כל עדרי הקרדיות השונים מכל רסיסי האבק המוכרים כמו המוני חלקיקי נשמות מתפזרות, עטים על שלל החפצים. כמה זמן עבר? כמה שיחות שלא נענו? מה את עושה כאן, משחקת בתפקיד של וואנדר וומן כמו ההיא מאחרי החדשות בערבית. ניצן מועדת על ערימה של ספרי תהילים קטנים. נופלת ומפילה יחד איתה את תכולת שני המדפים העליונים. טובעת בין תיקים וארגזים וחפצים שהיו של אנשים. אין כאן אוויר. די כבר, ניצן קוראת במין נהייה בקול דקיק, חתולי קצת. 

את בסדר שם?  קורא יודה מבחוץ. בטח בסדר, היא עונה.

למעוך את הקופסאות, לקרוע את השוליים, לטלטל, להשליך. הידיים מתעופפות באוויר ונשמטות קולטות את פס הברזל של המעמד המדפי הארוך הכי רחוק מהחלון ונמשכות לאחוז. זורקת אותו בעוצמה, ונבהלת, מפילה אבל הוא לא נשבר, רק מתפרק סוחב איתו למטה עוד חלקי תיקים. ריח של שרפה ממלא את האוויר, אפר פחמי בכל מקום. חבל שאין לנו את המנהגים עם הכד, היא חושבת. ניצן נשכבת על מלבן בטון סמוך למצבה כמו כרית. תרה אחר קופסת קרטון גדולה כגודל תיק, תוהה אם פלישה למחסן מחוץ לגבולות התפקיד ומיתה תחת הררי תיקים, מדפים ושאריות של אחרים נחשב מוות במסגרת התפקיד. האם גם את שמה יסתת יודה אל האבן? אז בהשבעה כשצרחה עם כולן "ואף להקריב את חיי", היא התכוונה לכל מילה.

=

זנב רצועה חום קטן נשרך מתיק גדול קצת חרוך ניצב מולה. מחציף בנוכחותו הפשוטה. הנה אתה, ניצן אומרת. הנשימה מתגנבת חזרה לאט בשקיעה אבודה אל הסרעפת.