דפיברילטור

יובל דותן, עובד סוציאלי

     שתיקה.

     עיניה מחפשות מקום להיתלות בו. התריסים פתוחים למחצה, אור השמש מרפרף על הוילון. היא בוהה בפסים הבהירים. שפתיה מתכווצות בעוד הבהייה נעשית יותר ויותר מצועפת, כאילו ביקשה לרחף ממקומה ולשקוע בתוך פסי האור, להתמזג עמם ולבעור בשלווה אינסופית.

     היא בוערת כך דקה שלמה, אז מושכת את עצמה בחזרה. העיניים דומעות. היא בולעת את הרוק, מוציאה ממחטה מהתיק ומנגבת את הפנים. הממחטה הרטובה נשארת מקומטת בתוך כף ידה המאוגרפת. כף היד מאדימה.

     היא מישירה אלי את מבטה.

     אני ניעור מתרדמתה ומנסה להשיב אליה את מבטי, עינינו נפגשות לכמה רגעים, אך שנינו נסוגים במהירה. היא חוזרת לוילון. 

     הפעם מבטה נראה רחוק יותר; מעבר לפסי האור, הרחק מכל מה שביכולתי לראות. עיניה נפקחות ומזדגגות עד אשר היא מתרוממת באוויר, נמשכת כך אחרי מבטה ויוצאת מבעד לחלון.

     אני נשאר לשבת. עיניי נעוצות בספה, היכן שישבה קודם לכן. השקע כמעט ונעלם. 

     לא תכננתי להישאר כך לבדי. 

     עברו רק חמש דקות. מחוגי השעון מזדחלים לעבר שום מקום. 

     אני תוהה אם היא מתכוונת לשלם על השעה הזאת, מדמיין את השיחה שתתקיים בינינו:

     "אני מבין שזה היה אירוע יוצא דופן, אבל עדיין…"

     "מה עדיין?" היא תאמר בטון הנוזף שלה, "אתה רציני?".

     "בואי נחשוב על זה… בכל זאת הגעת. אמנם עפת החוצה, אבל קבענו לקיים פגישה כרגיל".

     "לך לעזאזל".

     אני ממשיך לשוחח עמה בראשי, בינתיים שם לב שהשקע בספה נעלם לגמרי. מבטי נודד בחדר, מחפש אחר דבר-מה שמסרב להימצא. אני מתעכב על הסדקים בתקרה וחושב איך יום אחד הכל יקרוס ואקבר כאן; אולי לבדי, אולי עם אדם אחר. אולי איתה. 

     "גם אז תגבה על השעה?" היא ממשיכה במחשבותיי. 

     אני נושף אוויר בקול. מתחיל לשעמם, לשבת כך ללא מעש. היא גם השאירה את החלון פתוח לגמרי; האור מסנוור אותי. אני מתלבט אם לקום ולסגור, כי מה אם היא תחזור. 

     אני בכלל אמור לחכות לה?

     זה זמן טוב לקפוץ לסופר-פארם.

     לקנות עוד ממחטות נייר. 

     אני רואה את עצמי בעיני רוחי יוצא מהבניין, חוצה את הכביש. הנה המכולת, ממש מול הסופר-פארם. אולי אקנה בקבוק שתיה, אולי משהו לאכול. בעצם גם במכולת יש ממחטות נייר, אמנם פחות איכותיות, אבל בכל זאת, בשביל מה להתרוצץ. בכלל לא צריך סופר-פארם. 

     אור השמש מתחזק ונזרק לעברי. עצמי בעיני רוחי עוזב בלית-ברירה את המכולת, שב על עקבותיו. חוזר בידיים ריקות. אני ממשיך להסתנוור, נזכר בממחטה שקימטה בתוך ולתוך כף ידה, מכסה את פניי עם כף ידי אבל אז חש בזרם; חשמל בחזה מטעין בפתאומיות את הגוף.  

