כמתבונן ותיק במבנה ההתמחות והבחינה בסופה אני רוצה להאיר על 5 נקודות בעייתיות למחשבה ולדיון:
- היעדר קריטריונים מוסכמים: מדריכים ובוחנים אינם עוברים הכשרה כלשהי על תהליך הבחינה ולעיתים מתקשים לבסס דעה שאינה נתונה להטיות המאפיינות ראיונות. אין ציפייה שהבחינה תהיה אובייקטיבית אולם בהיעדר קריטריונים ברורים יותר להצלחה נפגע בעצם הרבה שידוע לנו על תוקף ומהימנות.
- טקסיות: עם מהימנות רעועה, הבחינה מקבלת מעמד שדומה יותר לטקס מעבר בין-דורי, ופחות לבחינת סיום התמחות במקצוע טיפולי. מטבעם, טקסי מעבר מעוררים המון חרדה בקרב הנדרשים לחצות אותם. הם מושתתים על דיכוטומיה בין הצלחה לכישלון, שמוערכות לאור ביצועיהם ונקודות ראותם של הבוגרים הותיקים יותר בשבט, שעם הגיעם לפרקם הפכו למעריכים.
- תורה שבעל פה: יש כל מיני תכנים לא כתובים שמועברים מדור לדור ולרוב מדובר על הנחלה של תרבות מקצועית מבורכת. ואולם, התמונה מורכבת יותר כאשר המודלים להשראה אינם טובים, שכן במצב כזה עלולה להתרחש הנצחה של נבחן קורבני שבבוא העת יזדהה עם התוקפן והופך בעצמו לבוחן מקרבן. לכן נדרשת המשגה.
- דינמיקה בין בוחנים: הבוחנים הם פסיכולוגים שחוברים לצוות שמוקם אד-הוק כ״ועדת בחינה״ במבנה משולש. מבנה זה מוכר כמבנה קבוצתי קונפליקטואלי יותר ביחס לאפשרויות אחרות, כמו זוג או רביעיה. בהיעדר קריטריונים ברורים ולעיתים אף בהיעדר היכרות מעמיקה קודמת בין הבוחנים, מתקיימת דינמיקה שהיא כשלעצמה מורכבת ובעייתית (כלומר, עוד בטרם מצטרפים לתמונה הנבחן והמקרה) מכמה כיוונים אפשריים.
- בחינות דו-כיווניות: בתנאי חוסר ודאות ובהתחשב בכובד המשקל של האירוע, מתקיים ברשת שיח ער בין מתמחים לקראת בחינה, לגבי מאפייניו האישיותיים של הבוחן בהקשר של מעמד הבחינה (קשוח, מקל, מקשה ועוד). יצירת ״פרופיל״ כזה ע״י מתמחים הופכת את הבחינה כולה להיכל מראות בו נבחנים מתפקדים כבוחנים ולהיפך.
המאמץ שעשתה ועושה הוועדה המקצועית בנושא הערכת מתמחים, מקדם סטנדרטיזציה ומאזן את המצב. הייתי מוסיף גם הערכת מדריכים ולא פוסל הערכת בוחנים (הערכה פורמלית).
לבסוף, ההחלטה לשלם לבוחנים נכונה בעיניי, לא רק בגלל שמגיע להם, אלא משום שהיא פותרת את הדיסוננס הקוגניטיבי המוטמע מוטיבציונית בתהליך.
