רונית גולדברגר, פסיכולוגית קלינית
חודשיים לפני סיום הפרקטיקום שלי במחלקה הסגורה, קלטתי פתאום שעדיין לא טפלתי באף אחד מהמאושפזים. צפיתי בהרבה קבוצות, ודברתי עם הרבה אנשים במחלקה, אבל לא העזתי עדיין להגיע להתנסות טיפולית ראשונה. התחלתי לסרוק את המטופלים, בנסיון למצוא מישהו שאפשר לעשות איתו עבודה משמעותית תוך זמן קצר של חודשיים.
דן לכד את תשומת לבי. אמנם, בגדיו היו מרופטים, זקנו פרוע, אצבעותיו צהובות מכתמי ניקוטין. אך בקבוצות הוא דיבר בצורה אינטליגנטית, רהוטה ומאורגנת, והתבטא למען זכויות החולים. במבט מהצד, לא הצלחתי להבין מה הוא עושה במחלקה. לא ראיתי שום סימן לפסיכוזה פעילה. בבירור גיליתי שדן כבר היה אמור להשתחרר מזמן. אבל נוצרה בעיה מוזרה: בכל פעם שמישהו מהצוות ניסה לדבר איתו על אפשרות של שחרור, דן היה מתפרץ בכעס, טוען שמנהל המחלקה מחזיק בו במחלקה בניגוד לרצונו ובצורה כפויה, ועוזב את החדר. חשבתי לעצמי שזה נשמע מקרה קל. קצת עבודה על החרדה מפני השחרור מבית חולים, והכל יסתדר.
נגשתי למשימה של גישוש, ונסיון ליצור קשר. דן נענה לנסיונות ההתקרבות שלי. הוא שיתף אותי ברצון במחשבות ובחוויות שלו. “אל תקחי כל מה שהוא אומר כמובן מאליו,” הזהירה אותי המדריכה שלי. אך לי הדברים נשמעו אמינים.
עד לאותו יום, שבו דן סיפר לי על עושרו המופלג. “יש לי בבעלותי אי קטן", הוא סיפר לי. “כשממשלת ארה"ב נכנסת לגרעון, אני מלווה לה כסף.” הוא סיפר לי גם על הרדיפות המתנהלות נגדו. הרגשתי שתהום נפערת מתחת לרגלי. פתאום קלטתי, שאני ודן לא חיים באותה מציאות. איך אני יכולה להתיחס לדבריו? להתווכח ולהראות לו את חוסר ההגיון, לא נראה מועיל. להתייחס לדברים כאילו היו נכונים, יהיה לבגוד בתפיסת המציאות שלי. הבנתי שהטיפול בדן נגמר, עוד לפני שהוא התחיל. שאין לנו בסיס משותף לשיחה, מקום שאפשר להיות בו יחד, ומתוכו אוכל להתיחס אליו. עכשיו הבנתי למה דן מאושפז. חזרתי אל המדריכה שלי בהרגשה שאין טעם להמשיך.
להפתעתי, המדריכה שלי לא נבהלה ולא הופתעה. היא הסבירה לי את ההגיון בדבריו. ההערכה העצמית של דן מאד נמוכה, היא הסבירה לי, ולכן הוא נזקק לדלוזיות גרנדיוזיות כאלה.
כשדן חזר לסיפוריו הגרנדיוזיים, הבנתי זאת כנסיון לחזק את האגו השברירי שלו. הגבתי: “אתה לא צריך לספר לי דברים כאלה, בשביל להרשים אותי. אני מעריכה אותך גם ככה. למשל על מה שספרת לי, שלכל חולה במחלקה שיש לו יום הולדת, אתה נותן במתנה 20 שקלים.” כך מצאתי את הדרך להתיחס לצורך של דן, בלי להיכנס לויכוח.
דן דיבר בכעס רב על פגיעות ועוולות שחווה במערכת בריאות הנפש, שערכן המציאותי היה מוטל בספק. עם זאת, התחלתי להזדהות עם כאבו, ולהאמין שאכן נעשה לו עוול. גיליתי שמעבר לפסיכוזה, מדובר באדם אינטליגנטי ורגיש, שנכנס ויוצא מאשפוז לאורך שנים ארוכות, וצמא לקשר ותשומת לב. עם זאת, נראה שאיש מעולם לא מצא לנכון להקשיב לו, להתיחס אליו, לנסות לטפל בו. הרגשתי שהוא היה מוזנח וזרוק, שקוף בתוך המערכת, והבנתי את כאבו וכעסו על כך. דן התיחס אלי כאל נציגת המערכת, היחידה שהיתה נגישה ומוכנה להקשיב. בתפקיד זה, התעורר בי צורך עז להתנצל בפני דן, על כל העוולות שנגרמו לו לאורך השנים. היתה לי הרגשה חזקה, שזה משהו שדן מצפה וזקוק לשמוע ממני. מצד שני, הרעיון כולו נשמע מגוחך. מי אני שאתנצל בפניו? מה האחריות שלי באופן אישי? מי מינה אותי, להגיד משהו בשם "המערכת"? היום אולי הייתי מבינה, שזו "הזדהות השלכתית", ומוצאת דרך להתמודד. אבל הייתי סטודנטית צעירה ותמימה. התקשתי לשתף את המדריכה שלי בהתלבטות שלי. חששתי שתפסול את הרעיון, שגם לי נראה מגוחך לחלוטין, אבל הרגיש מאד נכון.