      בסרטים תמיד צועקים "Clear!" ברגע הזה.

      הוא לא מגיב ואז נותנים מכה נוספת עם הדפיברילטור.

Clear!"     "

     הם מאבדים אותו.

     הוא מפרפר.

Clear!"     "

     היא צועקת, מוציאים אותה מהחדר.

     אני

     מוריד באיטיות את כף היד ומתחיל לבהות באור המסנוור. לא ברור למה. העיניים מנסות להתנגד, להתמרד נגד מעשה האיוולת הזה ולצאת מחוריהן. אני לא מאפשר להן. האור מכאיב והדמעות מתגייסות להגנה, אך לאחר זמן קצר הכל חולף. אני רואה מבעד לאור.

     גופי מתרומם ועיניי נושאות אותי בעקבותיה.

     החוצה.

     המעוף נעשה מהיר; הנוף מתחלף בתזזיתיות ואיני מצליח לעצור. אני בשמיים, לרגע רואה מלמעלה את הבית שלי, חרד שלא אוכל לחזור לעולם. החשמל בחזה ממשיך לזרום ודוחף את הכל קדימה, אחורה. 

     פתאום הכל נעצר.

     היא שם. 

     עומדת לידי. 

     אני מחכה שתאמר משהו, אבל היא רק מביטה בי לרגע, אז מסובבת את ראשה ומסתכלת לעבר שדה רחב ידיים שנפרש לפניה. היא מתחילה ללכת ואני אחריה.

     צעדיה איטיים אך בטוחים; שלווה לא אופיינית כמו נחה עליה. אנו חולפים ליד צריף קטן. ערימות של קש מסודרות בשורה. משהו מרגיש מוכר. היא נעצרת, מתכופפת וקוטפת סביון שעליו כמעט דרכה, נושפת וכל החלקיקים הלבנים מתעופפים בסחרחרה מעליה. היא עוקבת אחריהם בעיניה, עד אשר אין   כבר מה לראות. 

     ממשיכים ללכת. השדה כמו הולך ומתרחב, מתפשט ככל שאנו פוסעים בתוכו ולקראתו. אני מבחין בכף ידה שעדיין מאוגרפת, תוהה אם עוד שומרת את הממחטה בתוכה. 

     אנשים חולפים על פנינו; צועדים בשלווה, מביטים בנו אך לא עוצרים. חלקם פשוטים למראה, אחרים קטועי גפיים ומדממים. היא מבחינה בהם אך נראית שוות נפש, כאילו בכל יום רגילה היתה לפגוש אותם. אני מזיע.

     לפתע תוקפת אותי המחשבה –  לא סגרתי את החלון אחרי שיצאתי.

     היא אוחזת בידי ומתחילה להגביר את קצב הליכתה. אני שוכח מהחלון ומופתע לחוש את מגעה, מזדעק בתוכי אך לא מושך את ידי ממנה. היא מתחילה לרוץ ואני רץ איתה בעל כורחי, מתנשף, חושב שלא הייתי צריך לבוא לכאן. האנשים מנגד ממשיכים לצעוד בשלווה, כבר לא מביעים בנו עניין גלוי. אני חש כאב בצד הגוף, מנסה לומר לה דבר-מה אך פניה רחוקים, נעוצים בנקודה לא ידועה באופק. 

     הריצה מערפלת ומחדדת את מחשבותיי. אני נזכר בפגישה הראשונה.

                                                  ***

     "אני לא יודעת איך להתחיל,", היא אומרת.

     "איך שתרצי. כל מה שעולה לך".

     "לא עולה לי כלום".

     שתיקה. נראה שלא נוח לה. 

     "אני לומדת קולנוע. רוצה לעשות סרטים. מה אתה אומר?"

     "מעניין".

     היא מגחכת, שותקת שוב ומעבירה את עיניה לאורכי ולרוחבי.

     "טוב, אם אני אספר לך משהו אמיתי, תגיד לי מה דעתך?".

     "משהו אמיתי?".

     "כן".

     "אולי".

     היא מטיחה בי מבט חד, רציני ומשועשע כאחד.

     "בטח כיף לשבת כל היום ולשמוע צרות של אחרים".

     אני מהמהם, מחייך קצת. מתחרט על המילה האחרונה שאמרתי.

     "כן, אה? אני רואה איך אתה נהנה".

     "אני בעיקר מסוקרן לשמוע אותך".

     פניה מחווירים פתאום. היא מביטה בתמונה שעל הקיר.

     "אתה מכיר את הסיפור על עוף החול?" היא שואלת בקול רועד.

     משהו בטון שבו היא שואלת, גורם לשיערותיי להסתמר. 

     "נראה לי שכן".

     היא נועצת בי את עיניה. נדמה שלא מזיזה אף שריר.

     כעת תורי להחוויר.

                                               ***

     הריצה הולכת ודועכת, בעוד עוף החול זוקף את צווארו במחשבותיי.

     לבסוף אנו ניצבים מול בית יפה למראה. הוא נראה ישן אך משהו בריח ובעציות שעוטפת אותו, רומז כי במרתפיו ליבו עוד פועם. גג הרעפים האדום נראה כמו סטריאוטיפ מעט מוגזם, אך הוא משתלב ונמהל היטב עם שאר המבנה הרעוע. היא מרפה מאחיזתה בי. אני נושם לרווחה ומיד נמלא שוב חרדה לנוכח הבדידות האינסופית שמרחפת באוויר. הכל מרגיש לא ידוע ובעצם מוכר, כמו שיר שנשמע בפעם הראשונה. אני תוהה, האם נוכחותי כאן עדיין הכרחית. 

     היא מתקדמת לכיוון הדלת ופותחת אותה.

     אני נכנס אחריה.

     לפנינו מתגלה חלל גדול הנשען על רצפה עירומה שנשפכת לכל עבר, גבולותיה נראים רק מרחוק, כמו אולם התעמלות או חדר נשפים ארוך. אין כל זכר לרהיטים, לתמונות על הקירות או לקווים מסומנים על משקופי הדלתות. אני תוהה לאילו חדרים אחרים הדלתות מובילות, בזמן שהיא צועדת למרכז החלל הריק, מתיישבת מזרחית על הרצפה ועוצמת את עיניה. 

     אני עומד שם ומרגיש עירום כמו הרצפה, חוכך בדעתי.

     אני לא חוכך בדיעה מסוימת, רק מנסה להזכיר לעצמי שעוד יש דיעות בעולם.

     כמובן שיש.

     כמובן שאין.

     גל של עצב תהומי שוטף אותי. אני נזכר בפניהם של האנשים אשר חלפו בדרך על פנינו, בחלקיקים הלבנים שהעיפה מעליה. בחשמל שדחף אותי לצאת אחריה, בקירות המטים לנפול ובריחופה החוצה, בפסי האור בהם בהתה. בשתיקתה. בכל השתיקות שהיו מאז בריאת העולם.

     היא לא משה ממקומה. אני צועד לעברה בעוד ברכיי רועדות, נעמד לצדה ומקווה שלא אבכה.

     בסרטים תמיד צועקים Clear!"". אומרים שזה נועד להרחיק את כולם, שלא יתחשמלו בטעות. 

     אני תוהה אם זה אי-פעם קרה; אם מישהו באמת נגע, התחשמל, ומאז צועקים את זה.

     אולי.

     ואולי אף-אחד לא נגע אף-פעם, פשוט כי צעקו את זה מאז ומתמיד.

     אולי יש עוד דרכים, שמובילות בחזרה אל החיים.

     אני פוגש את הרצפה הקרה.

     היא מניעה את שפתיה, מתחילה לומר 

     הזמן נגמר   

     נפרדים