לבסוף, אזרתי אומץ להתנצל בפני דן, על כל העוולות שנגרמו לו. דן הקשיב בענין. על פניו הסתמן חיוך קטן, ספק משועשע, ספק מרוצה. נראה שהדברים נגעו ללבו, גם אם הוא לא לקח אותם לגמרי ברצינות. בחשש רב, שתפתי את המדריכה שלי. חששתי מהבקורת שלה. המדריכה שלי רק חייכה, ופרשה את החרדה בה אני מספרת לה על כך, כ"מרד כלפי דמות האם". היא קבלה זאת בהבנה, ונתנה אישור להתערבות הטיפולית שלי, ואני נשמתי לרווחה.
במהלך השיחות שלי עם דן, הוא סיפר לי שלפני זמן רב, הוא נהג לפגוש את הפסיכיאטר, מנהל המחלקה, לשיחות אישיות. השיחות נפסקו במהלך הזמן, אך דן נותר פגוע וכועס בשל כך. בדיקה עם הפסיכיאטר אישרה את נכונות הסיפור.
מתוך כך, הבנתי את הדלוזיה של דן, המכוונת כנגד מנהל המחלקה. המנהל לא באמת החזיק בו בניגוד לרצונו. אך היה גרעין קטן של אמת, היתה סיבה מדוע דן הרגיש פגיעה וכעס דווקא כלפיו.
ואז עלה במוחי רעיון. קשה לביצוע, אולי מטורף. שוב התנצלות? מי אני, סטודנטית קטנה וחסרת נסיון, להגיד למנהל המחלקה מה לעשות? ולבקש ממנו דבר כל כך לא מקובל, כמו להתנצל בפני חולה? התגובה הכי סבירה מצידו, תהיה לכעוס על חוצפתי. אך פעלתי מתוך הזדהות עמוקה עם כאבו של דן, ואזרתי אומץ לבקש.
לשמחתי, מנהל המחלקה לא זרק אותי מכל המדרגות. הוא אמר לי שהוא מוכן לנסות, ושידבר עם דן באחד הימים הקרובים, ביום בו אני לא נמצאת.
ביום המיועד, חיכיתי במתח בבית. לאחר מכן התקשרתי למנהל המחלקה. “כן, דברנו”, הוא אמר לי. "היתה לנו שיחה טובה. הסברתי לדן שבימינו פסיכיאטרים כבר לא מטפלים בשיחות, והעלנו זכרונות משותפים. בסוף השיחה, דברתי איתו על האפשרות של שחרור מבית חולים. לראשונה מזה שנתיים, דן לא התפרץ בכעס ועזב את החדר, ואפשר היה לדבר איתו על כך בצורה רגועה.”
הטלפון הבא שלי היה לדן עצמו. “טעיתי", הוא אמר לי. “ראש המחלקה הוא לא נגדי. הוא לא מחזיק אותי בכח.” דן המשיך בהרהור: “כנראה יש מישהו אחר, יותר בכיר, שעושה את זה…”
ובכל זאת, משהו קרה. נפער סדק קטן בדלוזיה הקבועה של דן, ודרכו אפשר היה להיכנס. הצוות מיהר לכנס ישיבה רב מקצועית, בהשתתפותו של דן ושלי. למרות החששות של כולם, דן נשאר רגוע, ואפשר היה לבנות תוכנית לשחרור הדרגתי שלו מהמחלקה, תוך שיתוף פעולה מלא מצידו.
בשלב זה, יכולתי לסיים את הפרקטיקום בלב שקט. הפקדתי את המשך הטיפול בדן בידיה האמונות של המדריכה שלי. הפרידה מדן היתה מרגשת. הוא ניגן לכבודי בגיטרה, בזיופים נוראים, למרות סיפוריו על כשרונו המופלג. הוא החמיא לי ש"אם הצלחתי לטפל בו, בוודאי אצליח לטפל בכל אחד אחר."
זה היה הטיפול הראשון שלי, ואולי המוצלח ביותר. מדן למדתי, שלפעמים גם בדלוזיות פרועות, אפשר למצוא גרעין קטן של אמת, ואם מוצאים ומחזקים אותו – אין יותר צורך בדלוזיה, והיא נעלמת.
